דיני תרומות ומעשרות בתנאי דיור עירוניים - חלק א

דיני תרומות ומעשרות בגינה הפרטית של האדם

נאמר במשנה במסכת קידושין דף סא' עמוד א':

המקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת והרי היא לויה לויה והרי היא כהנת עניה והרי היא עשירה עשירה והרי היא עניה הרי זו מקודשת מפני שלא הטעתו בהאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר או לאחר שתתגיירי לאחר שאשתחרר או לאחר שתשתחררי לאחר שימות בעליך או לאחר שתמות אחותיך לאחר שיחלוץ ליך יבמיך אינה מקודשת גוכן האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה הרי זו מקודשת לי אינה מקודשת (אם היתה אשת חברו מעוברת והוכר עוברה דבריו קיימין ואם ילדה נקבה מקודשת

וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה:

אם היתה אשת חברו מעוברת והוכר עוברה דבריו קיימין, ואם ילדה נקבה מקודשת. ונראה לי שצריך לקדשה אחרי שתולד ואז יהא מותר לו לבוא עליה, כי מן הכללים אצלינו אין אדם מקנה לחברו דבר שלא בא לעולם, ואמרנו דבריו קיימין להחמיר שנעשת אשת איש.

העולה מדברי המשנה ומדברי הרמב"ם שאדם לא יכול לקנות או להקנות דבר שלא בא לעולם ולכן אדם לא יכול לקדש אישה שלא קיימת היום בעולם (למעט עוברה שנחשבת כקיימת בעולם ולכן הקידושין תופסים לחומרא).

נאמר בגמרא על המשנה:

תנן התם דאין תורמין מן התלוש על המחובר ואם תרם אין תרומתו תרומה. בעא מיניה (שאל) רב אסי מר' יוחנן: (אם אדם) אמר פירות ערוגה זו תלושים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים (או שאמר) פירות ערוגה זו מחוברים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושים לכשיתלשו, ונתלשו. מהו (האם דבריו קיימים?) א"ל כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי (כל שהמעשה כגון תלישת הירק בענייננו תלויה באדם עצמו, זה נחשב כאילו עשוי). איתיביה (מקשה הגמרא:) האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי לאחר שאשתחרר לאחר שתשתחררי לאחר שימות בעליך לאחר שתמות אחותיך לאחר שיחלוץ ליך יבמיך (בכל המקרים הללו) אינה מקודשת. בשלמא כולהו לאו בידו (מובן הדבר שבכל המקרים הם לא בידו), אלא גר הוי בידו? (הרי גיור תלוי באדם עצמו?) (עונה הגמרא:) גר נמי לאו בידו (הגיור לא בידו של האדם), דאמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן גר אצריך שלשה (דיינים כדי לגיירו) מ"ט (ויקרא כד, כב) משפט כתיב ביה כדין (כתוב בגר לשון "משפט" כמו בדין), (ולכן) מי יימר דמזדקקו ליה הני תלתא (מי אמר שהם יסכימו לגיירו). מתקיף לה ר' אבא בר ממל אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתו ואמר הרי את מקודשת לי לאחר שאשתחרריך ה"נ דהוו קידושין? הכי השתא (זה אינו דומה) התם מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת (לאחר שהיא תשתחרר צריך את הסכמה לקידושין ככל אישה מישראל), ואלא הא דאמר ר' אושעיא בהנותן פרוטה לאשתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשיך אינה מקודשת ה"נ לר' יוחנן דהוו קידושין (מאחר ובידו לגרשה)! (עונה הגמרא) נהי דבידו לגרשה (האם) בידו לקדשה? תפשוט דבעי רב אושעיא: הנותן שתי פרוטות לאשה באחת אמר לה התקדשי לי היום ובאחת אמר לה התקדשי לי לאחר שאגרשיך. תפשוט מינה דלא הוו קידושין? (עונה הגמרא) דלמא כי היכי דתפסי קידושין השתא  תפסי נמי לאחר כן (אולי כשם שהקידושין תופסים עכשיו הם תופסים גם לאחר זמן). תניא כוותיה דרבי יוחנן: אין תורמין מן התלוש על המחובר ואם תרם אין תרומתו תרומה. כיצד? אמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברת פירות ערוגה זו מחוברת יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין - לא אמר כלום. אבל אמר לכשיתלשו, ונתלשו - דבריו קיימין. יתר על כן א"ר אליעזר בן יעקב: אפילו אמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברת פירות ערוגה זו מחוברת יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיביאו שליש ויתלשו, והביאו שליש ונתלשו -דבריו קיימין.

כתב הרמב"ם בהלכות תרומות פרק ה':

י. אֵין תּוֹרְמִין מִן הַמְּחֻבָּר עַל הַתָּלוּשׁ, וְלֹא מִן הַתָּלוּשׁ עַל הַמְּחֻבָּר.  כֵּיצַד:  הָיוּ לוֹ פֵּרוֹת תְּלוּשִׁין, וְאָמַר פֵּרוֹת אֵלּוּ יִהְיוּ תְּרוּמָה עַל פֵּרוֹת אֵלּוּ הַמְּחֻבָּרִים, אַפִלּוּ אָמַר לִכְשֶׁיִּתָּלְשׁוּ, אוֹ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁתֵּי עֲרוּגוֹת, וְאָמַר פֵּרוֹת עֲרוּגָה זוֹ תְּלוּשִׁין יִהְיוּ תְּרוּמָה עַל פֵּרוֹת עֲרוּגָה זוֹ מְחֻבָּרִים, אוֹ שֶׁאָמַר פֵּרוֹת עֲרוּגָה זוֹ תְּלוּשִׁין יִהְיוּ תְּרוּמָה עַל פֵּרוֹת עֲרוּגָה זוֹ תְּלוּשִׁין--לֹא אָמַר כְּלוּם.

יא  אֲבָל אִם אָמַר פֵּרוֹת עֲרוּגָה זוֹ תְּלוּשִׁין יִהְיוּ תְּרוּמָה עַל פֵּרוֹת עֲרוּגָה זוֹ לִכְשֶׁיִּתָּלְשׁוּ, וְנִתְלְשׁוּ--הוֹאִיל וּבְידוֹ לְתָלְשָׁן, אֵינוּ מְחֻסָּר מַעֲשֵׂה; וְלִכְשֶׁיִּתָּלְשׁוּ שְׁנֵיהֶם, דְּבָרָיו קַיָּמִין:  וְהוּא שֶׁיָּבִיאוּ שְׁתֵּיהֶן שְׁלִישׁ, בְּעֵת שֶׁיֹּאמַר.

לכאורה יש סתירה בין החלק של הלכה י להלכה יא אם תופסת הפרשה על פירות מחוברים שבהלכה י אינו תופס ובהלכה יא' תופס אלא יש לומר שהרמב"ם פסק כמו תנא קמא ולא כמו רבי אליעזר בן יעקב שאומר שמועילה הפרשה בפירות מחוברים אפילו שלא הביאו שליש, ולכן בהלכה י' מדובר שהפירות לא הביאו שליש ובהלכה י"א מדובר שהפירות הביאו שליש.

פירות שנשרו מהעץ:

אם הפרי נמצא במקום שהוא נמאס (כגון על הכביש) הרי הוא הפקר ופטור מתרומות ומעשרות.

לגבי פירות מאילנות של הרשות המקומית – אם הרשות המקומית לא קוטפת, הרי שהפירות הנושרים הפקר ופטורים מתרומות ומעשרות, אולם לעלות ולקטוף אסור ללא היתר מהעיריה שמא היא מתנגדת לכך כי זה עלול להזיק לעץ.

חיוב עורלה ותרומות באדניות:

כתב הרמב"ם בהלכות מעשר שני פרק י':

ח  הַנּוֹטֵעַ בַּעֲצִיץ שְׁאֵינוּ נָקוּב, חַיָּב בֶּעָרְלָה--אַף עַל פִּי שְׁאֵינוּ כָּאָרֶץ לִזְרָעִים, הֲרֵי הוּא כָּאָרֶץ לְאִילָנוֹת.  [ט] וְאִילָן שֶׁנְּטָעוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת, חַיָּב בֶּעָרְלָה.

וכתב מארי

כלומר, לדעת מארי בשיטת הרמב"ם אין הבדל בין סוגי העציצים לגבי עורלה.

לגבי דיני תרומות בעציץ נקוב כתב הרמב"ם בהלכות תרומות פרק א':

[כג] עָפָר חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁבָּא בִּסְפִינָה לָאָרֶץ--בִּזְמָן שֶׁהַסְּפִינָה גּוֹשֶׁשֶׁת בָּאָרֶץ--הֲרֵי הַצּוֹמֵחַ בּוֹ חַיָּב בִּתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת וּשְׁבִיעִית, כְּצוֹמֵחַ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַצְמָהּ.

וכתב מארי בהערה

עציץ נקוב שנמצא באוויר נחשב שאינו נקוב

חצר קובעת למעשר?

מה דין גינה היום?

עונת המעשרות:

כתב הרמב"ם בפרק ב' מהלכות מעשרות:

ג  פֵּרוֹת שְׁאֵינָן רְאוּיוֹת לַאֲכִילָה בְּקָטְנָן, כְּגוֹן הַבֹּסֶר וְכַיּוֹצֶא בּוֹ--אֵינָן חַיָּבִין בְּמַעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיַּגְדִּילוּ וְיֵעָשׂוּ אֹכֶל:  שֶׁנֶּאֱמָר "מִזֶּרַע הָאָרֶץ, מִפְּרִי הָעֵץ" (ויקרא כז,ל), עַד שֶׁיִּהְיֶה פְּרִי.  וְכֵן הַתְּבוּאָה וְהַקָּטְנָיוֹת--שֶׁנֶּאֱמָר "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר, אֵת כָּל-תְּבוּאַת זַרְעֶךָ" (דברים יד,כב), עַד שֶׁתֵּעָשֶׂה תְּבוּאָה.  וְזוֹ הִיא עוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת; וְקֹדֶם שֶׁתַּגִּיעַ הַתְּבוּאָה וְהַפֵּרוֹת לְעוֹנָה זוֹ--מֻתָּר לֶאֱכֹל מֵהֶן כָּל מַה שֶׁיִּרְצֶה, וּבְכָל דֶּרֶךְ שֶׁיִּרְצֶה.

ד  פֵּרוֹת שְׁהֶן רְאוּיִין לַאֲכִילָה בְּקָטְנָן, כְּגוֹן הַקִּשּׁוּאִים וְהַמְּלָפְפוֹנוֹת, שְׁאֵין מַנִּיחִין אוֹתָן אֵלָא כְּדֵי לְהוֹסִיף בְּגוּפָן, אֲבָל רְאוּיִין הֶן מִתְּחִלָּה לַאֲכִילָה--הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין בְּמַעֲשֵׂר בְּקָטְנָן:  שֶׁמִּתְּחִלַּת יְצִיאָתָן, בָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת.

ה  אֵיזוֹ הִיא עוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת--מִשֶּׁיַּגִּיעוּ הַפֵּרוֹת לְהִזָּרַע וְלִצְמֹחַ, הַכֹּל לְפִי מַה שְׁהוּא הַפְּרִי.  כֵּיצַד:  הַתְּאֵנִים--מִשֶּׁיֵּעָשׂוּ רַכִּים כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ רְאוּיִים לַאֲכִילָה, אַחַר אַרְבַּע וְעֶשְׂרִים שָׁעוֹת מִשָּׁעַת אֲסִיפָתָן.

וכן כתב בפרק ג':

ג,א  פֵּרוֹת שֶׁהִגִּיעוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, וְנִתְלְשׁוּ וַעֲדַיִן לֹא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן--כְּגוֹן תְּבוּאָה שֶׁקְּצָרָהּ וְדָשָׁהּ, וַעֲדַיִן לֹא זָרָה אוֹתָהּ וְלֹא מֵרְחָהּ--מֻתָּר לֶאֱכֹל מֵהֶן אֲכִילַת עֲרַאי, עַד שֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן; וּכְשֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן, אָסוּר לֶאֱכֹל מֵהֶן עֲרַאי.

ג,ב  בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּגוֹמֵר פֵּרוֹתָיו לְמָכְרָן בַּשּׁוּק; אֲבָל אִם הָיְתָה כַּוָּנָתוֹ לְהוֹלִיכָן לַבַּיִת--הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֶאֱכֹל מֵהֶן עֲרַאי אַחַר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן, עַד שֶׁיִּקָּבְעוּ לַמַּעֲשֵׂר.  [ג] וְאֶחָד מִשִּׁשָּׁה דְּבָרִים קוֹבֵעַ לְמַעַשְׂרוֹת, וְאֵלּוּ הֶן--הַבַּיִת, וְהַמֶּקָּח, וְהָאֵשׁ, וְהַמֶּלַח, וְהַתְּרוּמָה, וְהַשַּׁבָּת; וְכֻלָּן, אֵין קוֹבְעִין אֵלָא בְּדָבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ.

הפרי הגיע לגודל בו הוא ראוי להיאכל, או שניתן להצמיח מזרעו. ככלל שלב זה נקרא שליש גידולו. לפני שהגיע לעונת המעשרות מותר לאכול את הפירות ללא תנאי מבלי להפריש מהם תרומות ומעשרות.

משלב שהפירות הגיעו לעונת המעשרות הפירות חייבים בהפרשת תרומות ומעשרות, אולם אם טרם נגמרה מלאכתן, מותר לאכול אכילת עראי (), מבלי להפריש תרומות ומעשרות.

אכילת עראי

כתב הרמב"ם בפרק ג' מהלכות מעשרות:

כא  כֵּיצַד אֲכִילַת עֲרַאי:  כְּגוֹן שֶׁהָיָה מְקַלֵּף שְׂעוֹרִים וְאוֹכֵל, מְקַלֵּף אַחַת אַחַת; וְאִם קִלַּף וְכָנַס לְתוֹךְ יָדוֹ, חַיָּב לְעַשַּׂר.  הָיָה מוֹלֵל מְלִילוֹת שֶׁלְּחִטִּים, מְנַפֶּה מִיָּד לְיַד וְאוֹכֵל; וְאִם נִפָּה בְּתוֹךְ חֵיקוֹ, חַיָּב.  וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר, אִם נִפָּה בִּכְלִי--שְׁאֵין זֶה עֲרַאי.

כתב הרמב"ם בפרק ד' מהלכות מעשרות:

יד  [טו] תְּאֵנָה שְׁהִיא עוֹמֶדֶת בֶּחָצֵר--אוֹכֵל מִמֶּנָּה אַחַת אַחַת, וּפָטוּר; וְאִם צֵרַף, חַיָּב בְּמַעֲשֵׂר.  בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּשֶׁהָיָה עוֹמֵד בַּקַּרְקָע.  אֲבָל אִם עָלָה לְרֹאשׁ הַתְּאֵנָה--מְמַלֵּא אֶת חֵיקוֹ וְאוֹכֵל שָׁם, שְׁאֵין אַוֵּיר הֶחָצֵר קוֹבֵעַ לְמַעֲשֵׂר.

טז  [יז] גֶּפֶן שְׁהִיא נְטוּעָה בֶּחָצֵר--לֹא יִטֹּל אֶת כָּל הָאֶשְׁכּוֹל וְיֹאכַל, אֵלָא מְגַרְגֵּר אַחַת אַחַת; וְכֵן בָּרִמּוֹן--לֹא יִטֹּל אֶת כָּל הָרִמּוֹן, אֵלָא פּוֹרֵט אֶת הָרִמּוֹן בָּאִילָן וְאוֹכֵל הַפֶּרֶד מִשָּׁם.  וְכֵן בָּאֲבַטִּיחַ--סוֹפֵת אוֹתוֹ בַּקַּרְקָע, וְאָכְלוֹ מִשָּׁם.  הָיָה אוֹכֵל בָּאֶשְׁכּוֹל בַּגִּנָּה, וְנִכְנָס מִן הַגִּנָּה לֶחָצֵר--אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא מִן הֶחָצֵר, לֹא יִגְמֹר עַד שֶׁיְּעַשַּׂר.

,יז  [יח] כֻּסְבַּר שְׁהִיא זְרוּעָה בֶּחָצֵר, מְקַרְסֵם עַלֶּה עַלֶּה וְאוֹכֵל; וְאִם צֵרַף, חַיָּב לְעַשַּׂר.  וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֶא בְּזֶה.

כלומר, אכילת עראי היא לאכול אחד-אחד. כלומר לקטוף אחת ולאכול ולא לקטוף שתיים ביחד. או לחילופין אם מטפס על העץ ואוכל – יכול לאכול כמה שירצה.

אם נגמרה מלאכתן של הפירות והן מיועדות לשוק, אסור לאוכלן מבלי להפריש תרומות ומעשרות אפילו אכילת עראי.

אולם אם הם מיועדות לצריכה ביתית, מותר לאכול מהם אכילת עראי מבלי להפריש תרומות ומעשרות עד שנקבעו הפירות למעשר.

דברים הקובעים למעשר

כתב הרמב"ם בפרק ג':

[ג] וְאֶחָד מִשִּׁשָּׁה דְּבָרִים קוֹבֵעַ לְמַעַשְׂרוֹת, וְאֵלּוּ הֶן--הַבַּיִת, וְהַמֶּקָּח, וְהָאֵשׁ, וְהַמֶּלַח, וְהַתְּרוּמָה, וְהַשַּׁבָּת; וְכֻלָּן, אֵין קוֹבְעִין אֵלָא בְּדָבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ.

אחד הדברים שקובעים למעשרות זה חצר בתנאי שהיא חצר המשתמרת.

כתב הרמב"ם בפרק ד':

ז  כְּשֵׁם שֶׁהַבַּיִת קוֹבֵעַ לְמַעֲשֵׂר, כָּךְ הֶחָצֵר קוֹבַעַת לְמַעֲשֵׂר; וּמִשֶּׁיִּכָּנְסוּ לֶחָצֵר דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר--נִקְבְּעוּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכְנִיסָן לְתוֹךְ הַבַּיִת.

ד,ח  אֵיזוֹ הִיא חָצֵר הַקּוֹבַעַת:  כָּל שֶׁהַכֵּלִים נִשְׁמָרִין בְּתוֹכָהּ, אוֹ שְׁאֵין אָדָם בּוֹשׁ מִלֶּאֱכֹל בְּתוֹכָהּ; אוֹ חָצֵר שְׁאִם יִכָּנֵס אָדָם לָהּ, אוֹמְרִין לוֹ מַה אַתָּה מְבַקֵּשׁ.  וְכֵן חָצֵר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׁנֵי דִיּוּרִין, אוֹ שְׁהִיא לִשְׁנֵי שֻׁתָּפִין, שֶׁאֶחָד פּוֹתֵחַ אוֹתָהּ וְנִכְנָס, וְאֶחָד בָּא וְנִכְנָס אוֹ יוֹצֶא וְנוֹעֵל--הוֹאִיל וְהֶן פּוֹתְחִין וְנוֹעֲלִין, הֲרֵי זוֹ קוֹבַעַת.

חצר בימינו, על אף שנקראת גינה, דינה כחצר המשתמרת של האדם לכן אם אדם קוטף פירות מחצרו, הרי שהם נקבעו למעשר ואסור לאכול מהם אכילת עראי.