הלכות מעשר כספים - מצוות צדקה הלכה למעשה

הלכות מעשר כספים

נאמר במשנה מסכת פאה פרק א' משנה א':

אלו דברים שאין להם שיעור--הפיאה, והביכורים, והריאיון, וגמילות חסדים, ותלמוד תורה.  ואלו דברים שאדם אוכל מפירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא--כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחברו; ותלמוד תורה כנגד כולם.

וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה:

ענין מסכתא זו בדיני מצות פאת השדה והדומה לה כמו שיתבאר. ואמרו אין לה שעור, כלומר מן התורה, אבל מדרבנן יש להן שעור. ופירוש שעור, "מקדאר". ושעור שנתנו לה שלא תהא פחות מאחד מששים כמו שיתבאר לקמן. והריאיון, הוא מה שאמר ה' יראה כל זכורך, ואמר לא יראו פני ריקם, ולא קצב כמה שעור הקרבנות שיקריב בעלותו, ויתבאר זה במסכת חגיגה. ויש דברים אחרים שאין להם שיעור, כגון עפר סוטה, ורוק יבמה, ואפר פרה, ודם צפור מצורע, ולא מנאם כי אע"פ שהם גדולי הערך, הרי אין בכך תוספת בשכר, אבל אלו שמנה כאן כל מה שמוסיף בהן מוסיף שכר. וגמילות חסדים, פירושו "אלמכאפאה באלאפצ'אל", והוא שם נופל על שני סוגים מהמצות, האחד הוא השתתפות האדם עם ישראל בממונו, כגון הצדקה ופדיון שבוים. והשני השתתפות האדם עם ישראל בגופו, כגון ניחום אבלים, ולווית מתים, ושמחת חתנים, ודומיהם. ואמרו כאן שגמילות חסדים אין לה שיעור, ר"ל בהשתתפות האדם בגופו. אבל השתתפותו בממונו יש לו גבול והוא חמישית ממונו, ואינו חייב לתת יותר מחמישית ממונו אלא אם עשה כן במדת חסידות, ואמרו נמנו באושא להיות אדם מפריש חומש נכסיו למצוה. וביאור השאלה הזו אצלי כך, אם ראה האדם שבוים הרי הוטל עליו לפדותם כמו שצוה ה', או רעבים או ערומים הרי הוטל עליו להאכילם ולכסותם כמו שאמר ה' די מחסורו אשר יחסר לו, כלומר שישלים לו כל מה שחסר לו, והרי הוא חייב להשלים להם כל מחסורם כל זמן שמחסורם או צורך פדיונם הוא פחות מחומש ממונו או חמישיתו, אבל אם הם צריכים יותר מחומש ממונו נותן החומש בלבד ומסתלק, ואין עליו חטא בהמנעו מהשלים כל מה שהם צריכים כיון שהוא יותר מהחומש. אבל אם לא יזדמן לו שום דבר מכל מה שאמרנו מפריש את החומש מכל הכנסותיו לא מן הקרן ומוציאו בדבר מצוה. ופירוש קרן, העיקר. ופירותיהן, הרווחים. וענין אמרו אוכל מפירותיהן והקרן קיימת לו, הוא מה שאומר לך, כל המצות נחלקות חלוקה ראשונה לשנים, חלק במצות המיוחדות לאדם בעצמו בינו ובין ה' כגון הציצית והתפלים והשבת ועבודה זרה, וחלק במצות התלויות בתקינות יחסי בני אדם זה עם זה כגון האזהרה על הגניבה, והאונאה, והשנאה, והנטירה, והצווי לאהוב זה את זה, ושלא נרמה זה את זה, ושלא יעמוד אחד ממנו על נזק השני, ולכבד ההורים והחכמים שהם אבות הכל, אם קיים האדם המצות המיוחדות לו בעצמו במה שבינו לבין בוראו יש לו על זה שכר יגמלהו ה' על כך לעולם הבא כמו שנבאר בפרק חלק. ואם קיים האדם המצות התלויות בתקינות יחסי בני אדם זה עם זה יש לו על זה שכר לעולם הבא על קיימו המצוה, וישיג תועלת בעולם הזה להתנהגותו התנהגות טובה עם בני אדם, לפי שאם הלך בדרך זו והלך זולתו בה יהנה גם הוא מאותה תועלת. וכל המצות שבין אדם לחברו נכללים בכלל גמילות חסדים, התבונן בהם תמצאם. הלא תראה שהלל הזקן כשאמר לו הגוי למדני תורה על רגל אחת אמר לו דעלך ביש לחברך לא תעביד, וכשתחקור זאת תמצא תלמוד תורה שקול כנגד כולם, כי בתלמוד תורה ידע האדם את כל זה כמו שביארנו בהקדמה שהתלמוד מביא לידי מעשה.

בנוגע למצוות צדקה בממונו, מבאר הרמב"ם שהחובה לתת חומש מנכסיו זה רק במקרה שנזדמן לו עני שאין מי שידאג לו, רק אותו אדם, רק אז ייתן עד 20% מנכסיו. הגדרת נכסים, כוללת נכסים שיש לאדם שאינם קיומיים, כגון דירה שגר בה, אלא נכסים אחרים שיש לו.

במידה ולא נזדמן לו עני, יפריש עד 20% מהכנסותיו (לא הקרן) ויוציאם לדבר מצווה.

כלומר מפירוש המשנה אנו מוצאים גדר של מעשר כספים מהכנסות.

בהלכות מתנות עניים פרק ז' כתב הרמב"ם:

א  מִצְוַת עֲשֵׂה לִתֵּן צְדָקָה לַעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל כְּפִי מַה שֶׁרָאוּי לֶעָנִי, אִם הָיְתָה יַד הַנּוֹתֵן מַשֶּׂגֶת--שֶׁנֶּאֱמָר "פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ" (דברים טו,ח), וְנֶאֱמָר "וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ, גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ" (ויקרא כה,לָה), וְנֶאֱמָר "וְחֵי אָחִיךָ, עִמָּךְ" (ויקרא כה,לו).  [ב] וְכָל הָרוֹאֶה עָנִי מְבַקֵּשׁ, וְהֶעֱלִים עֵינָיו מִמֶּנּוּ, וְלֹא נָתַן לוֹ צְדָקָה--עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמָר "לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן" (דברים טו,ז).

ב  [ג] לְפִי מַה שֶׁחָסֵר הֶעָנִי, אַתָּה מְצֻוֶּה לִתֵּן לוֹ--אִם אֵין לוֹ כְּסוּת, מְכַסִּין אוֹתוֹ; אֵין לוֹ כְּלֵי בַּיִת, קוֹנִין לוֹ כְּלֵי בַּיִת; אֵין לוֹ אִשָּׁה, מַשִּׂיאִין לוֹ אִשָּׁה; וְאִם הָיְתָה אִשָּׁה, מַשִּׂיאִין אוֹתָהּ לְאִישׁ:  אַפִלּוּ הָיָה דַּרְכּוֹ שֶׁלְּזֶה הֶעָנִי לִרְכֹּב עַל הַסּוּס וְעֶבֶד רָץ לְפָנָיו, וְהִעְנִי וְיָרַד מִנְּכָסָיו--קוֹנִין לוֹ סוּס לִרְכֹּב עָלָיו וְעֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמָר "דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" (דברים טו,ח); וּמְצֻוֶּה אַתָּה לְהַשְׁלִים חֶסְרוֹנוֹ, וְאֵין אַתָּה מְצֻוֶּה לְעַשְּׁרוֹ.

ג  [ד] יָתוֹם שֶׁבָּא לְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה--שׂוֹכְרִין לוֹ בַּיִת, וּמַצִּיעִים לוֹ מִטָּה וְכָל כְּלֵי תַּשְׁמִישׁוֹ; וְאַחַר כָּךְ מַשִּׂיאִין לוֹ אִשָּׁה.

ד  [ה] בָּא עָנִי וְשָׁאַל דֵּי מַחְסוֹרוֹ, וְאֵין יַד הַנּוֹתֵן מַשֶּׂגֶת--נוֹתֵן לוֹ כְּפִי הַשָּׂגַת יָדוֹ.  וְכַמָּה:  עַד חֲמִישׁ נְכָסָיו, מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר; וְאֶחָד מֵעֲשָׂרָה בִּנְכָסָיו, בֵּינוֹנִי; פָּחוּת מִכָּאן, עַיִן רָעָה.  וּלְעוֹלָם אַל יִמְנַע אָדָם עַצְמוֹ מִשְּׁלִישִׁית הַשֶּׁקֶל בְּשָׁנָה; וְכָל הַנּוֹתֵן פָּחוּת מִזֶּה, לֹא קִיַּם מִצְוָה.  וְאַפִלּוּ עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה, חַיָּב לִתֵּן צְדָקָה לְאַחֵר.

בנוגע להלכה ב' (עשיר שירד מנכסיו), כוונת הרמב"ם היא לתמוך בעני ברמת חיים גבוהה באופן זמני ולהוריד אותו בהדרגה כדי שיתרגל למצב החדש ולא יפגע נפשית.

אולם מההלכות לעיל אין אנו מוצאים גדר של מעשר כספים כמובא בפירוש המשנה.

כתב הרמב"ם בהלכות ערכים וחרמים פרק ח':

יח  [יב] אַף עַל פִּי שֶׁהַהֶקְדֵּשׁוֹת וְהָעֲרָכִים וְהַחֲרָמִים מִצְווֹת, וְרָאוּי לוֹ לָאָדָם לְהַנְהִיג עַצְמוֹ בִּדְבָרִים אֵלּוּ, כְּדֵי לָכֹף יִצְרוֹ וְלֹא יִהְיֶה כִּילַי, וִיקַיַּם מַה שֶׁצִּוּוּ נְבִיאִים "כַּבֵּד אֶת-ה', מֵהוֹנֶךָ" (משלי ג,ט)--אַף עַל פִּי כֵן, אִם לֹא הִקְדִּישׁ וְלֹא הִעְרִיךְ מֵעוֹלָם, אֵין בְּכָּךְ כְּלוּם:  הֲרֵי הַתּוֹרָה הֵעִידָה וְאָמְרָה "וְכִי תֶחְדַּל, לִנְדֹּר--לֹא-יִהְיֶה בְךָ, חֵטְא" (דברים כג,כג).

ח,יט  [יג] לְעוֹלָם לֹא יַקְדִּישׁ אָדָם וְלֹא יַעְרִיךְ וְלֹא יַחְרִים, כָּל נְכָסָיו; וְהָעוֹשֶׂה זֶה, עָבַר עַל דַּעַת הַכָּתוּב--שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר "מִכָּל-אֲשֶׁר-לוֹ" (ויקרא כז,כח), לֹא כָּל אֲשֶׁר לוֹ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּ חֲכָמִים.  וְאֵין זוֹ חֲסִידוּת, אֵלָא שְׁטוּת--שֶׁהֲרֵי זֶה מְאַבֵּד כָּל מְמוֹנוֹ, וְיִצְטָרַךְ לַבְּרִיּוֹת; וְאֵין מְרַחֲמִין עָלָיו.  וּבְזֶה וְכַיּוֹצֶא בּוֹ אָמְרוּ חֲכָמִים, חָסִיד שׁוֹטֶה מִכְּלַל מְכַלֵּי עוֹלָם.

ח,כ  אֵלָא כָּל הַמְּפַזֵּר מְמוֹנוֹ בְּמִצְווֹת, אַל יְפַזַּר יוֹתֵר מֵחֹמֶשׁ; וְיִהְיֶה כְּמוֹ שֶׁצִּוּוּ נְבִיאִים "מְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט" (ראה תהילים קיב,ה)--בֵּין בְּדִבְרֵי עוֹלָם בֵּין בְּדִבְרֵי תּוֹרָה.  אַפִלּוּ בַּקָּרְבָּנוֹת שֶׁאָדָם חַיָּב בָּהֶן--הֲרֵי חָסָה תּוֹרָה עַל הַמָּמוֹן וְאָמְרָה, שֶׁיָּבִיא כְּפִי מִסַּת יָדוֹ; קַל וְחֹמֶר לַדְּבָרִים שֶׁלֹּא נִתְחַיַּב בָּהֶן, אֵלָא מֵחַמַּת נִדְרוֹ--שֶׁלֹּא יִנְדֹּר אֵלָא כָּרָאוּי לוֹ, שֶׁנֶּאֱמָר "אִישׁ, כְּמַתְּנַת יָדוֹ, כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ" (דברים טז,יז).

גם בהלכות אלו אנו לא רואים שיש חובה של הפרשה קבועה מהכנסות, אלא כל מי שמוציא כספים עבור מצוות, לא יפריש יותר מחומש.

נאמר במסכת כתובות דף נ' עמוד א':

א"ר אילעא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. תניא נמי הכי המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות, ומעשה באחד שבקש לבזבז [יותר מחומש] ולא הניח לו חבירו. ומנו? רבי ישבב ואמרי לה רבי ישבב, ולא הניחו חבירו. ומנו? רבי עקיבא אמר רב נחמן ואיתימא רב אחא בר יעקב מאי קרא "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (כלומר, כפל עישור, סה"כ חומש) והא לא דמי עישורא בתרא לעישורא קמא (כי עישור מ-90% הם פחות מ-10%) אמר רב אשי אעשרנו לבתרא כי קמא (פירוש: עישור שני יהיה כמו עישור ראשון).

גם בגמרא זו אנו לא רואים חובת הפרשה קבועה, אלא מי שמוציא לא יוציא יותר מומש.

אולם בתלמוד ירושלמי פאה דף ב' עמוד ב' נאמר:

באושא נמנו שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצוה. עד היכן? ר"ג בן אינינוא ורבי אבא בר כהנא חד אמר עד כדי תרומה ותרומת מעשר,  וחרנא (אחר) אמר (משלי ג) כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך כמראשית כל תבואתך. ר"ג בן אינינוא בעי קומי ר' מנא מה חומש בכל שנה ושנה לחמש שנים הוא מפסיד כולה? (כלומר לאחר 5 שנים יפסיד את כל נכסיו) א"ל בתחלה לקרן מכאן ואילך לשכר (כלומר שנה אחת חומש מהנכסי ושאר השנים חומש מהנכסים(

מלשון הירושלמי אנו רואים חובה של הפרשה קבועה עד 20% מנכסיו. ובשנים הבאות הפרשה של עד 20% מההכנסות. לכן נראה שהירושלמי היה המקור לפירוש המשנה של הרמב"ם.

במסכת תענית דף ח' עמוד ב' נאמר:

וא"ר יוחנן מאי דכתיב עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר אשכחיה ר' יוחנן לינוקא דריש לקיש אמר ליה אימא לי פסוקיך א"ל עשר תעשר א"ל ומאי עשר תעשר א"ל עשר בשביל שתתעשר אמר ליה מנא לך א"ל זיל נסי אמר ליה ומי שרי לנסוייה להקב"ה והכתיב (דברים ו, טז) לא תנסו את ה' א"ל הכי אמר רבי הושעיא חוץ מזו שנאמר (מלאכי ג, י) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די מאי עד בלי די אמר רמי בר חמא אמר רב עד שיבלו שפתותיכם מלומר די א"ל אי הות מטי התם להאי פסוקא לא הוית צריכנא לך ולהושעיא רבך

ובתוספות ד"ה "עשר" נאמר:

הכי איתא בסיפרי עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר רבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים מנין ת"ל את כל דהוה מצי למימר את תבואתך מאי כל לרבות רבית ופרקמטיא וכל דבר שמרויח בו

כלומר מלשון הספרי שמובא בתוספות אנו מוצאים לראשונה חובת מעשר מכל רווחים, ריבית או מסחר. אולם נוסח זה אנו לא מוצאים בספרי שיש במקורותינו. ועיין תורה תמימה על פסוק זה שהעיר על כך שאפשר שהיה לתוספות ספרי בנוסח זה.

אולם עצם זה שאנו לא מוצאים בהלכות של הרמב"ם שהיה בקיא בכל הספרי והספרא ומדרשים אחרים, וכתבי יד עתיקים של התלמוד, חובת הפרשת מעשר כספים, קרוב לודאי, שהתוספות מייחסים דרשה זו לספרי. ביאור הדבר, יש וחכמי אשכנז נטו לייחס מנהגים קדומים שלהם למדרשים וגמרות, לדוגמא המנהג של הדלקת נר ביום טוב מקורו בחכמי אשכנז הקדושים, ולא נמצא בגמרא ומדרשים, וחכמי אשכנז כתבו שמקור המנהג הוא ירושלמי. אולם אנו לא מוצאים בירושלמי כזה דין של הדלקת נר ביום טוב. ואחד החוקרים ביאר שהיה לחכמי אשכנז ילקוט של מנהגי ארץ ישראל שחכמי אשכנז כינו אותו ירושלמי. דוגמא נוספת היא המנהג שמי שאינו נשוי לא מתעטף בטלית. שחכמי אשכנז הסמיכו זאת לפסוק של "גדילים תעשה לך" ולאחר מכן "כי יקח איש אשה". ודרשו חכמי אשכנז אימתי גדילים תעשה לך (טלית) רק אם יקח איש אשה. וכבר השיגו עליהם איך ניתן לדרוש סמוכים על דעת עצמנו? אלא כך הייתה דרכם של חכמי אשכנז. להסמיך מנהגיהם לדרשות או לספרים.

כתב מרן ביורה דעה סימן רמ"ט סעיף א':

שיעור נתינתה אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים ואם אין ידו משגת כל כך יתן עד חומש נכסיו מצוה מן המובחר ואחד מעשרה מדה בינונית פחות מכאן עין רעה וחומש זה שאמרו שנה ראשונה מהקרן מכאן ואלך חומש שהרויח בכל שנה:

הגה: ואל יבזבז אדם יותר מחומש שלא יצטרך לבריות (ב"י בשם הגמ' פ' נערה שנתפתתה) ודוקא כל ימי חייו אבל בשעת מותו יכול אדם ליתן צדקה כל מה שירצה (ג"ז שם פ' מציאת האשה ומייתי לה רי"ף ורא"ש ור"ן ומרדכי) ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה כגון נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצוה רק יתננו לעניים (מהרי"ל הל' ראש השנה):

כלומר גם בדברי מרן אנו לא מוצאים חובת הפרשת מעשר כספים.

כתב ילקוט יוסף סימן רמ"ט:

ט הנוהג להפריש מעות מעשר ממשכורתו, ומכל רווחיו, רשאי לנכות מדמי המעשר דמי פרנסת וכלכלת בניו ובנותיו הגדולים היתרים על גיל שש שנים, אפילו אם הם סמוכים על שלחנו. והזן את בניו ובנותיו נחשב כעושה צדקה בכל עת. [יחוה דעת חלק ג' סימן עו עמוד רנב]. וכן רשאי לסייע ממעות מעשר בהוצאות נישואי בניו ובנותיו, כגון לצורך דירה ורהיטים, כדי שיוכלו לבנות את ביתם. וכל שכן כשבניו ממשיכים לעסוק בתורה בכוללים הרבים אשר נתברכנו בהם. וכן כשבנותיו נישאות לתלמידי חכמים השוקדים באהלה של תורה, שמצוה גדולה היא לפרנסם בכבוד, וצדקה גדולה היא, והקרוב קרוב קודם.

י לדידן אין חיוב גמור ליתן מעשר כספים ממשכורתו, אך רבים נוהגים ליתן מעשר כספים ורואים בזה סימן ברכה. ומה טוב ומה נעים שהרוצה להפריש מעשר מכל רווחיו, וממשכורתו, יתנה מראש לפני שיבוא לו הריוח או המשכורת, שיוכל לעשות במעות המעשר כל מצוה שירצה כפי ראות עיניו. ואם לא התנה כן בפירוש, יעשה התרה בפני שלשה על שלא אמר שהוא מפריש המעשר בלי נדר, ואחר שיתירו לו יתנה התנאי הנ''ל. ואם שעתו דחוקה מבחינה כלכלית, ואין ידו משגת לנהוג מעשר כספים מכל משכורתו או רווחיו, יתנה מראש שיתן המעשר רק לאחר ניכוי הוצאות ביתו. אבל מי שחננו השי''ת בעושר, יאחז צדיק דרכו לתת כל המעשר לעניים ולאביונים לעמלי תורה ולישיבות הקדושות. [יחוה דעת חלק ג' סימן עו עמוד רמט, ועמוד רנו, וחלק א' סי' פז עמ' רמט].

כלומר, גם מדברי הילקוט יוסף אנו רואים שנפרשת מעשר כספים אינה מדינא אינה מנהג.

הציץ אליעזר כרך ט' סי' א', כתב קונטרס מקיף על מעשר כספים ולדבריו, מיעוט הדור שהוא מן התורה. יש רבים שסוברים שהוא מדרבנן, אבל יש רבים שסוברים שהוא רק מנהג חסידות. להלן ציטוט מדבריו:

 (ט) אכן זאת צרכים להסביר דזה שכתבו הפוסקים הנז"ל שאינו אלא מנהג, דרצונם בזה כפי שביארנו לעיל שהמנהג בזה נובע מהמידת - חסידות ומהמצוה מן המובחר שמצאנו בחז"ל שאמרו על כך ולמדו אותם מאסמכתות דקראי.

וכך מצינו שביאר בכזאת גם בשו"ת יעב"ץ ח"א סי' ו', דכותב כדברים האלה: דנראין דברי האומרים שאין לו עיקר מן התורה ר"ל בחיוב אם לא ממדת חסידות ודאי יש לו עיקר ועיקר מדברי אבינו הזקן וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו, וע"ז אנו סומכין להקל בו שלא לגדוש המדה להחמיר יותר ממה שנהגו והנח לישראל בני נביאים די להם במה שהחמירו על עצמן לפנים משורת הדין. עיין שם. הרי בכנ"ז דממידת חסידות בוודאי שיש לו עיקר ועיקר ורק מעיקרא דדינא אין עיקר לחיוב ועל כן אין מדגישים בזה את הסאה ואין מחמירים ביותר ממה שמחמירין על עצמו באשר הכל הוא לפנים משורת הדין.

היעב"ץ שם מוסיף בראיה משלו שאין עיקר למעשר כספים אפילו מדבריהם. מהא דפ' הדר המחזיק בנכסי הגר מה יעשה ויתקיימו בידו וכו'. ואי ס"ד דמעשר להו עשורי למאי צריך נמי לכתיבה דמצוה אטו הך לא מצוה רבה היא דמגנא ומצלא בעידנא ובלא עידנא וכו' אלא ע"כ שאין עיקר לחיוב זה כלל מד"ס =מדברי סופרים= ולא ראו חכמים להטיל חובה זו על האדם בע"כ שהוא דבר קשה להתקיים ואינה מדת כל אדם לפזר כל כך ממון שאינו פרה ורבה בטבעו עיין שם. ויעוין בשו"ת מהר"ם בריסק ח"א סי' ע' מ"ש לסתור ראית היעב"ץ הלזו, אבל הוא כשלעצמו כותב ג"כ בדבריו שם להוכיח עיקר דבר זה דאין חיוב למעשר כספים אפי' מדרבנן עיין שם, ועיין מ"ש בזה גם בספר משרת משה (עטייה) על הרמב"ם בה' מתנות עניים עיין שם.

וגם זאת מסיים שם היעב"ץ וכותב: דאבל אם נהג כן מעצמו פ"א =פעם אחת= כבר נעשה נדר ואינו יכול להפקיעו, ואפי' מתורת מנהג האב היכא דנהוג במעשר כספים לעולם מתחייב משום לא תטוש ע"ש (ויש להאריך אי בכה"ג ישנו אמנם משום בל תטוש) ויעוין עוד בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' פ"ו שכותב להסיר התלונות שעל הב"ח ומוכיח גם מהמהר"ם מרוטנבורג שכתב בהדיא דמע"כ אינו לא מדאורייתא ולא מדרבנן כי אם מנהג שנהגו בני גולה ע"ש.

גם בשו"ת מהרי"א אסאד חיו"ד סי' של"ד כותב להתאים שיטת הב"ח בדברי הגמ' והספרי שבתוס' תענית והמ"ת, ומוכיח נמי כדבריו מדברי המהר"ם מרוטנבורג, ומסיים בלשון: ואז"ל כ"מ שהלכה רופפת בידך פוק חזי מה עמא דבר. וכפי הידוע מדור לדור אך ורק מיעוטין הן יחיד סגולה שנוהגים בזה"ז =בזמן הזה= ולא רובא דעלמא, ועכ"פ מי שמנהג אבותיו בידו אל תטוש תורת אמך כתיב עיין שם. וזהו במגביל למה שהבאנו לעיל בשם החו"י השבו"י והיעב"ץ.

ובשו"ת משיב דבר חיו"ד סי' ע"ז כותב נמי כדבר הפשוט דעיקר מעשר כספים אינה חובה אלא מנהג עיין שם.

גם מדברי הציץ אליעזר אנו רואים שלדעת רוב הפוסקים מעשר כספים אינו אלא מנהג.

גם עולה מדבריו שאסור לאדם שנוהג מנהג חסידות להתגדר על מי שאינו נוהג מנהג חסידות. כי מנהג חסידות אמיתי הוא להצטנע במנהגי החסידות.

יש לציין שבתימן לא נהגו במנהג של הפרשת מעשר כספים.

גם לאלה שנוהגים, ניתן לייחס מעשר כספים להוצאות שאדם מוציא לחינוך וכלכלת ילדיו (כמובא בילקוט יוסף לעיל).

מה היא הגדרה של עני – בתלמוד מובא שמי שאין לו 200 זוז שזו הערכה לפרנסה של אדם לשנה, נחשב כעני.

בימינו, גדר של עני זהו מי שאינו יכול לכלכל את עצמו לתקופה של שנה כל צרכי קיומו.

מהם גדר של הכנסות/רווחים החייבות במתן צדקה? נראה שיש לנכות מהשכר החודשי את כל החובות החודשיים שיש לאדם (מס הכנסה, ביטוח לאומי, ארנונה, משכנתא, כלכלה וכדומה).