גבולות הארץ לדיני שנת שמיטה

גבולות הארץ למצוות השמיטה

כתב הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל פרק ד' הלכה כג':

אין שביעית נוהגת אלא בארץ ישראל בלבד, שנאמר "כי תבואו אל הארץ, אשר אני נותן לכם" (ויקרא כה,ב)--בין בפני הבית, בין שלא בפני הבית.  [כו] כל שהחזיקו בו עולי בבל עד כזיב, אסור בעבודה; וכל הספיחין שצומחין בו, אסורין באכילה.  וכל שלא החזיקו בו אלא עולי מצריים בלבד, שהוא מכזיב ועד הנהר ועד אמנה--אף על פי שהוא אסור בעבודה בשביעית, הספיחין שצומחין בו מותרים באכילה.  ומהנהר ומאמנה והלאה, מותר בעבודה בשביעית.

בהלכות מעשרות הרמב"ם הגדיר את דיני הארץ וסוריה והארצות הסמוכות לגבי מעשרות (פרק א' הלכות א'-יג'.

בהמשך הלכות שמיטה הלכה כד' כתב הרמב"ם:

סוריה--אף על פי שאין שביעית נוהגת בה מן התורה, גזרו עליה שתהיה אסורה בעבודה בשביעית כארץ ישראל:  כדי שלא יניחו ארץ ישראל, וילכו וישתקעו שם.  אבל עמון ומואב, ומצריים ושנער--אף על פי שהם חייבין במעשרות מדבריהם, אין שביעית נוהגת בהן.

כלומר, למרות שבעמון ומואב וארצות דומות גזרו חכמים שיהיו חייבים במעשרות הרי לא החילו עליהם דיני שביעית ובשנה שביעית יש לעשר מעשר עני (משום תקנת עניים שיהיה להם מה לאכול).

יש קושי בלשון הרמב"ם בהגדרת האיזור החייב בשמיטה שהרמב"ם כותב "עד כזיב" ללא ציון מדוייק.

כדי להבין את שיטת הרמב"ם נעין במקורותיו, במסכת שביעית פרק ו' משנה א':

שלוש ארצות לשביעית:  כל שהחזיקו עולי בבל--מארץ ישראל ועד כזיב, לא נאכל ולא נעבד.  וכל שהחזיקו עולי מצריים--מכזיב ועד הנהר ועד אמנם, נאכל אבל לא נעבד; מן הנהר ועד אמנם ולפנים, נאכל ונעבד.

במסכת חלה פרק ד' הלכה ח':

רבן גמליאל אומר, שלוש ארצות לחלה:  מארץ ישראל ועד כזיב, חלה אחת.  מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, שתי חלות--אחת לאור, ואחת לכוהן; של אור, יש לה שיעור, ושל כוהן, אין לה שיעור.  ומן הנהר ומן אמנה ולפנים, שתי חלות--אחת לאור ואחת לכוהן; של אור, אין לה שיעור, ושל כוהן, יש לה שיעור, וטבול יום אוכלה.  רבי יוסי אומר, אינו צריך טבילה.  ואסורה לזבים ולזבות ולנידות וליולדות.  ונאכלת עם הזר על השולחן, ונתנת לכל כוהן.

ב-2 המשניות דלעיל אנו רואים חלוקה כללית של: 1. ארץ ישראל שהחזיקו עולי בבל (מארץ ישראל ועד כזיב) 2. ארץ ישראל שהחזיקו עולי מצרים ולא עולי בבל (מכזיב ועד אמנה ועד הנהר) 3. וחוץ לארץ (ומן הנהר ומן אמנה (אמנם) ולפנים.

בתוספתא פרק רביעי הלכה ד' (ו):

ואיזו היא ארץ ישראל מנהר דרומה של כזיב ואילך סמוך לעמון ומואב ארץ מצרים שתי ארצות הן או נאכל ונעבד או לא נאכל ולא נעבד עיירות ארץ ישראל הסמוכות לספר מושיבין עליהן שומר כדי שלא יפוצו נכרים ויבוזו פירות שביעית.

בשאלות ותשובות (סימן קכז) נשאל הרמב"ם מהיכן מתחילה ארץ ישראל, ענה הרמב"ם שההתחלה היא מאשקלון (המקור הוא גמרא גיטין דף ו) ושאמנה זה הרי הבניאס, ושהנהר הנזכר במשנה שביעית וחלה הוא נחל מצרים (יש מפרשים ואדי אל עריש ויונתן בן עוזיאל מפרש שזה הנילוס).

במסכת גיטין דף ו' נאמר:

איתמר בבל רב אמר כא"י לגיטין ושמואל אמר כחו"ל לימא בהא קא מיפלגי דמר סבר לפי שאין בקיאין לשמה והני גמירי ומ"ס לפי שאין עדים מצויין לקיימו והני נמי לא שכיחי ותסברא הא רבה אית ליה דרבא אלא דכ"ע בעינן לקיימו רב סבר כיון דאיכא מתיבתא מישכח שכיחי ושמואל סבר מתיבתא בגירסייהו טרידי איתמר נמי אמר ר' אבא אמר רב הונא עשינו עצמינו בבבל כא"י לגיטין מכי אתא רב לבבל מתיב ר' ירמיה ר' יהודה אומר מרקם למזרח ורקם כמזרח מאשקלון לדרום ואשקלון כדרום מעכו לצפון ועכו כצפון

תוספתא תרומות פרק ב' הלכה יא' (יב') נאמר:

איזו היא הארץ ואיזו היא חוצה לארץ כל ששופע מטור אמנון ואילך ארץ ישראל מטור אמנון ולפנים חוצה לארץ נסין שבים (איים) רואין אותן כאילו חוט מתוח מטור אמנון עד נחלי מצרים מחוט ולפנים ארץ ישראל מחוט ולחוץ חוצה לארץ ר' יהודה אומר כל שהוא כנגד ארץ ישראל הרי הוא כא"י שנא' (במדבר לד) וגבול ים והיה לכם הים הגדול וגבול נסין שבצדדין רואין אותן כאילו חוט מתוח מקפלריא עד אוקיינוס מנחל מצרים עד אוקיינוס מחוט ולפנים ארץ ישראל מחוט ולחוץ חוצה לארץ.

הגבול המזרחי של ארץ ישראל הוא הקו של נהר הירדן עד רקם גאה (פטרה) בדרום ומשם קו ישר מערבה עד נהר מצרים. מצד צפון הייתה מובלעת מעכו ועד כזיב שמצד מערב זה ארץ ישראל ומצד מזרח זהו חו"ל. מהירדן ומזרחה נחשב כעולי מצרים שהספיחין מותרים (כולל הגולן)

לגבי הערבה הדרומית ואילת, הרי למרות שזה נכבש על דעת המדינה שהיא לפחות במעמד שופט, הרי שזה לא על דעת כל אנשי ישראל (כי רוב היהודים היו בחו"ל) וגם זו הייתה מלחמת מגן ולא על דעת לכבוש ולספח שטחים.