עסקה מותרת נקייה מאיסור ריבית

מקורות: גמרא בבא מציעא, דף סח-סט
דף קד עמ' ב
הרמב"ם, הלכות שלוחין ושותפין

דיני עסקה מותרת

התורה אסרה קיום הלוואה בריבית, כאשר איסור זה חל על המלווה, הלווה, על הסופר ועל העדים.

הריבית נקראת ע"י התורה "נשך", וחז"ל ביארו שדימוי זה הוא לנשיכת נחש שמפעפעת ועולה עד קדקודו של האדם וממיתה אותו, כך הריבית ממותתת את האדם מבחינה כלכלית.

אנו נדון בהלוואה שניתנת לצרכים עסקיים, כלומר, כאשר המלווה נותן הלוואה לבעל עסק, הרי שהלוואה זו תורמת לפריחת העסק והשגת רווחים על ידי הלווה. ואם כן, מדוע שהמלווה לא ייהנה גם הוא מאותם רווחים.

באופן עקרוני התורה אסרה על נטילת ריבית לצרכים קיומיים ולא עסקיים, אולם עדיין צריכים להבחין באילו תנאים ונסיבות מותר לתת הלוואה עסקית נקייה מאיסור ריבית (אף ללא היתר עסקה).

נאמר במשנה במסכת בבא מציעא, דף ס עמוד ב':

איזהו נשך ואיזהו תרבית איזהו נשך המלוה סלע בה' דינרין סאתים חטין בשלש אסור מפני שהוא נושך ואיזהו תרבית המרבה בפירות כיצד לקח הימנו חטין בדינר זהב הכור וכן השער עמדו חטין בל' דינרין אמר לו תן לי חטיי שאני רוצה למוכרן וליקח בהן יין אמר לו הרי חטיך עשויות עלי בשלשים והרי לך אצלי בהן יין ויין אין לו.

וכתב רבינו בפירוש המשנה:

זה שקראו נשך הוא רבית דאוריתא, והדבר אשר קרא תרבית הוא רבית דרבנן. ומה שהתנה ויין אין לו, שמשמע שכל זמן שאין לו אותן הפירות אינו מותר לו לזקפן על עצמו, אין זה אלא כשהיה לו אצלו חוב, ואמר לו תן לי מעותי שיש לי אצלך שאני רוצה ליקח בהן חטים, ואמר לו וכי חטים יש לי צא ועשם עלי כשער. אם היה לו חטים הרי זה מותר, ואם לא היה לו הרי זה אסור. ואמרו לקח ממנו חטים, רוצה לומר לקח בהלאותו, כלומר שזקף על בעל חובו חטים כנגד מה שהוא חייב לו. אבל אם נתן אדם לחברו מעות כדי לקנות בהן ממנו כך וכך סאין חטים והשער ידוע בלי תוספת בלי חסרון, הרי זה מותר ואף על פי שאין לו חטים, וחייב להמציאם לו כל זמן שידרשנו ואף על פי שיקנה אותם ביוקר, או יקבל מי שפרע ויחזור בו. וכך ביאר ופירש הירושלמי.

לפי ביאור רבינו, כאשר הקונה נותן כסף מראש למוכר כדי לספק לו חיטים כעבור תקופה לפי שער שידוע היום, הרי זה מותר גם אם למוכר אין כעת חיטים בתנאי שיש חיטים בשוק והשער הוא ידוע. והחידוש הוא, שלמרות שבעתיד ייתכן והמחיר יעלה באופן ששווי החיטים שיקבל הקונה יעלו על הסכום ששילם, חז"ל לא אסרו מאחר וזה דרך מקח וממכר, ומשום שהמוכר יכול בכל זמן, לרכוש את הסחורה שהקונה שילם לו עבורה.

כמו כן אע"פ שהתורה אסרה הלוואה בריבית, וקראה לריבית, גם בשם "נשך", חז"ל ייחדו את השם נשך לריבית דאורייתא, ואת השם תרבית לריבית האסורה רק מדרבנן.

כתב רבינו בפרק רביעי מהלכות לווה ומלווה:

א נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית אֶחָד הוּא--שֶׁנֶּאֱמָר "אֶת-כַּסְפְּךָ--לֹא-תִתֵּן לוֹ, בְּנֶשֶׁךְ; וּבְמַרְבִּית, לֹא-תִתֵּן אָכְלֶךָ" (ויקרא כה,לז), וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר "נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל: נֶשֶׁךְ, כָּל-דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ" (דברים כג,כ). וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ נֶשֶׁךְ--מִפְּנֵי שְׁהוּא כְּנוֹשֵׁךְ, שֶׁמְּצַעֵר חֲבֵרוֹ וְאוֹכֵל בְּשָׂרוֹ. וְלָמָּה חֲלָקָן הַכָּתוּב, לַעֲבֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוִין.

ב כְּדֶרֶךְ שֶׁאָסוּר לַנּוֹתֵן לְהַלְווֹת בְּרִבִּית, כָּךְ אָסוּר לַלּוֹקֵחַ לִלְווֹת בְּרִבִּית: שֶׁנֶּאֱמָר "לֹא-תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ" (דברים כג,כ)--מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ אַזְהָרָה לַלּוֹוֶה, כְּלוֹמַר לֹא תִנָּשֵׁךְ לְאָחִיךָ.

ג וְכֵן אָסוּר לְהִתְעַסַּק בֵּין לוֹוֶה וּמַלְוֶה בְּרִבִּית. וְכָל מִי שֶׁהָיָה עַרָּב, אוֹ סוֹפֵר, אוֹ עֵד בֵּינֵיהֶן--הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה: שֶׁנֶּאֱמָר "לֹא-תְשִׂימוּן עָלָיו, נֶשֶׁךְ" (שמות כב,כד), זוֹ אַזְהָרָה אַף לָעֵדִים וְלָעַרָּב וְלַסּוֹפֵר.

ד הַא לָמַדְתָּ, שֶׁהַמַּלְוֶה בְּרִבִּית עוֹבֵר עַל שִׁשָּׁה לָאוִין--"לֹא-תִהְיֶה לוֹ, כְּנֹשֶׁה" (שמות כב,כד), "אֶת-כַּסְפְּךָ--לֹא-תִתֵּן לוֹ, בְּנֶשֶׁךְ" (ויקרא כה,לז), "וּבְמַרְבִּית, לֹא-תִתֵּן אָכְלֶךָ" (שם), "אַל-תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית" (ויקרא כה,לו), "לֹא-תְשִׂימוּן עָלָיו, נֶשֶׁךְ" (שמות כב,כד), "וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (ויקרא יט,יד). וְהַלּוֹוֶה עוֹבֵר בִּשְׁנַיִם--"לֹא-תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ" (דברים כג,כ), "וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל".

ה עַרָּב, וְעֵדִים, וְכַיּוֹצֶא בָּהֶן--אֵין עוֹבְרִין אֵלָא מִשּׁוֹם "לֹא-תְשִׂימוּן עָלָיו, נֶשֶׁךְ" (שמות כב,כד). וְכָל מִי שֶׁהָיָה סִרְסוּר בֵּין שְׁנֵיהֶם, אוֹ שֶׁסִּיַּע אֶחָד מֵהֶן, אוֹ הוֹרָהוּ--עוֹבֵר מִשּׁוֹם "וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (ויקרא יט,יד).

ו [ג] אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּלְוֶה וְהַלּוֹוֶה עוֹבְרִין עַל כָּל אֵלּוּ הַלָּאוִין, אֵינָן לוֹקִין, מִפְּנֵי שֶׁנִּתַּן לְהִשָּׁבוֹן: שֶׁכָּל הַמַּלְוֶה בְּרִבִּית--אִם הָיְתָה רִבִּית קְצוּצָה, שְׁהִיא אֲסוּרָה מִן הַתּוֹרָה--הֲרֵי זוֹ יוֹצְאָה בַּדַּיָּנִין, וּמוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִן הַמַּלְוֶה, וּמַחְזִירִין לַלּוֹוֶה; וְאִם מֵת הַמַּלְוֶה, אֵין מוֹצִיאִין מִיַּד הַבָּנִים.

ז [ד] הִנִּיחַ לָהֶם אֲבִיהֶם מָעוֹת שֶׁלְּרִבִּית--אַף עַל פִּי שְׁהֶן יוֹדְעִין שְׁהֶן שֶׁלְּרִבִּית, אֵינָן חַיָּבִים לְהַחְזִיר. הִנִּיחַ לָהֶם פָּרָה וּטְלִית שֶׁלְּרִבִּית, וְכָל דָּבָר הַמְּסֻיָּם--חַיָּבִים לְהַחְזִיר, מִפְּנֵי כְּבוֹד אֲבִיהֶן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּשֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה וְלֹא הִסְפִּיק לְהַחְזִיר עַד שֶׁמֵּת. אֲבָל אִם לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה, אֵין חוֹשְׁשִׁין לִכְבוֹדוֹ; וְאַפִלּוּ דָּבָר הַמְּסֻיָּם, אֵין מַחְזִירִין.

ח [ה] הַגַּזְלָנִין וּמַלְוֵי בְּרִבִּית שֶׁהִחְזִירוּ--אֵין מְקַבְּלִין מֵהֶן, כְּדֵי לִפְתֹּחַ לָהֶן דֶּרֶךְ לַתְּשׁוּבָה; וְכָל הַמְּקַבֵּל מֵהֶן, אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הִמֶּנּוּ. וְאִם הָיְתָה הַגְּזֵלָה קַיֶּמֶת, וְהָרִבִּית דָּבָר מְסֻיָּם, וַהֲרֵי הוּא בְּעַצְמוֹ--מְקַבְּלִין מֵהֶן.

איסור ריבית הוא רק בהלוואה, לא בשכירות.

כדי להבין את ההבדל בין הלוואה לשכירות, נעזר במעשה שמובא בגמרא בדף סט עמוד ב':

רב חמא הוה מוגר זוזי (משכיר זוזים, תמורת) בפשיטא ביומא. כלו זוזי דרב חמא (אבדו כספיו של רב חמא) הוא סבר (רב חמא) מאי שנא ממרא (מדוע זוזים שונים ממעדר שניתן להשכירו) ולא היא (אולם, אין הדברים דומים), מרא הדרא בעינא וידיע פחתיה (המעדר חוזר בעצמו לבעלים ויש לו פחת בגין השימוש ולכן קבלת הכסף ע"י המשאיל היא עבור הפחת, אולם) זוזי לא הדרי בעינייהו ולא ידיע פחתיה (גופו של הכסף לא חוזר לבעלים ואין לו פחת).

ומבאר רש"י:

הדרא בעינא - אותו כלי חוזר בעצמו בעין ואינו הלואה אצלו בדמים ואין אחריותו עליו אם נאנס או נשבר מחמת מלאכה הלכך אין שכרו רבית:

וידיע פחתיה - ועוד שניכר פגמו שהוא נפגם ומתקלקל מחמת מלאכה:

זוזי לא הדרי בעינייהו – שהרי הלווה מוציאם לצרכיו, ולעסקיו, והוא אחראי באופן מוחלט על הסכום למלווה, וכן שכרו רבית אע"ג דאמר בלשון שכירות ועוד אי נמי אהדר ליה בעיניה לא ידיע פחתיה נמצא שכרו נחשב רבית:

כלומר, בהלוואה, כל הסיכון הוא על הלווה, גם במקרה שמיד לאחר קבלת ההלוואה מהמלווה, נשדד הלווה מול עיני המלווה, הרי הוא חייב להחזיר את סכום ההלוואה למלווה.

ולכן בגלל שכל הסיכונים הם על הלווה, אסרה התורה על קבלת ריבית.

אולם נאמר בתוספתא שמותר להשכיר מעות לשולחני כדי שיתנאה בהם, בתנאי שלא ישתמש בהם ובמקרה של אונס ההפסד הוא של הבעלים, כך שזו שכירות רגילה, אע"פ שמדובר במטבעות כסף.

וכתב רבינו בפרק ה' הלכה טז':

אָסוּר לְהַשְׂכִּיר אֶת הַדֵּינָרִין, שְׁאֵין זֶה דּוֹמֶה לְמַשְׂכִּיר אֶת הַכְּלִי: שֶׁהַכְּלִי חוֹזֵר בְּעַצְמוֹ; וְזֶה מוֹצִיא אֵלּוּ וּמֵבִיא דֵּינָרִין אֲחֵרוֹת, וְנִמְצָא זֶה אֲבַק רִבִּית.

השאלה האם לדעת רבינו השכרת מעות הינה בגדר של אבק ריבית בגלל שזה לשון עסקית של השכרה, או בגלל שמדובר על השכרה רגילה באופן שבאונס אין צריך השוכר לשלם.

ונראה מלשון רבינו שהכוונה לשכירות לכל דבר, כך שבמקרה של אונס ההפסד הוא על בעל המעות ולכן זה רק אבק ריבית (בגלל שלשוכר יש רשות להשתמש במעות).

המשך הנושא – שיעור ביום שישי כ"ב בטבת תשע"ז

בנוגע להלוואות ושותפויות עסקיות, יש לדעת שבמשנה יש התייחסות לעיסקה.

נאמר במשנה בדף סח עמוד א':

אין מושיבין חנוני למחצית שכר ולא יתן מעות ליקח בהן פירות למחצית שכר אלא אם כן נותן לו שכרו כפועל אין מושיבין תרנגולין למחצה ואין שמין עגלין וסייחין למחצה אלא אם כן נותן לו שכר עמלו ומזונו אבל מקבלין עגלין וסייחין למחצה ומגדלין אותן עד שיהו משולשין וחמור עד שתהא טוענת

המשנה עוסקת במקרה שבעל המעות נתן כסף לחנווני לצורך מכירת פירות והם חולקים ברווחים ובהפסדים, כך שלמעשה מחצית מהסכום משמש כהלוואה (כי החנווני צריך להחזיר מחצית מסכום הקרן בכל מקרה) ומחצית כפיקדון בידי החנווני (כי הרווח או ההפסד של מחצית זו היא על חשבון נותן המעות).

וזו נקראת עיסקה, כי החנווני מתעסק במעות של בעל המעות, והם חולקים ברווחים. אולם יוצא שהחנווני מתעסק עבור נותן המעות (במחצית מהסכום) ללא שהוא מקבל קבל תמורה על כך, אלא בגלל שקבל הלוואה במחצית מהסכום, וזה למעשה אבק ריבית.

ולכן, אם בעל המעות אומר לחנווני שחלקו של החנווני ברווחים יהיה גדול יותר כעמלה עבור טרחתו, הרי זה מותר ואין בכך איסור של אבק ריבית.

בגמרא בדף קד עמוד ב' נאמר:

אמרי נהרדעי האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון עבוד רבנן מילתא דניחא ליה ללוה וניחא ליה למלוה השתא דאמרינן פלגא מלוה אי בעי למשתי ביה שכרא שפיר דמי רבא אמר להכי קרו ליה עיסקא דאמר ליה כי יהבינא לך לאיעסוקי ביה ולא למשתי ביה שכרא

כלומר לדעת נהרדעי, יכול החנווני להשתמש בכל הכסף המוגדר כהלוואה (ואפילו לשתות בזה שיכר), לכל הצרכים שיחפוץ, אולם לדעת רבא הכסף משועבד לצורך העסקה.

נאמר עוד בגמרא:

אמר רב אידי בר אבין ואם מת נעשה מטלטלין אצל בניו רבא אמר להכי קרו ליה עיסקא דאם מת לא יעשה מטלטלין אצל בניו

כלומר, לדעת רב אידי בר אבין, אם מת החנווני, הכסף נחשב כמטלטלין בידי היורשים והם יכולים לעשות בו כרצונם, אולם רבא חולק ואומר שהכסף עדיין משועבד כעסקה.

לאחר שהתוודענו לקשר שבין נותן מעות ומקבל מעות, הנקראת הלוואה, ולקשר בין נותן המעות ובין מקבל המעות הנקרא עיסקה. עתה נתוודע לקשר הנקרא שותפות.

כתב רבינו בהלכות שלוחין ושותפין פרק שישי:

א שְׁנַיִם שְׁהֶן נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בִּמְמוֹן הַשֻּׁתָּפוּת--אַף עַל פִּי שֶׁהַמָּמוֹן שֶׁלְּאֶחָד מֵהֶן, הֲרֵי זוֹ נִקְרֵאת שֻׁתָּפוּת; וְאִם פָּחֲתוּ אוֹ הוֹתִירוּ, הֲרֵי הוּא לָאֶמְצָע. וְיֵשׁ לָהֶם לְהַתְנוֹת בַּשָּׂכָר וּבַהֶפְסֵד, כָּל מַה שֶׁיִּרְצוּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ

כלומר, בשותפות שני הצדדים עוסקים בעסק, אע"פ שרק אחד השקיע את כספו, אין שום מגבלה לגבי אופן חלוקת הרווחים, ואין בכך אפילו אבק ריבית.

אולם לגבי עסקה כתב רבינו:

ב אֲבָל אִם הָיָה הָאֶחָד בִּלְבָד הוּא שֶׁנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בִּמְמוֹן הַשִּׁתּוּף--אַף עַל פִּי שֶׁהַמָּמוֹן שֶׁלִּשְׁנֵיהֶם, הֲרֵי זוֹ הַשֻּׁתָּפוּת נִקְרֵאת עֲסָק; וְזֶה הַנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן נִקְרָא מִתְעַסֵּק, שֶׁהֲרֵי הוּא לְבַדּוֹ מִתְעַסֵּק בַּמַּשָּׂא וּמַתָּן, וְשֻׁתָּפוֹ שְׁאֵינוּ נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן, נִקְרָא בַּעַל הַמָּעוֹת.

ג [ב] תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁכָּל הַנּוֹתֵן מָעוֹת לַחֲבֵרוֹ לְהִתְעַסַּק בָּהֶן--יִהְיֶה חֲצִי הַמָּמוֹן בְּתוֹרַת הַלְוָאָה, וַהֲרֵי הַמִּתְעַסֵּק חַיָּב בְּאַחְרָיוּתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאָבַד בְּאֹנֶס. וְהַחֵצִי הָאַחֵר בְּתוֹרַת פִּקָּדוֹן, וַהֲרֵי הוּא בְּאַחְרָיוּת בַּעַל הַמָּעוֹת, וְאִם אָבַד אוֹ נִגְנַב הַחֵצִי שֶׁלַּפִּקָּדוֹן, אֵין הַמִּתְעַסֵּק חַיָּב לְשַׁלַּם; וּלְפִיכָּךְ יִהְיֶה שָׂכָר זֶה הַחֵצִי אִם הִרְוִיחוּ, שֶׁלְּבַעַל הַמָּעוֹת.

ד וּלְפִי תַּקָּנָה זוֹ, אֵי אִפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה הַשָּׂכָר אוֹ הַהֶפְסֵד שֶׁלְּכָל הַמָּמוֹן לָאֶמְצָע בְּשׁוֹוֶה: שְׁאִם אַתָּה אוֹמֵר כֵּן--נִמְצָא בַּעַל הַמָּעוֹת נוֹטֵל שָׂכָר חֲצִי מָעוֹתָיו שְׁהֶן פִּקָּדוֹן, וְאֵינוּ עוֹשֶׂה כְּלוּם, אֵלָא זֶה הַמִּתְעַסֵּק טוֹרֵחַ לוֹ בַּחֵצִי שֶׁלַּפִּקָּדוֹן מִפְּנֵי מָעוֹתָיו שֶׁהִלְוָהוּ, וְנִמְצְאוּ בָּאִין לִידֵי אֲבַק רִבִּית.

נשאלת השאלה, כיצד ניתן להתקשר בעיסקה, כלומר, מקבל הכסף רק הוא מתעסק בהם, ובכל זאת יהיה מותר להתחלק ברווחים בשווה. על כך כותב רבינו:

ה וְהֵיאַךְ יַעֲשׂוּ אִם רָצָה לִהְיוֹת הַשָּׂכָר אוֹ הַהֶפְסֵד לָאֶמְצָע בְּשׁוֹוֶה--יִתֵּן לַמִּתְעַסֵּק שְׂכָרוֹ בְּכָל יוֹם וָיוֹם מִיְּמֵי הַשֻּׁתָּפוּת, כְּפוֹעֵל בָּטֵל שֶׁלְּאוֹתָהּ מְלָאכָה שֶׁבָּטַל מִמֶּנָּה. וְאִם הָיָה לוֹ עֲסָק אַחֵר כָּל שְׁהוּא לְהִתְעַסַּק בּוֹ עִם מָעוֹתָיו שֶׁלְּזֶה, אֵינוּ צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר כָּל יוֹם וָיוֹם, אֵלָא אַפִלּוּ הֶעֱלָה לוֹ דֵּינָר אֶחָד בְּכָל יְמֵי הַשֻּׁתָּפוּת, דַּיּוֹ; וְאִם פָּחֲתוּ אוֹ הוֹתִירוּ, יִהְיֶה לָאֶמְצָע בְּשׁוֹוֶה.

ו וְכֵן אִם אָמַר לוֹ כָּל הָרֵוַח יִהְיֶה לָךְ, שְׁלִישׁוֹ אוֹ עֲשִׂירִיתוֹ בִּשְׂכָרָךְ--הוֹאִיל וְיֵשׁ לוֹ עֲסָק אַחֵר, הֲרֵי זֶה מֻתָּר; וְאִם הִפְסִידוּ, יַפְסִיד מֶחְצָה. וְאִם הָיָה זֶה הַמִּתְעַסֵּק אֲרִיסוֹ, וְהָיָה לוֹ עֲסָק אַחֵר--אֵינוּ צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר כְּלָל, שֶׁהָאָרִיס מְשֻׁעְבָּד הוּא לְבַעַל הַשָּׂדֶה.

כלומר, אם המתעסק בכספו של נותן הכסף, מתעסק בעסק נוסף כל שהוא משלו, מותר לחלוק ברווחים בשווה.

נאמר עוד במשנה בדף ע עמוד ב:

אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא רבית אבל מקבלין צאן ברזל מן העכו"ם ולוין מהן ומלוין אותן ברבית וכן בגר תושב מלוה ישראל מעותיו של עכו"ם מדעת העכו"ם אבל לא מדעת ישראל

נכסי צאן ברזל הם נכסים שהמקבלם מתחייב באחריות מוחלטת על ערכם לבעליהם. ובמקרה דנן מדובר שבעל הצאן נתן לרועה את הצאן להתעסק בצאן. כשהם יחלקו ברווחים, אולם ערך הצאן נשאר קבוע לבעלים ואז יוצא שהבעלים קרוב לרווח ורחוק מהפסד. ולכן יש כאן אבק ריבית. כלומר איסור מדרבנן.

וכתב רבינו בהלכות מלווה ולווה פרק ח':

טו [יב] אֵין מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִיִּשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי שְׁהוּא אֲבַק רִבִּית. וְכֵיצַד הֶן צֹאן בַּרְזֶל: הֲרֵי שֶׁהָיָה לוֹ מֵאָה צֹאן, וְקִבְּלָם מִמֶּנּוּ לְהִטַּפַּל בָּהֶן, וְיִהְיוּ הַוְּלָדוֹת וְהַגִּזָּה וְהֶחָלָב לָאֶמְצָע לִשְׁלִישׁ אוֹ לִרְבִיעַ, עַד שָׁנָה אוֹ עַד שְׁנָתַיִם כְּמוֹ שֶׁהִתְנוּ בֵּינֵיהֶם, וְאִם מֵתוּ הַצֹּאן, הֲרֵי הַמְּקַבֵּל מְשַׁלֵּם דְּמֵיהֶם--הֲרֵי זֶה אָסוּר, שֶׁהֲרֵי בַּעַל הַצֹּאן קָרוֹב לְשָׂכָר וְרָחוֹק לְהֶפְסֵד.

טז לְפִיכָּךְ אִם קִבַּל עָלָיו בַּעַל הַצֹּאן שְׁאִם הוּקְרוּ אוֹ הוּזְלוּ, הֲרֵי הֶן בִּרְשׁוּתוֹ, אוֹ אִם נִטְרְפוּ, הֲרֵי הֶן בִּרְשׁוּתוֹ--הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֶא בְּזֶה.

יוצא אפוא שנכסי צאן ברזל היא עיסקה האסורה מדרבנן, משום שמקבל הנכסים רק הוא מתעסק בהם, והוא אחראי על ערכם כלפי בעליהם, באופן מוחלט. ומתחלקים ברווחים, ונמצא שהוא כלווה שעמל לטובת המלווה, בלי תמורה, ורק בגלל שקיבל הלוואה ייצור אבק רבית.

כתב רבינו בהלכות שלוחין ושותפין פרק ד':

ז [ג] הַשֻּׁתָּפִין שֶׁהִטִּילוּ לְכִיס זֶה מָנֶה וְזֶה מָאתַיִם וְזֶה שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת, וְנִתְעַסְּקוּ כֻּלָּן בַּמָּמוֹן, וּפָחֲתוּ אוֹ הוֹתִירוּ--הַשָּׂכָר אוֹ הַפְּחָת בֵּינֵיהֶם בְּשׁוֹוֶה לְפִי מִנְיָנָם, לֹא לְפִי הַמָּעוֹת. וְאַפִלּוּ לָקְחוּ שׁוֹר לִטְבִיחָה, שֶׁאִלּוּ טְבָחוּהוּ הָיָה כָּל אֶחָד נוֹטֵל מִבְּשָׂרוֹ כְּפִי מָעוֹתָיו--אִם מְכָרוּהוּ חַי וּפָחֲתוּ אוֹ הוֹתִירוּ, הַשָּׂכָר אוֹ הַפְּחָת לָאֶמְצָע.

ט בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּסְתָם. אֲבָל אִם הִתְנוּ שֶׁיִּטֹּל בַּעַל הַמֵּאָה שְׁלֹשֶׁת רְבָעִים מִן הַשָּׂכָר, וְיִטֹּל בַּעַל הַמָּאתַיִם רְבִיעַ, וְאִם יִפְחֲתוּ לֹא יִפְחֹת זֶה שֶׁיִּטֹּל שְׁלוֹשָׁה רִבְעֵי הַשָּׂכָר אֵלָא רְבִיעַ הַהֶפְסֵד, וְיַפְסִיד זֶה שֶׁנּוֹטֵל רְבִיעַ הַשָּׂכָר שְׁלוֹשָׁה רְבָעִים מִן הַפְּחָת--הֲרֵי אֵלּוּ חוֹלְקִין לְפִי מַה שֶׁהִתְנוּ, שֶׁכָּל תְּנָאי שֶׁבְּמָמוֹן קַיָּם.

יש לשים לב, זו אינה הלוואה, ולא עיסקה אלא שותפות, כי שני השותפים מתעסקים בנכסי השותפות, ולכן הם רשאים להתחלק ברווחים לפי כל תנאי שיתנו ביניהם. ואין בכך איסור ריבית, ולא אבק ריבית.

וכן כתב רבינו בפרק ו':

כלומר אם שניהם עוסקים בפועל, אפילו אם ההשקעה נעשית על ידי צד אחד הרי הם מתחלקים הרווחים באופן שווה או לפי כל תנאי אחר שהם סיכמו מראש, מאחר ושניהם עוסקים בשותפות (שכל תנאי בממון קיים).

אולם כאשר רק צד אחד מתעסק בכסף או בנכסים, הרי שותפות זו נקראת עסק או עיסקה, והיא יכולה להיות מותרת רק לפי תקנת חכמים וכדלקמן:

וגם בעסק כמו בשותפות חלוקת הרווחים הינה בחלקים שווים:

אולם במקרה כזה, אם חלוקת הרווח וההפסד יהיו בחלקים שווים, יש בעיה של ריבית, כי המתעסק טורח בחינם עבור בעל הממון (בגין החלק של הפיקדון) תמורת ההלוואה (מחצית מהסכום שהוא קבל:

ולכן, כדי להימנע מאיסור ריבית תקנו חכמים, שבעל הממון ישלם למתעסק שכר טרחה עבור עמלו:

ובמידה ויש למתעסק עסק אחר להתעסק איתו, יכולים הצדדים לקבוע יחסים שונים של חלוקת הרווח בתור עמלה למתעסק:

ובמידה ולא רצה בעל הממון לשלם שכר עמלה למתעסק, קבעו חכמים שחלקו של בעל המתעסק בהפסד קטן יותר מחלקו ברווחים תמורת עמלו:

ז [ג] וְעוֹד תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁכָּל הַנּוֹתֵן מָעוֹת לַחֲבֵרוֹ לְהִתְעַסַּק בָּהֶן, וּפָחֲתוּ אוֹ הוֹתִירוּ, וְלֹא רָצָה לִתֵּן לוֹ שָׂכָר עֲמָלוֹ בְּכָל יוֹם, וְלֹא הִתְנוּ בֵּינֵיהֶן שֵׁם תְּנָאי--שֶׁיִּהְיֶה שְׂכַר הַמִּתְעַסֵּק בְּאוֹתוֹ הַחֵצִי שֶׁלַּפִּקָּדוֹן שְׁלִישׁ רֵוַח הַפִּקָּדוֹן, שְׁהוּא שְׁתוּת רֵוַח כָּל הַמָּמוֹן.

כלומר, בסתם, חלוקת הרווחים בין הצדדים תהיה כדלהלן:

ח לְפִיכָּךְ אִם הִרְוִיחוּ, יִטֹּל הַמִּתְעַסֵּק שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי הָרֵוַח: חֲצִי הָרֵוַח שֶׁלַּחֲצִי הַמָּעוֹת שְׁהֶן מַלְוָה, וּשְׁתוּת הָרֵוַח בִּשְׂכַר שֶׁנִּתְעַסַּק בַּפִּקָּדוֹן; נִמְצָא הַכֹּל שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי הָרֵוַח. וְיִטֹּל בַּעַל הַמָּעוֹת שְׁלִישׁ הָרֵוַח. וְאִם פָּחֲתוּ, יַפְסִיד הַמִּתְעַסֵּק שְׁלִישׁ הַפְּחָת: שֶׁהֲרֵי הוּא חַיָּב בַּחֵצִי הַפְּחָת מִפְּנֵי שֶׁחֲצִי הַמָּעוֹת מַלְוָה, וְיֵשׁ לוֹ שְׁתוּת בִּשְׁכָרוֹ בְּאוֹתוֹ הַחֵצִי שֶׁלַּפִּקָּדוֹן; נִמְצָא שֶׁנִּשְׁאָר עָלָיו מִן הַפְּחָת שְׁלִישׁוֹ. וּבַעַל הַמָּעוֹת יַפְסִיד שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי הַפְּחָת.

ועל בסיס האמור לעיל תוקן היתר עסקה כדי להבטיח שנותן הכספים יקבל לעולם את רווחיו, שהיתנו עליהם מראש, כמפורט להלן:

נותן הכספים מתנה עם מקבל הכספים, שאם יטען שהפסיד בעסקיו, או לא הרווחיו, שעליו להישבע שבועה חמורה, שהוא לא פשע בעסקיו, או יביא שני עדים לאמת את דבריו. ומאחר המתעסק לא מוכן להישבע ואין לו 2 עדים, נותן הכספים רשאי לקבל את רווחיו מהמתעסק, כפי שהתנו ביניהם. וכך יוצא שלפי היתר עיסקה, הקרן של נותן הכספים והרווחים בטוחים לחלוטין, ואין איסור רבית או שאיסור ריבית נעדר באופן הזה של היתר עיסקה, למרבה הפלא. למרות שלכאורה, מדובר כאן על תשלום ריבית קצוצה מראש לבעל הממון באצטלא של עסקה מותרת.

אולם לעניות דעתנו ניתן למצוא דרך היתר אחרת לעיסקה מותרת נקייה מאיסור ריבית מבלי להזדקק להיתר עסקה, וזאת על ידי שיתוף מסוים של בעל הממון בעסק, באופן שאנו הופכים את העסק לשותפות.

סיכום ומסקנה:

כלומר, אם לבעל הממון יש תחום מסוים בעסק שבו הוא קובע כיצד להשקיע, או לחילופין שהמתעסק צריך לקבל אישור מבעל הממון כדי לבצע פעולות מסוימות, הרי שההתקשרות ביניהם נחשבת כשותפות, ובשותפות כל חלוקה רווחים אפילו שהם קצובים מראש, מותרת, שהרי כל תנאי שבממון קיים. וזו למעשה דרך הנקייה ביותר למתן הלוואה עסקית ללא היתר עסקה וללא חשש ריבית.

תגיות

הלואה וריבית

11/01/17 י"ב טבת התשע"ז