דיני ערובי חצרות ושיתופי מבואות

דיני ערובי חצרות ושיתופי מבואות

כתב הרמב"ם בריש הלכות עירובין:

מִצְוַת עֲשֵׂה אַחַת, וְהִיא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְאֵינָהּ מִן הַמִּנְיָן.  וּבֵאוּר מִצְוָה זוֹ בִּפְרָקִים אֵלּוּ.

הרמב"ם בהלכות עירובין כלל דיני עירובי חצרות ומבואות ודיני עירובי תחומין. ונשאלת השאלה מדוע כתב הרמב"ם רק מצוות עשה אחת ולא שתי מצוות עשה מדרבנן – עירובי חצרות ומבואות ועירובי תחומין?

כתב מארי בהערה א':

28679_1.jpg

כלומר, לדעת מארי הרמב"ם התייחס בכרוז רק למצוות עירובי חצרות ושיתופי מבואות כי יש מצווה לעשות עירוב זה כדי שידיו של האדם לא יהיו כבולות ויוכל להוציא מאכלים ושאר צרכים שלו מבית לבית,  ויש חשש שיכשל באיסור תורה, בעוד שמצוות עירובי תחומין נועדה רק כאשר יש צורך מצווה או דוחק וללא סיבות אלו אסור לו לעשות עירוב תחומין.

לעומת זאת, כתב המגיד משנה:

28679_2.jpg

כלומר, לדעת המגיד משנה הרמב"ם כלל בכרוז את שני הדינים של עירובי חצרות ושיתופי מבואות וכן עירובי תחומין, מאחר ושניהם מתבצעים על ידי הנחת מאכל.

מארי מעלה קושי על דברי המגיד משנה בכך שעיקר עירובי תחומין הוא ברגלי האדם ולא במאכל ואם כן, פחות מסתבר שהרמב"ם בכרוז יתייחס לעירובי תחומין באופן הפחות מקובל (באמצעות מאכל).

כתב הרמב"ם בפרק א' הלכות עירובין:

 א  חָצֵר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׁכֵנִים הַרְבֵּה, כָּל אֶחָד מֵהֶם בְּבַיִת לְעַצְמוֹ--דִּין תּוֹרָה הוּא, שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּן מֻתָּרִין לְטַלְטַל בְּכָל הֶחָצֵר, וּמִבָּתִּים לֶחָצֵר, וּמֵהֶחָצֵר לַבָּתִּים:  מִפְּנֵי שֶׁכָּל הֶחָצֵר רְשׁוּת הַיָּחִיד אַחַת, שֶׁמֻּתָּר לְטַלְטַל בְּכֻלָּהּ.  וְכֵן הַדִּין בְּמָבוֹי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לֶחִי, אוֹ קוֹרָה--שֶׁיִּהְיוּ כָּל בְּנֵי הַמָּבוֹי מֻתָּרִים לְטַלְטַל בְּכֻלּוֹ, וּמֵחֲצֵרוֹת לַמָּבוֹי, וּמִמָּבוֹי לַחֲצֵרוֹת:  שֶׁכָּל הַמָּבוֹי, רְשׁוּת הַיָּחִיד הוּא.  וְכֵן הַדִּין בִּמְדִינָה שְׁהִיא מֻקֶּפֶת חוֹמָה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, שֶׁיֵּשׁ לָהּ דְּלָתוֹת נִנְעָלוֹת בַּלַּיְלָה--שֶׁכֻּלָּהּ, רְשׁוּת הַיָּחִיד הִיא.  זֶה הוּא דִּין תּוֹרָה.

ב  אֲבָל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, אָסוּר לַשְּׁכֵנִים לְטַלְטַל בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲלוּקָה בְּדִיּוּרִין, עַד שֶׁיְּעָרְבוּ כָּל הַשְּׁכֵנִים כֻּלָּן מֵעֶרֶב שַׁבָּת--אֶחָד חָצֵר, וְאֶחָד הַמָּבוֹי, וְאֶחָד הַמְּדִינָה; וְדָבָר זֶה, תַּקָּנַת שְׁלֹמֹה וּבֵית דִּינוֹ הוּא.

ג  וְכֵן יוֹשְׁבֵי אֹהָלִים, אוֹ סֻכּוֹת, אוֹ מַחֲנֶה שֶׁהִקִּיפוּהוּ מְחִצָּה--אֵין מְטַלְטְלִין מֵאֹהֶל לְאֹהֶל, עַד שֶׁיְּעָרְבוּ כֻּלָּן.  אֲבָל שְׁיָרָה שֶׁהִקִּיפוּהָ מְחִצָּה--אֵין צְרִיכִין לְעָרַב, אֵלָא מוֹצִיאִין מֵאֹהֶל לְאֹהֶל בְּלֹא עֵרוּב, לְפִי שְׁהֶן כֻּלָּן מְעֹרָבִין, וְאֵין אוֹתָן אֹהָלִים קְבוּעִין לָהֶן.

ד  מִפְּנֵי מַה תִּקַּן שְׁלֹמֹה דָּבָר זֶה:  כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְעוּ וְיֹאמְרוּ, כְּשֵׁם שֶׁמֻּתָּר לְהוֹצִיא מִן הַחֲצֵרוֹת לִרְחוֹבוֹת הַמְּדִינָה וּשְׁוָקֶיהָ, וּלְהַכְנִיס מֵהֶם לַחֲצֵרוֹת--כָּךְ מֻתָּר לְהוֹצִיא מִן הַמְּדִינָה לַשָּׂדֶה, וּלְהַכְנִיס מִן הַשָּׂדֶה לַמְּדִינָה; וְיַחְשְׁבוּ שֶׁהַשְּׁוָקִים וְהָרְחוֹבוֹת, הוֹאִיל וְהֶן רְשׁוּת לַכֹּל, הֲרֵי הֶן כַּשָּׂדוֹת וְכַמִּדְבָּרוֹת, וְיֹאמְרוּ שֶׁהַחֲצֵרוֹת בִּלְבָד, הֶן רְשׁוּת הַיָּחִיד; וִידַמּוּ שְׁאֵין הַהוֹצָאָה מְלָאכָה, וְשֶׁמֻּתָּר לְהוֹצִיא וּלְהַכְנִיס מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים.

ה  לְפִיכָּךְ תִּקַּן שֶׁכָּל רְשׁוּת הַיָּחִיד שֶׁתֵּחָלֵק בְּדִיּוּרִין, וְיֶאֱחֹז כָּל אֶחָד וְאֶחָד בָּהּ רְשׁוּת לְעַצְמוֹ, וְיִשָּׁאֵר מִמֶּנָּה מָקוֹם בִּרְשׁוּת כֻּלָּן, וְיַד כֻּלָּן שׁוֹוָה בּוֹ כְּגוֹן הֶחָצֵר לַבָּתִּים--שֶׁנַּחְשֹׁב אוֹתוֹ הַמָּקוֹם שֶׁיַּד כֻּלָּן שׁוֹוָה בּוֹ, כְּאִלּוּ הוּא רְשׁוּת לָרַבִּים, וְנַחְשֹׁב כָּל מָקוֹם וּמָקוֹם שֶׁאָחַז כָּל אֶחָד מִן הַשְּׁכֵנִים וַחֲלָקוֹ לְעַצְמוֹ, שְׁהוּא בִּלְבָד רְשׁוּת הַיָּחִיד; וְיִהְיֶה אָסוּר לְהוֹצִיא מֵרְשׁוּת שֶׁחָלַק לְעַצְמוֹ לִרְשׁוּת שֶׁיַּד כֻּלָּם שׁוֹוָה בּוֹ, כְּמוֹ שְׁאֵין מוֹצִיאִין מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אֵלָא יִשְׁתַּמַּשׁ כָּל אֶחָד בָּרְשׁוּת שֶׁחָלַק לְעַצְמוֹ בִּלְבָד עַד שֶׁיְּעָרְבוּ כֻּלָּן, אַף עַל פִּי שֶׁהַכֹּל רְשׁוּת הַיָּחִיד.

ו  וּמַה הוּא הָעֵרוּב הַזֶּה:  הוּא שֶׁיִּתְעָרְבוּ בְּמַאֲכָל אֶחָד שֶׁמַּנִּיחִין אוֹתוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת--כְּלוֹמַר שֶׁכֻּלָּנוּ מְעֹרָבִין וְאֹכֶל אֶחָד לְכֻלָּנוּ, וְאֵין כָּל אֶחָד מִמֶּנּוּ חוֹלֵק רְשׁוּת מֵחֲבֵרוֹ; אֵלָא כְּשֵׁם שֶׁיַּד כֻּלָּנוּ שׁוֹוָה בְּמָקוֹם זֶה שֶׁנִּשְׁאָר לְכֻלָּנוּ, כָּךְ יַד כֻּלָּנוּ שׁוֹוָה בְּכָל מָקוֹם שֶׁאָחַז כָּל אֶחָד לְעַצְמוֹ, וַהֲרֵי אָנוּ כֻּלָּנוּ, רְשׁוּת אַחַת.  וּבַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה, לֹא יָבוֹאוּ לִטְעוֹת וּלְדַמּוֹת שֶׁמֻּתָּר לְהוֹצִיא וּלְהַכְנִיס מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים.

ז  הָעֵרוּב שֶׁעוֹשִׂים בְּנֵי הֶחָצֵר זֶה עִם זֶה, הוּא הַנִּקְרָא עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת; וְשֶׁעוֹשִׂין אַנְשֵׁי הַמָּבוֹי זֶה עִם זֶה אוֹ כָּל בְּנֵי הַמְּדִינָה, הוּא הַנִּקְרָא שִׁתּוּף.

העולה מדברי הרמב"ם:

1. מדין תורה מותר לטלטל מבתים לחצר שהיא מגודרת ויש לה דין רשות היחיד, וכן להיפך. כמו כן מדין תורה מותר לטלטל מחצרות למבוי שיש לו לחי או קורה וכן להיפך.
2. מדברי חכמים אסור לטלטל מהבתים לחצרות ומהחצרות למבוי אלא אם עשו עירובי חצרות ושיתופי מבואות כד שלא יבואו לטלטל מהחצר או מהמבוי לרחוב שהוא רשות הרבים, כי בתובנה של האנשים אין הבדל בין החצר לבין הרחוב מאחר ויש בחצרות בני אדם רבים.
3. גם חדר מדרגות דינו כמקום שמתרכזים בו רבים. ולכן יש בגינו לעשות עירובי חצרות. י"א שחדר מדרגות דינו כמבוי, וצריך שיתופי מבואות.
4. משפחות שהולכות להתארח בשבת בצימרים ביישוב שאינו דתי שלא עשו בו עירובי חצרות, אם כל אחד מהם אוכל בפני עצמו, הם צריכים לעשות עירובי חצרות. ואם באותו יישוב עירוב צורת פתח, אסור לטלטל שום דבר ברחובות אותו יישוב.
5. וכן בחו"ל, מאחר ואין עירוב, בתים משותפים צריכים לעשות עירובי חצרות. וברוב המקרים אין שם עירוב צורת פתח ואין לטלטל ברה"ר שום דבר.
6. מי שמתאכסן במלון שנמצא בעיר שיש שם רבנות, אין לו צורך לעשות עירובי חצרות כי חזקה על הרב המקומי שעשה שם עירובי חצרות.
7. מי שמתאכסן בבית מלון שאינו נמצא בעיר שעשו בה עירובי חצרות, צריך לעשות עירובי חצרות. באם מתארחים גויים בבית המלון, יש לשכור את רשותם של הגויים. אולם בגלל שזו שכירות רעועה, ניתן להסתפק משכירות באמצעות פקיד או עובד של בית המלון (כשם שבעיר, או מועצה מקומית שוכרים מראש העיר או פקיד בעיריה).

כתב עוד הרמב"ם בפרק א':

ח  אֵין מְעָרְבִין בַּחֲצֵרוֹת, אֵלָא בְּפַת שְׁלֵמָה בִּלְבָד:  אַפִלּוּ כִּכָּר מַאֲפֶה סְאָה, וְהִיא פְּרוּסָה--אֵין מְעָרְבִין בָּהּ; הָיְתָה שְׁלֵמָה, וְהִיא כָּאֵיסָר--מְעָרְבִין בָּהּ.  וּכְשֵׁם שֶׁמְּעָרְבִין בְּפַת תְּבוּאָה, כָּךְ מְעָרְבִין בְּפַת אֹרֶז וּבְפַת עֲדָשִׁים; אֲבָל לֹא בְּפַת דֹּחַן.  וְשִׁתּוּף, בֵּין בְּפַת בֵּין בִּשְׁאָר אֹכָלִים:  בְּכָל אֹכֶל מִשְׁתַּתְּפִין--חוּץ מִן הַמַּיִם בִּפְנֵי עַצְמָן, אוֹ מֶלַח בִּפְנֵי עַצְמוֹ; וְכֵן כְּמֵהִין וּפַטְרָיוֹת--אֵין מִשְׁתַּתְּפִין בָּהֶן, שְׁאֵינָן חֲשׁוּבִין כְּאֹכָלִים.  עֵרַב מַיִם עִם מֶלַח--נַעֲשָׂה כְּמֻרְיָס, וּמִשְׁתָּתְּפִין בּוֹ.

ט  וְכַמָּה שֵׁעוּר הָאֹכֶל שֶׁמִּשְׁתַּתְּפִין בּוֹ:  כִּגְרֹגֶּרֶת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִבְּנֵי הַמָּבוֹי, אוֹ מִבְּנֵי הַמְּדִינָה--וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ שְׁמוֹנָה עָשָׂר, אוֹ פָּחוּת; אֲבָל אִם הָיוּ מְרֻבִּים עַל זֶה, שֵׁעוּרוֹ שְׁתֵּי סְעוֹדוֹת--שְׁהֶן כִּשְׁמוֹנָה עָשָׂר גְּרֹגְּרוֹת, שְׁהֶן כְּשִׁשָּׁה בֵּיצִים בֵּינוֹנִיּוֹת:  אַפִלּוּ הָיוּ הַמִּשְׁתַּתְּפִין אֲלָפִים וּרְבָבוֹת, שְׁתֵּי סְעוֹדוֹת לְכֻלָּן.

וכתב הרמב"ם בפרק ב':

ט  יִשְׂרָאֵל הַדָּר עִם הַנָּכְרִי אוֹ עִם גֵּר תּוֹשָׁב בְּחָצֵר, אֵינוּ אוֹסֵר עָלָיו, שֶׁדִּירַת הַגּוֹי אֵינָהּ דִּירָה, אֵלָא כַּבְּהֵמָה הוּא חָשׁוּב.  וְאִם הָיוּ שְׁנֵי יִשְׂרְאֵלִיִּים אוֹ יָתֵר, וְגוֹי שׁוֹכֵן עִמָּהֶן--הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עֲלֵיהֶם; וְדָבָר זֶה, גְּזֵרָה--כְּדֵי שֶׁלֹּא יְשַׁכְּנוּ גּוֹי עִמָּהֶן, שֶׁלֹּא יִלְמְדוּ מִמַּעֲשָׂיו.  וְלָמָּה לֹא גָזְרוּ בְּיִשְׂרָאֵל אֶחָד וְגוֹי אֶחָד:  מִפְּנֵי שְׁאֵינוּ דָּבָר מָצוּי--שֶׁהֲרֵי יִפְחַד שֶׁמֶּא יִתְיַחַד עִמּוֹ וְיַהַרְגֶנּוּ, וּכְבָר אָסְרוּ לְהִתְיַחַד עִם הַגּוֹי.

י  שְׁנֵי יִשְׂרְאֵלִיִּים וְגוֹי הַשּׁוֹכְנִים בְּחָצֵר אַחַת, וְעֵרְבוּ הַיִּשְׂרְאֵלִיִּים לְעַצְמָן--לֹא הוֹעִילוּ כְּלוּם; וְכֵן אִם בִּטְּלוּ לַגּוֹי, אוֹ בִּטַּל לָהֶן, אוֹ בִּטְּלוּ הַיִּשְׂרְאֵלִיִּים זֶה לְזֶה וְנַעֲשׂוּ כַּיָּחִיד עִם הַגּוֹי--לֹא הוֹעִילוּ כְּלוּם:  שְׁאֵין עֵרוּב מוֹעִיל בִּמְקוֹם גּוֹי, וְאֵין בִּטּוּל רְשׁוּת מוֹעִיל בִּמְקוֹם גּוֹי; וְאֵין לָהֶן תַּקָּנָה--אֵלָא שֶׁיִּשְׂכְּרוּ מִמֶּנּוּ רְשׁוּתוֹ, וְיֵעָשֶׂה הַגּוֹי כְּאִלּוּ הוּא אוֹרֵחַ עִמָּהֶן.  וְכֵן אִם הָיוּ גּוֹיִים רַבִּים--מַשְׂכִּירִין רְשׁוּתָם לַיִּשְׂרְאֵלִיִּים, וְהַיִּשְׂרְאֵלִיִּים מְעָרְבִין וּמֻתָּרִין.  וְיִשְׂרָאֵל אֶחָד שֶׁשָּׂכַר מִן הַגּוֹי--מְעָרֵב עִם שְׁאָר הַיִּשְׂרְאֵלִיִּים, וְיֻתְּרוּ כֻּלָּם; וְאֵין כָּל אֶחָד וְאֶחָד, צָרִיךְ לִשְׂכֹּר מִן הַגּוֹי.

יב  שׂוֹכְרִין מִן הַגּוֹי אַפִלּוּ בַּשַּׁבָּת, שֶׁהַשְּׂכִירוּת כְּבִטּוּל רְשׁוּת הִיא, שְׁאֵינָהּ שְׂכִירוּת וַדָּאִית, אֵלָא הֶכֵּר בִּלְבָד; לְפִיכָּךְ שׂוֹכְרִין מִן הַגּוֹי אַפִלּוּ בְּפָחוּת מִשּׁוֹוֶה פְּרוּטָה, וְאִשְׁתּוֹ שֶׁלַּגּוֹי מַשְׂכֶּרֶת שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ.  וְכֵן שְׂכִירוֹ אוֹ שַׁמָּשׁוֹ, מַשְׂכִּירִין שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ; וְאַפִלּוּ הָיָה שְׂכִירוֹ אוֹ שַׁמָּשׁוֹ יִשְׂרְאֵלִי, הֲרֵי זֶה מַשְׂכִּיר שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ.  שָׁאַל מִן הַגּוֹי מָקוֹם לְהַנִּיחַ בּוֹ חֲפָצָיו, וְהִשְׁאִילוֹ--הֲרֵי נִשְׁתַּתַּף עִמּוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, וּמַשְׂכִּיר שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ.  הָיוּ לַגּוֹי שְׁנֵי שְׂכִירִים אוֹ שַׁמָּשִׁים אוֹ נָשִׁים רַבּוֹת--אִם הִשְׂכִּיר אֶחָד מֵהֶן, דַּיּוֹ.

טז  יִשְׂרָאֵל שְׁהוּא מְחַלֵּל שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָה, אוֹ שְׁהוּא עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה--הֲרֵי הוּא כְּגוֹי לְכָל דְּבָרָיו; וְאֵין מְעָרְבִין עִמּוֹ, וְאֵינוּ מְבַטֵּל--אֵלָא שׂוֹכְרִין מִמֶּנּוּ כְּגוֹי.  אֲבָל אִם הָיָה מִן הַמִּינִים שְׁאֵין עוֹבְדִין עֲבוֹדָה זָרָה, וְאֵין מְחַלְּלִין שַׁבָּת, כְּגוֹן צַדּוּקִיִּין וּבַיְתּוֹסִיִּין, וְכָל הַכּוֹפְרִים בְּתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה--כְּלָלוֹ שֶׁלַּדָּבָר, כָּל מִי שְׁאֵינוּ מוֹדֶה בְּמִצְוַת עֵרוּב--אֵין מְעָרְבִין עִמּוֹ, לְפִי שְׁאֵינוּ מוֹדֶה בָּעֵרוּב, וְאֵין שׂוֹכְרִין מִמֶּנּוּ, לְפִי שְׁאֵינוּ כְּגוֹי; אֲבָל מְבַטֵּל הוּא רְשׁוּתוֹ לְיִשְׂרָאֵל הַכָּשֵׁר, וְזוֹ הִיא תַּקָּנָתוֹ.  וְכֵן אִם הָיָה יִשְׂרָאֵל אֶחָד כָּשֵׁר, וְזֶה הַצַּדּוּקִי בֶּחָצֵר--הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עָלָיו, עַד שֶׁיְּבַטַּל לוֹ.

העולה מדברי הרמב"ם:

1. ניתן לזכות עירובי חצרות ושיתופי מבואות עבור אחרים גם ללא ידיעתם מדין זכין לאדם שלא בפניו.
2. שיעור העירוב הוא כגרוגרת לכל אחד ואחד ואם הם מרובים, עד מקסימום של 18 גרוגרות.
3. חצר בה גרים יהודי וגוי אינם צריכה עירוב אולם אם יש מספר דיירים יהודים צריכה עירוב ולכן צריך לשכור את רשותו של הגוי, אפילו בשבת, אפילו בפחות משווה פרוטה ואפילו שלא מדעתו באמצעות שכירו, אשתו או שמשו.
4. לגבי יהודי מחלל שבת בפרהסיא, דינו כגוי. אולם יהודי שכופר בתורה שבעל פה, לא ניתן לשכור ממנו אלא הוא צריך לבטל רשותו.

וכתב מארי בהערה ל"ב:

28679_3.jpg

כלומר לדעת מארי שאר היהודים שאינם שומרי שבת מחד אולם הם אינם בגדר של מחללי שבת בפרהסיה, אולם הם אינם נזהרים באיסורים, והם אדישים לעירוב, ואין להם עניין בו. הם בכלל אלו שמשתתפים בעירוב על ידי זכין לאדם שלא בפניו. וזאת משום שאין דרכם כצדוקים, משום שאינם מאורגנים בתור כת, ולכן לא הופרשו מכלל האומה כמו שהצדוקים הופרשו.

לכן יהודי חילוני שגדל מילדותו במסגרת חילונית כל חייו, אף שנחשף לעניינים דתיים, ניתן להכלילו בכלל רשעי ישראל. ולא להחשיבו כגוי, כי מעשה אבותיו בידיו. והוא בכלל העירוב. אבל יהודי חילוני שמייצג בשער בת רבים אג'נדה חילונית אנטי דתית, אינו כתינוק שנשבה, והוא כגוי.

להלן דינים נוספים:

1. עירובי חצירות רק בפת, ושיתופי מקוואות בכל דבר מאכל או משקה חוץ ממים ומלח.

רבני היישובים שיש להם עירוב צורת פתח, מניחים בבתי כנסיות חבילת מצה כשרה לפסח, למהדרין, בערב פסח, כעירובי חצירות ושיתופי מבואות, לשנה תמימה, מערב פסח עד ערב פסח. אם עירוב זה התקלקל, או נגנב או נאבד או נאכל, יש להניח במקומו עירוב חדש.

1. עיר שיש לה פתחים רבים, יש צורך לשייר מקום אחד, ולא לכללו בעירובי חצירות ושיתופי מבואות, ולכן לא יוכלו להכניס לתוכו או להוציא מתוכו דברים, וזאת לסימן היכר. בקרית אונו הרב משייר את החווה החקלאית, ומודיע על כך.

הרב שמע שהגר"מ אליהו זצ"ל הורה לשייר בירושלים את הר הבית.

1. יישובים סמוכים בימינו שהם נושקים זה לזה, דינם כחצירות סמוכות, ואם רוצים להעביר דברים המותרים כטלטול מעיר לעיר, יש צורך שאותם יישובים יהיו שותפים בעירוב אחד, כדין שתי חצירות סמוכות זו לזו, שאם רוצים להוציא ולהכניס מזו לזו, שצריכה עירוב אחד.