דיני הסליחות - אשמורות - הלכה למעשה

אמירת סליחות בארמית

נאמר במשנה שוטה פרק ז' הלכה א':

אלו נאמרין בכל לשון--פרשת סוטה, ווידוי מעשר, וקרית שמע, ותפילה, וברכת המזון, ושבועת העדות, ושבועת הפיקדון.

וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה:

נאמר בשוטה ואמר הכהן, ובא בקבלה בכל לשון שהוא אומר. ונאמר בודוי מעשר ואמרת לפני ה', בכל לשון שאתה אומר, וכבר ביארנו ודוי מעשר בפרק האחרון דמסכת מעשר שני. ואמרו בקרית שמע, שמע, בכל לשון שאתה שומע. והתפלה, תחנון, ומתחנן אדם בכל לשון, במה דברים אמורים בצבור, אבל היחיד ישתדל מאד שלא יתפלל לה' אלא בלשון העברי. ואמר בברכת המזון וברכת, בכל לשון שאתה מברך. ובשבועת העדות אמר ושמעה כל אלה, בכל לשון ששומעת. ולמדנו משבועת העדות לשבועת הפקדון לפי שאמר בכל אחת מהן תחטא.

הרמב"ם מבאר שאדם יכול להתפלל בכל לשון אלא שרצוי מאד להתפלל בלשון הקודש.

נאמר בשבת במסכת שבת דף יב עמוד ב':

אמר רבה בר בר חנה, כי הוה אזלינן בתריה (הולכים אחורי) דרבי אלעזר לשיולי בתפיחה (לבקר חולה) זימנין אמר המקום יפקדך לשלום וזימנין אמר (ליה) רחמנא ידכרינך לשלם. היכי עביד הכי? והאמר רב יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי, ואמר רבי יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי? (עונה הגמרא:) שאני חולה דשכינה עמו, דאמר רב ענן אמר רב מנין ששכינה סועד את החולה שנאמר (תהלים מא, ד) ה' יסעדנו על ערש דוי תניא נמי הכי: הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא על גבי מטה ולא על גבי כסא אלא מתעטף ויושב לפניו מפני ששכינה למעלה מראשותיו של חולה, שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי. ואמר רבא אמר רבין מנין שהקב"ה זן את החולה שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי:

מדברי הגמרא עולה שיש להעדיף להתפלל בלשון הקודש ואין להתפלל בלשון ארמי. וכן משמע מרש"י וכן משמע מהתוספות שפירשו: " לבד מגבריאל כדאמר בסוטה בריש אלו נאמרין (דף לג.) דאמר מר בא גבריאל ולמדו שבעים לשונות ליוסף ותימה דאפי' מחשבה שבלב כל אדם יודעים ולשון ארמי אין יודעים".

וכן פסק מרן בשו"ע או"ח סימן ק"א סעיף ד':

יכול להתפלל בכל לשון שירצה והני מילי בצבור אבל ביחיד לא יתפלל אלא בלשון הקודש ויש אומרים דהני מילי כששואל צרכיו כגון שהתפלל על חולה או על שום צער שיש לו בביתו אבל תפלה הקבועה לצבור אפילו יחיד יכול לאומרה בכל לשון ויש אומרים דאף יחיד כששואל צרכיו יכול לשאול בכל לשון שירצה חוץ מלשון ארמי:

אולם הרמב"ם בהלכות תפילה לא כתב שיש איסור להתפלל בלשון ארמי או בכל לשון אחר כי תפילה היא רחמים ולכן יכול להתפלל בכל לשון אלא שרצוי להתפלל בלשון הקודש כפי שכתב לעיל בפירוש המשנה.

יוצא איפוא שהנאמר במסכת שבת הינו אגדה ופירוש המושג "מלאכים", היא שהצדיקים יראי ה' מעדיפים להתפלל בלשון הקודש ולכן על כל אדם לשאוף ולהתפלל בלשון הקודש. אבל ציבור אם נוח להם יותר להתפלל בלשון זרה, אז העוצמה של תפילת הציבור ששולטים באותה שפה תהיה תפילה טובה יותר בלשון אותה הם מבינים ולכן מותר להם להתפלל בלשון שהם מכירים.

באותו אופן חולה שרוצה להתפלל, הנח לו להתפלל בלשון אותה הוא מבין שלא ייטרד בתפילה בלשון הקודש כי מחשבת הלב שלו בגלל מצבו היא תפילה עוצמתית בכל לשון שתהיה (וזו הכוונה שכינה עימו).

ולכן הלכה למעשה אין איסור להתפלל בלשון ארמי ולכן מנהגנו לומר סליחות בארמית גם שאין מניין.

פנייה למלאכים

נאמר בירושלמי ברכות פרק ט' משנה א':

רבי יודן אמר משמיה דידיה: בשר ודם יש לו פטרון אם באת לו עת צרה אינו נכנס אצלו פתאום אלא בא ועמד לו על פתחו של פטרונו וקורא לעבדו או לבן ביתו והוא אומר איש פלוני עומד על פתח חצירך שמא מכניסו ושמא מניחו.  אבל הקב"ה אינו כן אם בא על אדם צרה לא יצווח לא למיכאל ולא לגבריאל אלא לי יצווח ואני עונה לו מיד.

כתב הרמב"ם בהלכות עבודה זרה פרק ב':

א  עִיקַר הַצִּוּוּי בַּעֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁלֹּא לַעֲבֹד אֶחָד מִכָּל הַבְּרוּאִים--לֹא מַלְאָךְ, וְלֹא גַּלְגַּל, וְלֹא כּוֹכָב, וְלֹא אֶחָד מֵאַרְבַּע הַיְּסוֹדוֹת, וְלֹא אֶחָד מִכָּל הַנִּבְרָאִים מֵהֶם.  וְאַף עַל פִּי שֶׁהָעוֹבֵד יוֹדֵעַ שֶׁה' הוּא הָאֱלֹהִים, וְהוּא עוֹבֵד הַנִּבְרָא הַזֶּה עַל דֶּרֶךְ שֶׁעָבַד אֱנוֹשׁ וְאַנְשֵׁי דּוֹרוֹ תְּחִלָּה--הֲרֵי זֶה עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה.

ב  וְעִנְיָן זֶה, הוּא שֶׁהִזְהִירָה עָלָיו תּוֹרָה וְאָמְרָה "וּפֶן-תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה, וְרָאִיתָ אֶת-הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת-הַיָּרֵחַ וְאֶת-הַכּוֹכָבִים . . . אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ, אֹתָם, לְכֹל הָעַמִּים" (דברים ד,יט):  כְּלוֹמַר שֶׁמֶּא תָּשׁוּט בְּעֵין לִבָּךְ וְתִרְאֶה שֶׁאֵלּוּ הֶם הַמַּנְהִיגִים אֶת הָעוֹלָם, וְהֶם שֶׁחָלַק ה' אוֹתָם לְכָל הָעַמִּים לִהְיוֹתָם חַיִּים וְהוֹוִים וְנִפְסָדִים כְּמִנְהָגוֹ שֶׁלָּעוֹלָם; וְתֹאמַר שֶׁרָאוּי לְהִשְׁתַּחֲווֹת לָהֶן, וּלְעָבְדָן.  וּבְעִנְיָן זֶה צִוָּה וְאָמַר "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם, פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם" (דברים יא,טז)--כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא תִטְעוּ בְּהִרְהוּרֵי הַלֵּב לַעֲבֹד אֵלּוּ, לִהְיוֹתָם סִרְסוּר בֵּינֵיכֶם וּבֵין הַבּוֹרֵא.

וכן כתב הרמב"ם ביסוד החמישי בפירוש המשנה לפרק חלק בסנהדרין:

והיסוד החמישי שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן, לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה.

והיסוד הששי הנבואה. והוא, לדעת שזה המין האנושי יש שימצאו בו אישים בעלי כשרונות מפותחים מאד ושלמות גדולה, ותתכונן נפשם עד שמקבלת צורת השכל, ויתחבר אותו השכל האנושי בשכל הפועל, ויאצל עליהם ממנו אצילות שפע, ואלה הם הנביאים, וזוהי הנבואה וזהו ענינה. וביאור היסוד הזה בשלימות יארך מאד, ואין מטרתינו פירוט כל יסוד מהם וביאור דרכי ידיעתו, לפי שזה הוא כללות כל המדעים, אלא נזכירם בדרך הודעה בלבד, ופסוקי התורה מעידים בנבואת נביאים רבים.

ולכן מובן שלפי הרמב"ם אסור לומר פיוטים שפונים למלאכים כמו "מכניסי רחמים" או "אראלי מרומים".

והשאלה היא מדוע הגמרא במסכת שבת לא הזכרה את האיסור לפנות למלאכים בתפילה בעוד שהן לפי הירושלמי והן לפי הרמב"ם יש איסור לפנות לכל גורם אחר מלבד ה'?

אלא כפי הנאמר לעיל, מובן שדברי הגמרא בשבת הם אגדה ולכן אין כוונת הגמרא לפנות למלאכים ממש אלא כפי שנאמר לעיל הכוונה לצדיקים ויראי ה' שמקפידים להתפלל בלשון הקודש.

אמנם לכאורה גם בפנייה לצדיק שיתפלל על החולה יש איסור של פנייה לגורם אחר מלבד ה'? אלא הכוונה שהצדיק מתפלל על החולה בנוכחות החולה וכך הוא גורם להתעוררות מצד החולה בתפילה על עצמו

אמירת שלוש עשרה מידות

נאמר במסכת ראש השנה פרק י"ז עמוד ב':

אילפי ואמרי לה אילפא רמי כתיב (שמות לד, ו) ורב חסד וכתיב ואמת בתחלה ואמת ולבסוף ורב חסד ויעבור ה' על פניו ויקרא א"ר יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה אמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה אל רחום וחנון אמר רב יהודה ברית כרותה לי"ג מדות שאינן חוזרות ריקם שנאמר (שמות לד, י) הנה אנכי כורת ברית

אין מקור תלמודי לומר דווקא בעשרה וכן אין מקור תלמודי לומר את זה בעמידה.

כתב מארי בהלכות תפילה בפרק י"ג הלכה י"ח הערה ל"ט:

28676_1.jpg

העולה מדברי הרמב"ם:

1. הרמב"ם לא שלל מנהג שאינו נוגד הלכה. ולכן כאשר הציבור נהג מנהג מסוים שאינו סותר הלכה, הרמב"ם נהג כך כחלק מהציבור.
2. מה שנאמר "ויקרא בשם ה' " הכוונה שה' בנבואה קרא מידות אלו ללמד את משה את סודות ההשגחה.
3. שם ה' הראשון בשלוש עשרה מידות אינו חלק משלוש עשרה מידות.
4. מטרת אמירת שלוש עשרה מידות היא התבוננות בדרכי ההשגחה האלוהית וכיצד עלינו לנהוג בחיי המעשה (כלומר לפעול לפי המידות).
5. מנהגנו לקרוא שלוש עשה מידות "ה' ה' " כלומר לא לפי שיטת הרמב"ם אלא לפי רס"ג ששני שמות ה' הם חלק מ-13 מידות, ולכן אנו מסיימים ב"נקה", בעוד שלפי הרמב"ם מסיימים ב-"לא ינקה".

שאלה נוספת היא שהרי יש איסור לפסוק באמצע פסוק שלא פסקו משה ולכן כיצד אנו אומרים חלק מהפסוק של שלוש עשרה מידות?

תשובה: הרמב"ם לא פסק בפירוש הלכה זו אלא משמע שכך דעתו מכך שפסק כמו רב בקריאת ראש שחוזר על הפסוק השלישי ולא כמו שמואל שסובר שיש לחלק את הפסוק לשני חלקים.

אלא שהאיסור לחצות פסוק הוא בדרך של קריאה בתורה ולא בדרך של תפילה ולכן אמירת שלוש עשרה מידות בסליחות הם על דרך התפילה ולא קריאה בתורה.

אמנם אנו קוראים גם תרגום של שלוש עשרה מידות ולכאורה זה כמו קריאה בתורה, אלא שהמנהג לומר תרגום הוא לפי סדר הרחמים העתיק שקוראים פסוק ותרגום כדי לבאר בתרגום.

אלא שמנהג מקובלים הוא לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום ואז זה כמו קריאה בתורה וחזר האיסור של לפסוק פסוק שלא פסקו משה.

ולכן עדיף שלא לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום אלא פעם מקרא ופעם תרגום.

אמירת קדיש בסליחות

המנהג באמירת הסליחות הוא לומר קדיש בתחילת הסליחות וקדיש בסיום.

כתב הרמב"ם בפרק ט' מהלכות תפילה:

[יג] בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים--כְּשֶׁגּוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר תְּפִלַּת שַׁחְרִית בְּקוֹל רָם, אוֹמֵר קַדִּישׁ וְאַחַר כָּךְ קוֹרֶא "תְּהִלָּה, לְדָוִד . . ." (תהילים קמה,א), וְאוֹמֵר קַדִּישׁ, וּמִתְפַּלְּלִין מוּסָף בְּלַחַשׁ, וְחוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל מוּסָף בְּקוֹל רָם כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשֶׂה בַּשַּׁחְרִית; וְאוֹמֵר קַדִּישׁ אַחַר תְּפִלַּת מוּסָף, וְהָעָם נִפְטָרִים.  וְאֵין אוֹמְרִין קְדֻשָּׁה וְלֹא תַּחֲנוּנִים אַחַר תְּפִלַּת שַׁחְרִית כִּשְׁאָר הַיָּמִים, אֵלָא אוֹמֵר אוֹתָהּ קֹדֶם תְּפִלַּת מִנְחָה.  כֵּיצַד--קוֹרֶא "תְּהִלָּה, לְדָוִד" (תהילים קמה,א), וְאוֹמֵר סֵדֶר הַיּוֹם וְדִבְרֵי תַּחֲנוּנִים, וְאוֹמֵר קַדִּישׁ; וּמִתְפַּלְּלִין מִנְחָה, וְחוֹזֵר וּמַשְׁמִיעַ תְּפִלַּת מִנְחָה בְּקוֹל רָם, וְאוֹמֵר קַדִּישׁ.

וכתב מארי:

28676_2.jpg

כלומר יש התנגדות של מארי לאמירת קדיש לפני הסליחות אולם יש הסכמה של מארי לאמירת קדיש לאחר הסליחות.

לגבי זמן אמירת סליחות, אמנם לפי הקבלה אין לומר סליחות לפי חצות הלילה אולם לפי מנהגנו, ולפי דין התלמוד, הסליחות הם רחמים ולכן אפשר לאמרם בכל זמן. אולם הזמן המועדף הוא אמירת הסליחות לפני תפילת שחרית באשמורת הבוקר שאדם רענן, אוירה שקטה ורגועה ואין דברים שטורדים אותו, וכך הוא מנהגנו.

יש לומר את ברכות התורה לפני אמירת סליחות.