ובחוקותיהם לא תלכו

מקורות: גמרא, סנהדרין, נב, ב
ע"ז, יא, א
רמב"ם הלכות ע"ז

נאמר במשנה מסכת סנהדרין פרק ז':

ג  מצות הנהרגין:  היו מתיזין את ראשו בסיף, כדרך שהמלכות עושה.  רבי יהודה אומר, ניוול הוא זה; אלא מניחין את ראשו על הסדן, וקוצץ בקופיס.  אמרו לו, אין מיתה מנוולת מזו.  מצות הנחנקין:  היו משקעים אותו בזבל עד ארכובותיו; ונותנין סודרין קשה לתוך הרכה, וכורך על צווארו, זה מושך אצלו, וזה מושך אצלו, עד שנפשו יוצא.

התוספות במסכת סנהדרין דף נב עמוד ב':

אלא כיון דכתיב שריפה. תימה דמשמע הכא דאע"ג דחוקה היא כיון דכתיב באורייתא שרי ובפ"ק דמסכת ע"ז (דף יא. ושם) פריך ושריפה חוקה היא והכתיב ובחקותיהם לא תלכו ומסיק לאו חוקה היא וי"ל דהתם קאמר לאו חוקה היא לשם עבודת כוכבים דאי הוי חוקה לעבודת כוכבים אפילו הוה כתוב באוריי' לא הוה מהני אבל הכא איירי בחוק העובדי כוכבים שלא לשם עבודת כוכבים דומיא דסייף דכיון דכתיב באורייתא לא מינייהו גמרינן ושרי . איש פרט לקטן. אבל האשה. מיחייבא בביאת בן ט' שנים ויום אחד כדתנן בפרק יוצא דופן (נדה דף מה.) ומייתי לה לקמן:

כלומר כל חוק דתי אלילי שנוהג בעבודה זרה, אסור לעשותו אפילו אם הוא מוזכר בתורה או בתנ"ך. וכן כל חוק של הגויים שלא מוזכר בתורה או גם אסור לעשותו אך אם הוא מוזכר בתורה מותר לעשותו.

התוספות במסכת עבודה זרה דף י"א עמוד א':

ואי חוקה היא היכי שרפינן. תימה מאי קפריך דלמא לעולם חוקה היא וכיון דכתיבא באורייתא לא גמרינן מינייהו דהכי אמרינן בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נב:) גבי מצות הנהרגין דרבנן אמרי בסייף כדרך שהמלכות עושה ור' יהודה סבר בקופיץ ותניא אמר להם ר' יהודה לחכמים יודע אני שמיתה מנוולת היא זו אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה ובחוקותיהם לא תלכו אמרו לו כיון דכתיב הריגה באורייתא אנן לא גמרינן מינייהו דאי לא תימא הכי הא דתניא שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי אנן היכי שרפינן אלא כיון דכתיבא באורייתא לאו אנן מינייהו קא גמרינן ה"נ וכו' וא"כ מאי פריך ומיהו הא לא קשיא דאיכא למימר דרבנן דמתניתין היינו ר' יהודה דהתם לא חייש לכתיבה דאורייתא אכן קשיא דהכא מסקינן דלכ"ע שריפה לאו חוקה היא והתם משמע דחוקה היא לכ"ע והוה אסירא אי לאו טעמא דכיון דכתיב וכו' לכך פירש ר"י דתרי גווני חוקה הוו אחד שעושין לשם חוק לעבודת כוכבים ואחד שעושין לשם דעת הבל ושטות שלהם והכא בשמעתין מיירי באותו חק שעושים לשם עבודת כוכבים וה"פ ר"מ סבר שריפה לאו חוקה היא לעבודת כוכבים להכי פריך ואי חוקה לעבודת כוכבים אנן היכי שרפינן והא כתיב ובחוקותיהם לא תלכו ואע"ג דכתיבא באורייתא יש לאסור כיון שלהם הוא חק לעבודת כוכבים דומיא דמצבה כשהיו מקריבין עליה אבות היתה אהובה לפניו משעשאוה האמוריים חק לעבודת כוכבים שנאה והזהיר עליה דכתיב (דברים טז) לא תקים לך מצבה ומסיק אלא דכ"ע לאו חוק היא לשם עבודת כוכבים ומ"מ הוא חק הבל ושטות ובפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נב:) משתעי חק הוא משום חשיבות לפי מסקנא דהכא ולהכי אפילו רבי יהודה מודי דלא גמרינן מינייהו אי כתיבא בדאורייתא ולאו חק לעבודת כוכבים הוא אבל ודאי אי לא הוה כתיבא בדאורייתא לא היה לנו להתנהג אף במנהגן של שטות וסייף אינו כתיב בקרא אלא לשון הריגה כתיב ויש לקיימו בקופיץ ואפילו בעיר הנדחת נמי דכתיב (דברים יג) לפי חרב איכא למימר דקופיץ הוא בכלל חרב ורבנן סברי דאיכא טעמא התם דקופיץ מיתה מנוולת לא עבדינן כדאמרינן התם:

לדעת ר"י מבעלי התוספות, דבר שעושים הגויים משום עבודה זרה אסור בכל מקרה, אולם הנהגה שלא נעשתה לשם עבודה זרה אז אם היא הבל ושטות, אסורה משום חוקות הגויים ואם אין היא בגדר של הבל ושטות – מותר.

וכתב רבינו בהלכות עבודה זרה פרק י"א:

א  אֵין הוֹלְכִין בְּחֻקּוֹת הַגּוֹיִים, וְלֹא מִדַּמִּין לָהֶן--לֹא בְּמַלְבּוּשׁ, וְלֹא בְּשֵׂעָר, וְכַיּוֹצֶא בָּהֶן:  שֶׁנֶּאֱמָר "וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי" (ויקרא כ,כג), וְנֶאֱמָר "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם, לֹא תֵלֵכוּ" (ויקרא יח,ג), וְנֶאֱמָר "הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם" (דברים יב,ל).  הַכֹּל בְּעִנְיָן אֶחָד הוּא מַזְהִיר:  שֶׁלֹּא יִדַּמֶּה לָהֶן--אֵלָא יִהְיֶה הַיִּשְׂרְאֵלִי מֻבְדָּל מֵהֶן וְיָדוּעַ בְּמַלְבּוּשׁוֹ וּבִשְׁאָר מַעֲשָׂיו, כְּמוֹ שְׁהוּא מֻבְדָּל מֵהֶן בְּמַדָּעוֹ וּבְדֵעוֹתָיו.  וְכֵן הוּא אוֹמֵר "וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים" (ויקרא כ,כו).

ב  לֹא יִלְבֹּשׁ בַּמַּלְבּוּשׁ הַמְּיֻחָד לָהֶן.  וְלֹא יְגַדַּל צִיצִית, כְּמוֹ צִיצִית רֹאשָׁם; וְלֹא יְגַלַּח מִן הַצְּדָדִין וְיַנִּיחַ הַשֵּׂעָר בָּאֶמְצָע, כְּמוֹ שְׁהֶן עוֹשִׂין, וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא בְּלוֹרִית; וְלֹא יְגַלַּח הַשֵּׂעָר מִכְּנֶגֶד פָּנָיו מֵאֹזֶן לְאֹזֶן וְיַנִּיחַ הַפֶּרַע מִלְּאַחֲרָיו, כְּדֶרֶךְ שְׁהֶן עוֹשִׂין.  וְלֹא יִבְנֶה מְקוֹמוֹת כְּבִנְיַן הֵיכָלוֹת שֶׁלַּעֲבוֹדָה זָרָה כְּדֵי שֶׁיִּכָּנְסוּ בָּהֶן רַבִּים, כְּמוֹ שְׁהֶן עוֹשִׂין.  וְכָל הָעוֹשֶׂה אַחַת מֵאֵלּוּ, וְכַיּוֹצֶא בָּהֶן--לוֹקֶה.

ג  [ב] גּוֹי שֶׁהָיָה מִסְתַּפֵּר מִיִּשְׂרָאֵל--כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ קָרוֹב לִבְלוֹרִיתוֹ שָׁלוֹשׁ אֶצְבָּעוֹת לְכָל רוּחַ, שׁוֹמֵט אֶת יָדוֹ.  [ג] יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה קָרוֹב לַמַּלְכוּת, וְצָרַךְ לֵישֵׁב לִפְנֵי מַלְכֵיהֶם, וְהָיָה לוֹ גְּנָאי לְמִי שֶׁלֹּא יִדַּמֶּה לָהֶן--הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִלְבֹּשׁ כְּמַלְבּוּשָׁן, וּלְגַלַּח כְּנֶגֶד פָּנָיו כְּדֶרֶךְ שְׁהֶן עוֹשִׂין.

לדעת הרב, איסור חוקות הגויים הוא כאשר יש לבוש מיוחד או הנהגה מיוחדת בטקסין או אירועים מיוחדים, אך אין זה כולל לבוש רגיל או הנהגות וחוקים הגיוניים מצד דרך החוכמה ותיקון החברה שאין בהם חוקות הגויים.

סעיף א

אין הולכין בחוקות העובדי כוכבים (ולא מדמין להם) (טור בשם הרמב״ם). ולא ילבש מלבוש המיוחד להם ולא יגדל ציצת ראשו כמו ציצת ראשם ולא יגלח מהצדדין ויניח השער באמצע ולא יגלח השער מכנגד פניו מאוזן לאוזן ויניח הפרע ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של עבודת כוכבים כדי שיכנסו בהם רבים כמו שהם עושים:

הגה: אלא יהא מובדל מהם במלבושיו ובשאר מעשיו (שם) וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו העובדי כוכבים לשם פריצות כגון שנהגו ללבוש מלבושים אדומים והוא מלבוש שרים וכדומה לזה ממלבושי הפריצות או בדבר שנהגו למנהג ולחוק ואין טעם בדבר דאיכא למיחש ביה משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ עבודת כוכבים מאבותיהם אבל דבר שנהגו לתועלת כגון שדרכן שכל מי שהוא רופא מומחה יש לו מלבוש מיוחד שניכר בו שהוא רופא אומן מותר ללובשו וכן שעושין משום כבוד או טעם אחר מותר (מהרי״ק שורש פ״ח) לכן אמרו שורפין על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי (ר״ן פ״ק דעבודת כוכבים):

סעיף ב

מי שהוא קרוב למלכות וצריך ללבוש במלבושיהם ולדמות להם מותר בכל:

סעיף ג

מי שאכל ושייר פתיתין על שלחנו לא יביא פת שלימה ויניח על השלחן:

הגה: יש מקומות שנהגו לערוך שלחן ולשום עליו מיני מאכל בלילה שלמחר מלין תינוק ויש בזה איסור משום העורכים לגד שלחן (תא״ו ני״ז) אבל לערוך מטה למזל התינוק יש מתירין (כ״כ האחרונים):

בנוגע למנהג הכפרות כתב מרן באורח חיים סימן תר"ה:

מה שנוהגים לעשות כפרות בערב יום כיפור, לשחוט תרנגול על כל בן זכר ולומר עליו פסוקים, יש למנוע המנהג.

הגה: ויש מהגאונים שכתבו מנהג זה, וכן כתבו אותו רבים מן האחרונים, וכן נוהגין בכל מדינות אלו. ואין לשנות, כי הוא מנהג ותיקין.

ונוהגין ליקח תרנגול זכר לזכר, ולנקבה לוקחין תרנגולת (ב"י בשם תשב"ץ). ולוקחין למעוברת שני תרנגולים, אולי תלד זכר.

ובוחרין בתרנגולים לבנים, על דרך שנאמר: "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" (ישעיהו א, יח).

ונהגו ליתן הכפרות לעניים, או לפדותן בממון שנותנים לעניים (מהרי"ל).

ויש מקומות שנוהגין לילך על הקברות ולהרבות בצדקה. והכל מנהג יפה.

ויש להסמיך שחיטת הכפרות מיד לאחר שהחזירו עליו. וסומך ידיו עליו, דמות הקרבן. וזורקין בני מעיהם על הגגות או בחצר, מקום שהעופות יכולין לקחת משם (טור):

לגבי עמידה בצפירה ביום הזיכרון, אומנם זה מנהג שנלמד מהגויים, אולם מאחר ואין בכך משום עבודה זרה אין בכך איסור של חוקות הגויים. אך במקום פרטי כגון ביתו של אדם אין חיוב לנהוג בכך מאחר ועל פי המסורת שלנו יש דרכים טובות יותר לכבד את הנפטר.

לדעת מארי, ההיבט של איסור חוקות הגויים הוא רק מנהגים שמקורם בפולחן דתי.