דיני אבלות בשבתות ובמועדי ישראל

נאמר במשנה מסכת מועד קטן פרק ג':

ה  הקובר את מתו שלושה ימים קודם לרגל, בטלה ממנו גזירת שבעה; שמונה ימים, בטלה ממנו גזירת שלושים: מפני שאמרו, השבת עולה, ואינה מפסקת; והרגלים מפסיקין, ואינן עולין.

וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה:

פסק ההלכה הקובר את מתו אפילו שעה אחת קודם הרגל בטלה ממנו גזרת שבעה. וענין עולה ואינה מפסקת, שנמנית מכלל שבעה או מכלל שלשים ועולה למנין ואינה מפסקת האבלות, לפי שהכלל אצלינו דברים שבצנעה נוהג כגון תשמיש המטה ורחיצה בחמין ופריעת הראש שכל אלו נאסר בהם האבל ואפילו בשבת, אבל הרגל מפסיק מכל מקום ואין נוהג בו שום דבר מדיני אבלות. ואינן עולין, שאם השלים שבעת ימי אבלות ובא הרגל אחרי כן בטלה ממנו גזרת שלשים כמו שביאר, ולא נאמר מנין ימי הרגל בלבד עולין למנין שלשים. וכן רגל אינו עולה למנין שבעה, אלא מבטל גזירת שבעה כולן כמו שיתבאר. ואם נקבר המת בתוך הרגל אין ימי רגל נמנין מכלל ימי אבלות.

נאמר במשנה הבאה:

ו  רבי אליעזר אומר, משחרב בית המקדש, עצרת כשבת; רבן גמליאל אומר, ראש השנה ויום הכיפורים כרגלים. וחכמים אומרין, לא כדברי זה ולא כדברי זה; אלא עצרת כרגלים, ראש השנה ויום הכיפורים כשבת.

וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה:

הלכה כחכמים באמרם עצרת כרגלים, וכרבן גמליאל באמרו ראש השנה ויום הכפורים כרגלים. ואם קבר האדם את מתו אפילו שעה אחת קודם חג המצות בטלה ממנו גזרת שבעה, ושבעת ימי החג עולין מן המנין, נמצא מונה לאחר החג ששה עשר יום להשלים שלשים יום. וכן אם קבר מתו אפילו שעה אחת לפני עצרת או לפני יום הכפורים וראש השנה הרי זה מונה אחריהן ששה עשר יום לפי שהן כרגלים, ולפיכך אם קבר מתו שבעה ימים קודם להן בטלה ממנו גזרת שלשים. אבל אם קבר מתו אפילו שעה אחת לפני חג הסוכות הרי זה בטלה ממנו גזרת שבעה כדין כל רגל, ושבעת ימי החג, ושמיני של חג עולה לו שבעה ימים לפי שהכלל אצלינו שמיני של חג רגל בפני עצמו, נמצא שלא נשאר לו אחר שמיני של חג אלא תשעה ימים בלבד מכלל השלשים יום. והקובר מתו ברגל אינו חייב באבל עד יום אחרון של חג, כלומר יום טוב שני של שמיני עצרת, ומתחיל ממנו בספירת שבעה ימים שבהם הוא חייב גזרת שבעה, ומונה שלשים יום מיום שמת בו המת, ונוהג בשאר הימים שאחר החג גזרת שלשים. וגזרת שבעה היא מה שאני מבאר. כל שבעת הימים חייב בכפית המטה שלא תהיה בביתו מטה שאינה כפויה, ואסור בתשמיש המטה, ובנעילת הסנדל, ובעשית מלאכה בגלוי, ובשאילת שלום, וברחיצה בחמין ואפילו מקצת גופו, וברחיצת כל גופו בצונן ואסור בסיכה, ולקרות בתורה ובמקרא ובמשנה ובתלמוד, וחייב בעטיפת הראש והוא שיכסה ראשו ויעטה על שפם, ואסור לשלול את הקרע, ואסור לטול צפרניו בכלי ולטול שפמו ואפילו מטרידו בשעת אכילה, ולא יכבס בגדיו, כל אלו חובה במשך כל שבעת הימים. וממה שאתה צריך לדעת שביום הראשון אין לו להניח תפלין, ולא יאכל קדשים כמו שביארנו בפסחים, וחייב לישב על מטה כפויה על הארץ, ואינו אוכל משלו. ובשלשת הימים הראשונים אסור בעשית מלאכה ואפילו בסתר, ואם נתנו לו שלום לא יחזיר שלום אלא אומר להם אבל הוא. וגזרת שלשים ששה דברים ואלו הן, שלא יגלח שער ראשו, ולא ילבש בגד לבן חדש מכוסכס או מקופל, ואינו מאחה הקרע שקרע על המת, ולא ילך בסחורה, וכך אמרו בירושלמי על כל המתים אסור לילך לסחורה עד שלשים יום, על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חבריו ויאמרו לו לך עמנו, ואסור לו לשתות בשמחת מרעות כל השלשים יום, ועל אביו ועל אמו שנה, ואסור לו לבעול אשה שניה שנשא, והוא אמרם כל שלשים יום לנשואין. נמצא בגזרת שבעה שלשה עשר דינים כמו שביארנו, ובגזרת שלשים ששה.

לדעת הרמב"ם אין אבילות ברגל כלל אפילו לא בצנעה לעומת שבת שיש בה אבילות בצנעה ולכן היא עולה למניין שבעה.

ההבדל בין הרגל לבין השבת נובע מכך שיש מצוות עשה דרבים של ושמחת בחגך (שכל ישראל מצווים על עשה זה) לכן הרגל מבטל את האבלות שהיא עשה דיחיד (רק האבלים). יש להעביר שלדעת הרמב"ם יש אבלות מן התורה ביום הראשון בלבד ובשאר הימים מדרבנן. לשיטת בעלי התוספות כל שבעת הימים הם מן התורה. לדעת ראשונים אחרים כל שבעת הימים היא דרבנן.

בעוד ששבת מסמלת את ייעוד העולם בחיי העולם הבא ולא שמחת הגוף לכן יש אבילות בשבת והיא עולה למניין שבעה.

אבילות בשבת:

כתב הרמב"ם בהלכות אבל, פרק י':

א  הַשַּׁבָּת עוֹלָה לְמִנְיַן אֲבֵלוּת.  וְאֵין אֲבֵלוּת בַּשַּׁבָּת אֵלָא בִּדְבָרִים שֶׁבְּצִנְעָה, כְּגוֹן עֲטִיפַת הָרֹאשׁ, וְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, וּרְחִיצָה בְּחַמִּין.  אֲבָל דְּבָרִים שֶׁבַּגָּלוּי, אֵינוּ נוֹהֵג בָּהֶן אֲבֵלוּת, אֵלָא לוֹבֵשׁ מַנְעָלָיו, וְזוֹקֵף אֶת הַמִּטָּה, וְנוֹתֵן שָׁלוֹם לְכָל אָדָם.  וְאִם יֵשׁ לוֹ בֶּגֶד--מַחְלִיף, וְלֹא יִלְבֹּשׁ בֶּגֶד קָרוּעַ בַּשַּׁבָּת, אַפִלּוּ עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ; וְאִם אֵין לוֹ לְהַחְלִיף, מַחְזִיר אֶת הַקְּרָע לְאֲחוֹרָיו.

בשולחן ערוך יורה דעה סימן ת' נאמר:

שבת אינו מפסיק אבלות ועולה למנין שבעה שהרי קצת דיני אבלות נוהגים בו דהיינו דברים שבצינעא שהם תשמיש המטה ורחיצה אבל דברים שבפרהסיא (לא) דהיינו להסיר עטיפתו (וכתב הרמ"א: ודוקא כשהוא מעוטף עטיפות ישמעאלים כמו שנתבאר לעיל סימן שפ"ו אבל קצת עטיפה שנוהגים בקצת מקומות כל ל' אין צריך להסיר בשבת הואיל ויש לו מנעלים ברגליו) (מהרי"ו סימן ה') וללבוש מנעליו ולזקוף המטה מכפייתה ושלא ללבוש בגד קרוע אלא מחליפו ואם אין לו להחליף מחזיר קרעו לאחריו ות"ת הוי דבר שבצינעא אבל לחזור הפרשה כיון שחייב אדם להשלים פרשיותיו עם הציבור הוי כקורא את שמע ומותר ואם קראו את האבל לעלות לתורה צריך לעלות שאם היה נמנע היה דבר של פרהסי' ורבינו תם היו קורים אותו בכל פעם שלישי ואירע בו אבלות ולא קראו החזן ועלה הוא מעצמו ואמר כיון שהורגל לקרותו שלישי בכל שבת הרואה שאינו עולה אומר שבשביל אבלות הוא נמנע והוי דברים של פרהסיא.

(וכתב הרמ"ע: וכן אם הכהן אבל ואין כהן אחר בב"ה מותר לקרותו אבל בענין אחר אסור) (הגהות מיימוני פ"ג מה"א):

יוצא איפוא שלדעת הרמב"ם עטיפת הראש נחשבת אבילות בצנעה בעוד שלדעת מרן זו אבילו בפרהסיה.

הלכה למעשה היום, מאחר ואין רגילים להתעטף בטלית שלא בזמן תפילה, אין האבל צריף להתעטף בשבת מאחר וזו אבילות בפרהסיה.

אבילות ברגלים:

ג  הָרְגָלִים, וְכֵן רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים--אֵין דָּבָר מִדִּבְרֵי אֲבֵלוּת נוֹהֵג בָּהֶן.  וְכָל הַקּוֹבֵר אֶת מֵתוֹ, אַפִלּוּ שָׁעָה אַחַת קֹדֶם הָרֶגֶל, אוֹ קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים--בָּטְלָה מִמֶּנּוּ גְּזֵרַת שִׁבְעָה.

ד  נִמְצָא מוֹנֶה לְאַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים יוֹם.  וּלְאַחַר הַפֶּסַח, מוֹנֶה שִׁשָּׁה עָשָׂר יוֹם:  שֶׁהֲרֵי בָּטְלָה מִמֶּנּוּ גְּזֵרַת שִׁבְעָה, וְשִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג--הֲרֵי אַרְבָּעָה עָשָׂר.  וְכֵן אִם קָבַר קוֹדֵם עֲצֶרֶת, מוֹנֶה אַחֲרֶיהָ שִׁשָּׁה עָשָׂר יוֹם--אַף עַל פִּי שְׁהִיא יוֹם אֶחָד, הֲרֵי הִיא רֶגֶל וְעוֹלָה לְשִׁבְעַת יָמִים.

ה  קָבַר אֶת מֵתוֹ קֹדֶם חַג הַסֻּכּוֹת, מוֹנֶה אַחַר הֶחָג תִּשְׁעָה יָמִים בִּלְבָד:  שֶׁהֲרֵי שְׁמִינִי רֶגֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ; וְנִמְצָא יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן מַפְסִיק שִׁבְעָה, וְשִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג, וּשְׁמִינִי שֶׁלֶּחָג רֶגֶל אֶחָד--הֲרֵי אֶחָד וְעֶשְׂרִים יוֹם.

העולה מדברי הרמב"ם:

1. כל שהתחיל לשבת שבעה לפני החג, החג מפסיק את השבעה.
2. עצרת-חג שבועות נמנית כשבעה ימים כמו רגל לכן לאחר עצת מונה 16 יום בלבד.
3. ראש השנה וכיפור לא נחשבים כרגל לכן מונה לאחר ראש השנה וכיפור 23 ימים.
4. אם החל לשבת לפני סוכות הרי סוכות עולה לשבעה ימים ושמיני עצרת נחשב כרגל ועולה לשבעה ימים נוספים, לכן לאחר סוכות מונה תשעה ימים.
5. יוצא איפוא שהרמב"ם פסק הלכה כרבן גמליאל שראש השנה ויום כיפור נחשבים כרגלים ביחס לאבילות, אולם לא כרגלים ממש מאחר והם נספרים כחלק מהשבעה, כי מונה לאחריהם 23 ולא 16 ימים כמו עצרת ואפילו לא 22 ימים, ואולם הם אינם כשבת שאין בהם אבילות כלל אפילו בפרהסיה.

כתב מרן באורח חיים סימן תקמ"ח

ז. מת לו מת קודם הרגל ונהג אבילות אפילו שעה אחת לפני הרגל בטלה ממנו גזירת שבעה וימי הרגל עולים למנין שלשים הרי שבעה לפני הרגל והרגל ומשלים עליהם עד שלשים ודוקא שנהג אבילות באותה שעה אבל אם שגג או הזיד ולא נהג אבילות או שהיה סמוך לחשיכה ולא היה יכול לנהוג אין הרגל מבטל האבילות ודינו כדין קובר מתו ברגל:

ח. אם נהג שבעה ופגע בו הרגל מבטל ממנו גזירת שלשים אפילו חל יום שבעה בערב הרגל מותר לספר ולכבס בערב הרגל:

הגה: והוא הדין הרחיצה לדידן דנוהגין איסור רחיצה כל שלשים ומותר לרחוץ סמוך לערב ואין צריך להמתין עד הלילה (הגהות מיימוני ומרדכי והגהות אשירי):

יא. ראש השנה ויום הכיפורים חשיבי כרגלים לבטל האבילות:

יב. נהג שעה אחת לפני הפסח אותה שעה חשובה כשבעה ושמנה ימי הפסח הרי חמשה עשר ומשלים עליהם (עוד) חמשה עשר:

יג. שעה אחת לפני עצרת חשובה כשבעה ועצרת כיון שאם לא הקריב קרבנות עצרת בעצרת יש לו תשלומין כל שבעה חשוב כשבעה הרי י"ד ומשלים עליהם (עוד) י"ו ויום שני של עצרת עולה למנין הי"ו:

יד. שעה אחת לפני ראש השנה בטלה ממנו גזירת שבעה מפני ראש השנה וגזירת שלשים מבטל ממנו יום הכיפורים ומגלח בערב יום הכיפורים והוא הדין לקובר מתו בשלשה לתשרי שמגלח בערב יום הכפורים:

טו. שעה אחת לפני יום הכיפורים בטלה ממנו גזירת שבעה מפני יום הכיפורים וגזירת שלשים מבטל ממנו החג ומגלח בערב החג:

טז. שעה אחת לפני החג והחג הרי י"ד ושמיני עצרת שבעה הרי כ"א יום ויום שני של שמיני עצרת הרי כ"ב ומשלים עליהם ח':

יוצא שלדעת מרן יש ביטול אחר ביטול ולכן אם ראש השנה ביטל גזרת שבעה אז יום כיפור מבטל גזרת שלושים ואם יום כיפור ביטל שבעה, סוכות מבטל גזרת שלושים.

בעוד שלשיטת הרמב"ם אין ביטול אחר ביטול כי אם ראש השנה בטל גזרת שבעה, אין יום כיפור מבטל גזרת שלושים וכן אם כיפור בטל גזרת שבעה אין סוכות מבטל גזרת שלושים.

ישנה לכאורה סתירה בדעת מרן כי למרות שלשיטתו יש ביטול אחר ביטול, עדיין שמיני עצרת שהוא רגל לא מבטל גזרת שלושים לאחר סוכות.

מרן בבית יוסף מתרץ קושי זה בשם הרמב"ן:

וא"ת א"כ בחג נמי יבטל ממנו שמיני עצרת גזירת שלשים שאני הכא שלא נהג כלל דין שלשים אע"פ שגיהוץ ותספורת אסורים במועד מ"מ מטעם אבילות מיהא לא נאסר

חשוב לציין שיש חומרה מסויימת ביום טוב ביחס לשבת, שבשבת שהיא עולה למניין שבעה כי נוהגת בה אבילות בצנעה, מפסיק את האבילות בפרהסיה לפני שבת בעוד שביום טוב אסור להפסיק את אבלו עד לצאת הכוכבים של ליל יום טוב. ולכן מותר לו לרחוץ כל גופו רק לאחר צאת הכוכבים של ליל יום טוב.

אולם כהוראה לרבים נטה להקל כדעת המקל באבל, שניתן להחליף בגדים סמוך לחשיכה.

בנוגע ליום כיפור, אם יום כיפור מפסיק שבעה, יש בעיה כי בכיפור לא ניתן לרחוץ את גופו בגלל איסור רחיצה בכיפור. לכן, אם האבל נמצא במצב של קושי בגלל חום וזיעה, ניתן יהיה להקל לרחוץ כל גופו בצונן סמוך ליום כיפור, כי זו רחיצה של סילוק לכלוך, אולם אם לא הגיע למצב זה יהיה קל יותר להורות לו לרחוץ בצונן בכיפור כי בהיבט זה כיפור קל יותר כי התירו לרחוץ גופו בהליכה לשיעור או לשמור פירותיו.