גדר מלאכת מתעסק בשבת
בשיעור זה נעסוק בהגדרת דין מתעסק בשבת ומה דינו (מדאורייתא, מדרבנן) ובמה הוא שונה משוגג.
כתב רבינו בהלכות שבת פרק א' הלכה ח':
כל המתכוון לעשות מלאכה, ונעשת לו מלאכה אחרת שלא נתכוון לה--פטור עליה, לפי שלא נעשת מחשבתו. כיצד: זרק אבן או חץ בחברו או בבהמה, כדי להורגן, והלך ועקר אילן בהליכתו, ולא הרג--הרי זה פטור. קל וחומר, אם נתכוון לאיסור קל, ונעשה איסור חמור, כגון שנתכוון לזרוק בכרמלית, ועברה האבן לרשות הרבים--שהוא פטור. וכן כל כיוצא בזה. נתכוון לעשות דבר המותר, ונעשת מלאכה--כגון שנתכוון לחתוך את התלוש, וחתך את המחובר--אינו חייב כלום. וכן כל כיוצא בזה.
בחלק הראשון של ההלכה מדובר על אדם אשר נתכווין למלאכה אסורה ונעשית מלאכה אסורה אחרת שלא נתכווין לה, הרי שבדיני שבת, בגלל שמלאכת מחשבת אסרה תורה, הרי הוא פטור מדאורייתא ואסור רק מדרבנן, בעוד שבדיני אחרים כגון מאכלות אסורות, עריות וכו' אף אם נתכווין לדבר מותר ועשה את המעשה האסור הרי הוא חייב מהתורה (קרבן חטאת).
בחלק השני של ההלכה מדובר על מתעסק אשר נתכווין לעשות פעולה מותרת בשבת אבל בפועל הוא עשה מלאכה אסורה, הרי הוא אינו חייב כלום, כלומר גם לאיסור מדרבנן. ייתכן ורבינו מדבר על אדם אשר נתכווין לחתוך עשב תלוש והסכין זזה בטעות וחתכה עשב מחובר, או שמדובר על אדר שנתכווין לחתוך עשב שלפי הידוע לו הוא היה תלוש אבל בפועל אותו עשב היה מחובר.
רבינו כתב בהלכות ט'-יא:
ט. נתכוון ללקט תאנים שחורות, וליקט לבנות, או שנתכוון ללקט ענבים ואחר כך תאנים, ונהפך הדבר וליקט התאנים בתחילה ואחר כך ענבים--פטור. אף על פי שליקט כל שחשב--הואיל ולא ליקט כסדר שחשב, פטור: שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת, והרי הוא כמתעסק שהרי לא ידע בעת שליקט שעבר על מחשבתו.
י היו לפניו שתי נרות דולקות, או כבות, ונתכוון לכבות זו וכיבה את זו, או להדליק זו והדליק את זו--חייב: שהרי עשה מין המלאכה שחשב לעשותה. הא למה זה דומה, למי שנתכוון ללקט תאנה זו, וליקט תאנה אחרת, או למי שנתכוון להרוג את זה, והרג את זה--שהרי נעשת מלאכה שחשב לעשותה.
יא. אבל אם נתכוון להדליק ראשונה, ולכבות שנייה אחריה, ונהפך הדבר וכיבה ראשונה, ואחר כך הדליק שנייה אחריה--פטור. כיבה זו והדליק זו בנשימה אחת, חייב--שאף על פי שלא הקדים ההדלקה, הרי לא איחר אותה, אלא שתיהן כאחת, ולפיכך חייב. וכן כל כיוצא בזה. וכל העושה מלאכה כמתעסק, ולא נתכוון לה--פטור.
בהלכות אלו מגדיר רבינו את המתעסק כהעדר כוונה לתוצאה שנעשתה, אולם איסורו הוא מדרבנן, אולם זה שונה מהלכה ח' של כתב רבינו שאינו חייב כלום, וההבחנה היא שכאשר אדם נתכווין למלאכת איסור ובפועל עשה מלאכה אחרת הרי זה אסור מדרבנן, אולם כאשר היה כוונתו למלאכת היתר ולבסוף עשה מלאכת איסור, הרי זה אינו חייב כלום גם לא מדרבנן.
נצטרך להבחין מה ההבדל בין מעסק שנכווין למלאכת היתר שאינו חייב כלום לבין דבר שאינו מתכווין שזה מותר. ניתן להסביר שדבר שאינו מתכווין .
במסכת שבת דף עב עמוד ב' מובא:
נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור לחתוך את התלוש וחתך את המחובר רבא אמר פטור אביי אמר חייב רבא אמר פטור דהא לא נתכוון לחתיכה דאיסורא אביי אמר חייב דהא קמיכוין לחתיכה בעלמא
ולכאורה יש לנו קושי על פסק רבינו, כי אפילו רבא שהוא המיקל ביחס לאביי סובר שהוא פטור (אבל אסור מדרבנן) בעוד שרבינו כתב בהלכות שבת שאינו חייב כלום שזה יותר קל מפטור כיוון שאינו אסור אף מדרבנן.
כמו כן, יש לנו קושי מדברי רבינו בהלכות שגגות פרק ב' הלכה ז' ופרק ז' הלכה י"א:
נתכוון להגביה את התלוש, וחתך את המחובר בלא כוונה לחתיכתו--פטור: מלאכת מחשבת אסרה תורה, כמו שביארנו במקומו.
המתכוון לחתוך את התלוש, וחתך את המחובר--אף על פי שנתכוון לחתיכה--הואיל ולא עשה מחשבתו, פטור מן החטאת: שזה כמתעסק; ולא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת, כמו שביארנו כמה פעמים.
והשאלה מדוע בהלכות שבת כתב אינו חייב כלום ואילו בהלכות שגגות כתב פטור?
ניתן להסביר שבהלכות שגגות רבינו עוסק האם הוא פטור או חייב בקרבן חטאת ולכן כותב פטור מקרבן ואילו בהלכות שבת הוא מדייק יותר בלשונו כי שם יש הבחנה בין חייב, פטור אבל אסור או שאינו אסור אפילו מדרבנן.
גם לגבי הסתירה עם הגמרא ניתן להסביר שהגמרא דנה בפטור או חייב של קרבן ואילו רבינו דייק לגבי דיני שבת ולכן כתב אינו חייב כלום כלומר שאין איסורו אף מדרבנן.
מורי בהערה כז' מסביר שהכוונה שהייתה גפן עקורה שהועפה על גפן מחוברת ורבינו נתכווין לחתוך אשכול מהתלוש וחתך בטעות מהגפן המחוברת שזה אנו אומרים שלא נתקיימה כוונתו.