המשך מהלכות המפטיר וההפטרה

סיכום דיני מפטיר והפטרה

מהות ההפטרה

כידוע, משה רבינו תקן לישראל לקרוא בתורה ביום שני, חמישי ושבת (הלכות תפילה, פרק י"ב, הלכה א'). עזרא הסופר תקן גם לקרוא במנחה בשבת וכן שיקראו בתורה בשני וחמישי שלושה אנשים לפחות עשרה פסוקים.

כמו כן, חז"ל תקנו שכל העולה להפטרה יקרא קודם בתורה (מפטיר) כדי לידע ולהודיע שההפטרה אינה במעמד של התורה, תורתו של משה רבינו שנתקבלה מסיני, כי היא לא תוחלף לעולם ואין להוסיף או לגרוע ממנה. ואף על פי שיש עוד נביאים בישראל מלבד משה, הרי שאף נביא לא ישווה למשה רבינו בנבואתו, וכל הנביאים שהיו לפני משה ובאו ויבואו אחרי משה, כולם בדרגה נמוכה יותר. ולכן כל נביא שטוען שקבל בנבואה תוספת או חסרון של מצווה בתורה או פרשנות חדשה על דברי תורה, הרי הוא נביא שקר ויוצא להורג.

ואמנם חז"ל בירושלמי קראו להפטרה 'אשלמתא', כלומר 'השלמה'כי פרקי הנבואה עוסקים בהתמודדות של עם ישראל בהוצאה לפועל של ייעודו הרוחני כעם קודש על פי תורת קודש.

עולה השאלה, מה מקור החיוב לקריאת ההפטרה? כי רבינו בהלכות תפילה יב, ב, כותב כדלהלן:

וְאֵלּוּ הֶן הַיָּמִים שֶׁקּוֹרִין בָּהֶן בַּתּוֹרָה, בַּצִּבּוּר:  בְּשַׁבָּתוֹת, וּבְמוֹעֲדִים, וּבְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, וּבְתַעְנִיּוֹת, וּבַחֲנֻכָּה וּפוּרִים, וּבַשֵּׁנִי וּבַחֲמִישִׁי שֶׁבְּכָל שָׁבוּעַ וְשָׁבוּעַ.  וְאֵין מַפְטִירִין בַּנָּבִיא אֵלָא בְּשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים וּבְתִשְׁעָה בְּאָב.

כלומר, רבינו הזכיר מתי מפטירין בנביא, שזכר לפני כן שיש חובה להפטיר בנביא, ומי תיקן תקנה זו ומתי.

ואכן המפרשים התחבטו מי תקן ומתי נתקנה קריאת ההפטרה.

רבינו האבודרהם כתב בספרו בסדר תפילת שחרית של שבת:

כלומר, לדעת האבודרהם, ההפטרה נתקנה בשעת השמד שגזרו שלא לקרוא בתורה, לכן תקנו חכמים שיקראו בנביא מעניין הפרשה, ולאחר שנתבטלה הגזירה נשארה התקנה.

לדעת ספר המכריע, קריאת ההפטרה נתקנה על ידי עזרא הסופר כשתקן את אופן הקריאה בתורה.

מארי בכתבים א' במאמר "ראשיתן של הפטרות" (עמוד 70) מביא את דעתו של ר' שמואל הכהן וינגרטן, שההפטרה נתקנה כהתנגדות לשומרונים שקדשו רק את התורה ואת ספר יהושע. אולם מארי מקשה על דעה זו, כי מדוע אנו מפטירין ביהושע? הרי השומרונים מודים בקדושתו? לכן לפי דעתו של מארי, ההפטרה נתקנה בזמן התנאים, אך הוא לא מבאר מי תקן ומדוע היא נתקנה.

אולם לפי טעמו של אבודרהם, עולה השאלה מדוע חז"ל תקנו תקנות שמורידים את מעמדה של ההפטרה מקריאת התורה בכך שהקורא בהפטרה יקרא לפני כן בתורה, כי הרי לפי דעתו ההפטרה היוותה תחליף לקריאה בתורה? וכמו כן, אם ההפטרה הייתה תחליף לקריאה בתורה, מדוע לא תקנו בכל יום שקוראים בתורה גם קריאה בהפטרה.

חשוב לציין שלפי נוסח הברכות אנו מבינים שקריאת ההפטרה אינה מקרית בגלל גזירה, "הבוחר בתורה ובמשה עבדו" חז"ל רוצים להעביר לנו מסר "זכרו תורת משה עבדי". הנביאים הם אלה שעמדו בפרץ לשמור את תורת משה. וכן ברכה אחרונה: "...האל הנאמן האומר ועושה, מדבר ומקים אשר כל דבריו האמת והצדק...ונאמנים דבריך..." כלומר, חז"ל רצו להדגיש את אמיתות התורה והנבואה.

לכן לדעת הרה"ג רצון ערוסי שליט"א כפי שכתב בספרו "התורה וחזון הדורות", ההפטריות נתקנו במקביל לקריאה בתורה עוד בזמן דור המדבר, ובזמן משה רבינו קראו כהפטרה נבואות של משה לעתיד (שלא נכתבו בתורה), כי העיקר זה קריאת נבואה במקביל לקריאה בתורה, שבקריאת הנבואה בא לידי ביטוי יישום קבלת התורה וקיומה על ידי עם ישראל במשך הדורות.  ההפטריות באות לקבוע האם עם ישראל עמד בייעודו או לא, ולכן ההפטריות עוסקות בתורת ה', ייעוד העם, ירושלים והמקדש, ולא בנושאים אחרים הקשורים לפרשה.

במשך הדורות נתגבשו קריאות ההפטרה לפי הקריאות הנהוגות היום מאחר וקריאות אלה מאופיינות ככאלה העוסקות באמיתות התורה, אמיתות הנבואה וייעודו של עם ישראל, כעם קודש בארץ הקודש ובירושלים עיר הקודש והמקדש.

הזכרת ראש חודש בברכות ההפטרה:

בגמרא במסכת שבת דף כ"ד עוד א' נאמר:

איבעיא להו, מהו להזכיר של חנוכה במוספין כיון דלית ביה מוסף בדידיה לא מדכרינן או דילמא יום הוא שחייב בארבע תפלות? רב הונא ורב יהודה דאמרי תרוייהו אינו מזכיר, רב נחמן ורבי יוחנן דאמרי תרוייהו מזכיר. אמר אביי לרב יוסף הא דרב הונא ורב יהודה דרב הוא, דאמר רב גידל אמר רב: ראש חדש שחל להיות בשבת המפטיר בנביא בשבת אינו צריך להזכיר של ראש חדש שאילמלא שבת אין נביא בראש חדש. מי דמי? התם נביא בדר"ח ליכא כלל, הכא איתיה בערבית ושחרית ומנחה! אלא להא דמיא דאמר רב אחדבוי אמר רב מתנה אמר רב יום טוב שחל להיות בשבת, המפטיר בנביא במנחה בשבת א"צ להזכיר של יום טוב, שאילמלא שבת אין נביא במנחה ביום טוב. ולית הילכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דא"ר יהושע בן לוי יום הכפורים שחל להיות בשבת המתפלל נעילה צריך להזכיר של שבת יום הוא שנתחייב בארבע תפלות

רש"י כתב:

ככל הני שמעתתא - רב הונא ורב יהודה ורב גידל ורב אחדבוי, אלא כתפלה אחת כך חברתה לכל דבר היום ומזכיר:

כלומר, לדעת רש"י משמע שכן מזכירין ראש חודש בהפטרה. אולם הר"י מבעלי התוספות חולק על רש"י, וכך כתב (ד"ה "ולית הלכתא"):

ולית הילכתא ככל הני שמעתתא. פי' בקונטרס כרב הונא ורב יהודה ורב גידל ורב אחדבוי ואומר ר"י דלא היה לו למנות דרב גידל בהדייהו דאפילו ריב"ל מודה דאין צריך להזכיר של ראש חדש בנביא כיון דנביא בר"ח ליכא כלל וכן אנו נוהגין שלא להזכיר:

כלומר, לדעת הר"י אין מזכירין כלל ראש חודש בהפטרה וודאי שלא חותמים.

כתב רבינו בהלכות תפילה, פרק י"ב, הלכה ט"ו (לפי נוסח כתבי יד):

כלומר, לדעת רבינו כפי גרסת כתבי היד, גם מזכירין וגם חותמים בראש חודש.

וכן כתב מארי בהערה מ"ז:

וכך נראית גם שיטת רבינו חננאל:

דעת הטור ושולחן ערוך

הטור בסימן רפ"ד מביא כדלהלן :

ומפטירין בנביא מענינה של פרשה. ואין פוחתין מכ"א פסוקים כנגד ז' שקראו בתורה...

ואם חל ר"ח בשבת, פר"י שאין המפטיר צריך להזכיר של ר"ח, וה"ר יונה פירש שצריך להזכיר ולומר "את יום המנוחה הזה ואת יום ר"ח הזה" אבל אין צריך לחתום בשל ר"ח.

כלומר לדעת הר"י (רבינו יצחק מבעלי התוספות) אין להזכיר ראש חודש בברכות ההפטרה (כפי שהובא לעיל) ואילו לדעת רבינו יונה מזכירים ראש חודש בברכה אבל אין חותמים בראש חודש, מאחר ואין חיוב לקרוא הפטרה מכח ראש חודש.

מרן השולחן ערוך כתב באורח חיים סימן רפ"ד סעיף ב':

אם חל ראש חודש בשבת אין המפטיר מזכיר של ראש חודש כלל ויש אומרים שאף על פי שאינו מזכיר בחתימה של ראש חודש מזכירין אותו בתוך הברכה שאומר את יום המנוח הזה ואת יום ראש חודש הזה והמנהג כסברא הראשונה:

כלומר לדעת מרן, אין מזכירין וודאי שאין חותמין בראש חודש.

ומארי בהמשך דבריו מביא את גרסת הדפוסים, וכך כתב:

מהרי"ץ, כשראה את גרסת דברי רבינו כפי שהובא בכסף משנה, נקט בגרסת הדפוסים שלא חותמים בראש חודש בהפטרה, בניגוד לגרסת כתבי יד העתיקים כפי שהובאו על ידי מארי.

לכן לסיכום, בראש חודש שחל בשבת, לפי מרן לא מזכירין ראש חודש כלל, לפי שיטת האשכנזים ומהרי"ץ רק מזכירין ולא חותמים ולפי רבינו כפי גרסת כתבי יד, מזכירין וחותמין בראש חודש.

תשובה לשאלה שנשאלה במהלך השיעור לגבי קריאת הפטרה על ידי אדם נכה:

אדם שהינו נכה ברגליו, ולא יכול לעלות לקרוא את המפטיר וההפטרה בבימה (מאחר ואין בה כבש), יביאו לפניו תיבה קטנה ניידת שמתוכה יקרא (בישיבה) את המפטיר ואת ההפטרה. ואין לאדם אחר לקרוא את המפטיר והאדם הנכה יקרא את ההפטרה, כי הקורא את ההפטרה חייב לקרוא את המפטיר כדי להראות את הכפיפות של הנביאים לתורת משה.

קריאת הפטרה בשבת וראש חודש

כתב רבינו בהלכות תפילה, פרק י"ג, הלכה ד':

בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים--הָרִאשׁוֹן, קוֹרֶא שְׁלוֹשָׁה פְּסוּקִים מִפָּרָשַׁת "צַו" (במדבר כח,ב); וְהַשֵּׁנִי, חוֹזֵר וְקוֹרֶא פָּסוּק שְׁלִישִׁי שֶׁקָּרָא הָרִאשׁוֹן וּשְׁנֵי פְּסוּקִים אַחֲרָיו, כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁאֵר בַּפָּרָשָׁה שְׁלוֹשָׁה פְּסוּקִים; וְהַשְּׁלִישִׁי, קוֹרֶא שְׁלוֹשָׁה פְּסוּקִים שֶׁשִּׁיַּר הַשֵּׁנִי עִם "וּבְיוֹם, הַשַּׁבָּת" (במדבר כח,ט); וְהַרְבִיעִי, קוֹרֶא "וּבְרָאשֵׁי, חָדְשֵׁיכֶם" (במדבר כח,יא).  וְאִם חָל רֹאשׁ חֹדֶשׁ לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, מוֹצִיאִין שְׁנֵי סְפָרִים בַּשַּׁחְרִית:  אֶחָד, קוֹרִין בּוֹ סֵדֶר אוֹתָהּ שַׁבָּת; וְהַשֵּׁנִי, קוֹרֶא בּוֹ הַמַּשְׁלִים "וּבְרָאשֵׁי, חָדְשֵׁיכֶם".  וְאִם קָרָא עִנְיַן רֹאשׁ חֹדֶשׁ בַּשַּׁבָּת, הַמַּפְטִיר קוֹרֶא, וּמַפְטִירִין "וְהָיָה, מִדֵּי-חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ" (ישעיהו סו,כג).  וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ אָב שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, מַפְטִירִין "חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי" (ישעיהו א,יד).  וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּאֶחָד בַּשַּׁבָּת, מַפְטִירִין בַּשַּׁבָּת שֶׁלְּפָנָיו "וַיֹּאמֶר-לוֹ יְהוֹנָתָן, מָחָר חֹדֶשׁ" (שמואל א כ,יח).

מדברי רבינו אנו למדים:

1. במפטיר של ראש חודש בשבת, מתחיל המפטיר לקרוא "ובראשי חודשים", זאת בניגוד לשיטת מהרי"ץ שכתב שמתחיל לקרוא מ-"וביום השבת".
2. בראש חודש אב שחל להיות בשבת קוראים את ההפטרה הרגילה של הפורענות, כי זה תקנת התלמוד, ולא "השמים כסאי", ומארי מבאר (בהערה ט') מאחר שגם בה מזכירים ראש חודש, "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי".

לגבי הפטרות הנחמה, כתב רבינו בהלכה י"ט:

נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל, לִהְיוֹת מַפְטִירִין קֹדֶם לְתִשְׁעָה בְּאָב בְּשָׁלוֹשׁ שַׁבָּתוֹת, בְּדִבְרֵי תּוֹכֵחָה--שַׁבָּת רִאשׁוֹנָה, מַפְטִירִין "דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ" (ירמיהו א,א); שְׁנִיָּה, "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ" (ישעיהו א,א); שְׁלִישִׁית, "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה" (ישעיהו א,כא).  וְכֵן שַׁבָּת שֶׁאַחַר תִּשְׁעָה בְּאָב, מַפְטִירִין "נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי" (ישעיהו מ,א).  וּמִנְהָג פָּשׁוּט בְּעָרֵינוּ, לִהְיוֹת מַפְטִירִין בְּנֶחָמוֹת יְשַׁעְיָה, מֵאַחַר תִּשְׁעָה בְּאָב עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה; וְשַׁבָּת שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, מַפְטִירִין "שׁוּבָה, יִשְׂרָאֵל" (הושע יד,ב).

רבינו מביא את הפטרות הפורענות כמנהג שנהגו כל ישראל ואילו את הפטרות הנחמה כמנהג פשוט בערינו (כלומר מנהג מקומי ולא מנהג כל ישראל), ולכן אם ראש חודש אב שחל להיות בשבת גובר מנהג כל ישראל לקרוא הפטרת הפורענות וגם בגלל שמזכירין בה ראש חודש, כדלעיל, ואילו ראש חודש אלול שחל בשבת, מפטירין עניין ראש חודש שזה מנהג כל ישראל ולא הפטרת הנחמה.

וכן כתב מארי בסוף הערה כ"א:

לפי רבינו ולפי הרמ"א מפטירין את הפטרת ראש חודש "השמים כסאי" ואילו לפי מרן "עניה סוערה".

וכן כאשר ראש חודש חל ביום ראשון שאז מפטירין הפטרת "מחר חודש", הרי בגלל שהפטרה זו נתקנה לאור החשיבות הגדולה של ראשי חודשים שעל פיהם נקבעים המועדות (לא מצאנו הפטרה של מחר פסח או מחר סוכות וכדומה), לכן מפטירין "מחר חודש" ולא "עניה סוערה" (כמובן שלפי מרן מפטירים "עניה סוערה").

האם המפטיר עולה למנין הקרואים

המנהג שאנו נוהגים בו הוא שלאחר העולים לתורה (שבעה בשבת או שש ביו"כ, חמשה ביום טוב וכדומה), העולה האחרון אומר קדיש ולאחריו עולה המפטיר.

הגמרא במסכת מגילה כ"ג עמוד א' דנה במקרה בו השביעי הוא גם הקורא את ההפטרה:

איבעיא להו: מפטיר מהו שיעלה למנין שבעה? רב הונא ור' ירמיה בר אבא חד אמר עולה, וחד אמר אינו עולה. מ"ד עולה דהא קרי, ומ"ד אינו עולה כדעולא דאמר עולא מפני מה המפטיר בנביא צריך שיקרא בתורה תחלה מפני כבוד תורה, וכיון דמשום כבוד תורה הוא למנינא לא סליק.

כלומר יש מחלוקת בין רב הונא לר' ירמיה האם המפטיר עולה מנין הקרואים (7 בשבת, 6 ביו"כ ו-5 ביו"ט). מי שסובר שהוא עולה, הרי זה משום שסוף סוף הוא קורא בתורה, ומי שסובר שאינו עולה, הרי זה משום שאין הוא קורא לשם קריאה בתורה אלא רק משום כבוד התורה (שלא יחשבו הציבור שמעמד התורה וההפטרה הינו זהה).

כתבו התוספות בד"ה: "חד אמר עולה וחד אמר אין עולה":

פסק ר"ת דקיימא לן כמ"ד עולה, ולכך אנו נוהגין בתעניות במנחה ובט"ב שהשלישי מפטיר וכן ביום הכפורים במנחה. אבל בשבתות ובימים טובים וביוה"כ שחרית המפטיר לא הוי מן המנין דכיון שמותר להוסיף עליהם יכולין אנו לעשות מנהגינו אליבא דכולי עלמא. דאי הוי הלכה כמ"ד אין עולה עבדינן שפיר ואפילו הוי נמי הלכה כמאן דאמר עולה מ"מ אין לחוש שהרי מותר להוסיף.

כלומר, לדברי התוספות רבינו תם פסק שהמפטיר עולה למניין הקרואים ולכן בט' באב שחרית ובמנחת יום כיפור, המפטיר הינו חלק ממניין הקוראים. אולם בשבתות וימים טובים המנהג (גם בימינו) לא לכלול את המפטיר במניין הקוראים, כי גם אם הוא עולה למנין הקרואים, הרי מותר בשבתות וימים טובים להוסיף על מניין הקרואים.

גם לדעת הרי"ף המפטיר עולה למנין שבעה, אולם רבינו חננאל סובר שמפטיר לא עולה למנין שבעה כי הוא עולה רק משום כבוד התורה.

רבינו כתב פרק י"ב הלכה י"ז:

אִשָּׁה לֹא תִקְרָא בַּצִּבּוּר, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַצִּבּוּר; קָטָן הַיּוֹדֵעַ לִקְרוֹת וְיוֹדֵעַ לְמִי מְבָרְכִין, עוֹלֶה מִמִּנְיַן הַקּוֹרְאִים.  וְכֵן הַמַּפְטִיר עוֹלֶה מִן הַמִּנְיָן, שֶׁהֲרֵי קָרָא בַּתּוֹרָה; וְאִם הִפְסִיק שְׁלִיחַ צִבּוּר בְּקַדִּישׁ בֵּין הַמַּשְׁלִים וּבֵין הַמַּפְטִיר, אֵינוּ עוֹלֶה.  צִבּוּר שֶׁלֹּא הָיָה בָּהֶם יוֹדֵעַ לִקְרוֹת אֵלָא אֶחָד--עוֹלֶה וְקוֹרֶא וְיוֹרֵד וְיוֹשֵׁב, וְחוֹזֵר וְקוֹרֶא שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית, עַד שֶׁיִּגְמֹר מִנְיַן הַקּוֹרְאִים שֶׁלְּאוֹתוֹ הַיּוֹם.

כלומר, לדעת רבינו המפטיר עולה למנין הקוראים. אולם אם הקורא לפני המפטיר אמר קדיש, הרי שהקדיש הפסיק את מנין הקרואים והמפטיר אינו עולה ממנין הקרואים. כי אמירת הקדיש מהווה הפסק במנין הקרואים.

ולכן מארי בהערה נ"ג כתב:

כלומר, לדעת מארי אם אמרו קדיש לפני שהשלימו את מנין הקרואים, לא יצאו ידי חובתם וצריכים לקרוא מנין כל העולים מחדש. אולם, אין צורך קרוא את כל הקריאה אלא יקראו שבעה עולים שלושה פסוקים כל אחד.

לפי רבינו, ניתן לכתחילה לנהוג שהמפטיר עולה למנין שבעה, שכן כתב בהלכה כ"ב:

כָּל פָּרָשָׁה מֵאַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת הָאֵלּוּ, אֶחָד קוֹרֶא אוֹתָהּ בְּסֵפֶר שֵׁנִי, אַחַר שֶׁקּוֹרִין סֵדֶר אוֹתָהּ שַׁבָּת בַּסֵּפֶר שֶׁהוֹצִיאוּ רִאשׁוֹן.  חָל רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, וְהָיָה סֵדֶר אוֹתָהּ שַׁבָּת "וְאַתָּה תְּצַוֶּה" (שמות כז,כ), קוֹרִין שִׁשָּׁה מִ"אַתָּה תְּצַוֶּה" עַד "וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת" (שמות ל,יח), וְהַשְּׁבִיעִי חוֹזֵר וְקוֹרֶא מִ"כִּי תִשָּׂא" (שמות ל,יב) עַד "וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת".  וְאִם הָיָה סֵדֶר אוֹתָהּ שַׁבָּת "כִּי תִשָּׂא" עַצְמָהּ, קוֹרִין שִׁשָּׁה מִ"כִּי תִשָּׂא" עַד "וַיַּקְהֵל" (שמות לה,א), וְהַשְּׁבִיעִי חוֹזֵר וְקוֹרֶא בְּסֵפֶר שֵׁנִי מִ"כִּי תִשָּׂא" עַד "וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת".

וכן בכתאליל הקדמוניות המנהג היה שהמפטיר עולה כחלק ממנין הקרואים.

ואילו מרן כתב סימן רפ"ב סעיף ד':

נוהגים לקרות שבעה ולגמור עמהם הפרשה ואומר קדיש וחוזר וקורא עם המפטיר מה שקרא השביעי.

כלומר, לדעת מרן לכתחילה יש להשלים את מנין הקרואים ללא המפטיר, כי מרן חשש לדעה שהמפטיר לא עולה למנין הקרואים (גם ללא אמירת קדיש).

האם ניתן שעולה אחד יקרא את המפטיר והשני יקרא את ההפטרה

מהרי"ץ בשו"ת פעולת חלק ג' סימן רס"ב דן לגבי קטן, האם ניתן שאביו יקרא את מפטיר זכור (כפי המנהג שגדול קורא מפטיר זכור), והקטן יקרא את ההפטרה. וכך כתב בתשובה:

כלומר, לדעת מהרי"ץ המנהג הוא שהגדול עולה מפטיר ואילו הקטן קורא הפטרה.

לעומת זאת, השתילי זיתים בסימן רפ"ב לא השמיט את הגהת הרמ"א שקטן יכול לקרוא פרשת זכור:

וכן נוהגים ביום טוב שאין מפטיר ממנין הקרואים אבל בחול שאסור להוסיף על מנין הקרואים השלישי הוא מפטיר וביום שמוציאין ב' ספרים או ג' המפטיר קורא באחרונה וקטן יכול לקרות בפרשת המוספין או בד' פרשיות שמוסיפין באדר וכן נוהגים (ר"ן ומרדכי פרק ב' דמגילה) אף על פי שיש חולקים ואומרים קדיש קודם שעולה המפטיר ואין חילוק בזה בין הוסיפו על מנין הקרואים או לא ובין מוציאין ספר תורה אחד או שנים (בית יוסף בשם הר"ר ישעיה והרא"ש ורבינו ירוחם):

ולכן מעיקר הדין יכול הקטן לקרוא פרשת זכור וההפטרה, אבל השתילי זיתים מציין שהמנהג הוא שקטן לא עולה בספר שני כלל (לא רק בפרשת זכור).

כי משמע ששתילי זיתים מתנגד למנהג שציין מהרי"ץ שניתן לחלק בין המפטיר למי שקורא את ההפטרה. כי מי שקורא את ההפטרה חייב הוא לקרוא לפני כן בתורה, כפי שציינו לעיל, משום כבוד התורה שלא יהיה כבוד התורה וכבוד הנביא שווה.

וזו דעת רבינו, לא כמהרי"ץ.

מתי גוללים את ספר התורה

במסכת סוטה דף לט עמוד ב' נאמר:

אמר ריב"ל אין המפטיר רשאי להפטיר בנביא עד שיגלל ספר תורה.

ופירש רש"י: כדי שהגוללים לא יהיו טרודים מלשמוע הפטרה מפי המפטיר.

רבינו כתב בהלכות תפילה פרק י"ב הלכה י"ג:

הַמַּפְטִיר בַּנָּבִיא, צָרִיךְ לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה--אַפִלּוּ שְׁלוֹשָׁה פְּסוּקִים, חוֹזֵר וְקוֹרֶא מַה שֶׁקָּרָא שֶׁלְּפָנָיו; וְלֹא יַפְטִיר בַּנָּבִיא, עַד שֶׁיִּגְלֹל סֵפֶר תּוֹרָה. 

מארי בהערה ל"ט מביא טעם אחר בניגוד לרש"י:

ולכן נוהגים על פי הרמב"ם לומר לאחר קריאת המפטיר "מה רב טובך" בעת שגוללים את ספר התורה ורק לאחר הגלילה קורא המפטיר את ההפטרה. וכך נוהגים עד היום יהודי שרעב.

מהרי"ץ בסידור עץ חיים כותב שאסור להפסיק באמירת "מה רב טובך" בין קריאת המפטיר להפטרה, ולכן נוהגים לכסות ספר תורה במטפחת, המפטיר קורא פסוק ראשון של ההפטרה ורק אחר כך גוללים את ספר התורה.

ומנהג זה של מהרי"ץ אינו לא כרש"י ולא כרבותינו בתימן. לפי דעת רש"י, הרי הגוללים טרודים בגלילה ולא ישמעו את המפטיר, ולפי רבותינו בתימן  בעת קריאת ההפטרה, ספר תורה פתוח לצורך הגלילה כיון שיש בכך פגיעה בכבוד ספר תורה.

עיין מאמר הרב "חכמי תימן שגרמו לשינוי מנהגים עתיקים", כתב העת פעמים, 65,  סתיו תשנ"ה, עמ' 77-87.

אמירת קדיש לאחר קריאת התורה

בזמן שיש שניים או שלושה ספרי תורה, אומרים קדיש רק לאחר סיום חובת העולים לפי חובת היום, ולכן לפי רבינו אומרים קדיש רק אחר ספר תורה ראשון.

מנהג הספרדים הוא לא לסיים את חובת היום במספר העולים בספר ראשון אלא בשני, ואומרים קדיש לאחר ספר שני ושלישי שהם חובת היום.

מהרי"ץ כפשרה פסק שאומרים קדיש אחר הראשון (סיום חובת היום) ואחר השני (מפני שהא חובת היום) ואילו אחר השלישי לא אומרים קדיש כדי לא להפסיק בין המפטיר להטרה.