יש הבדל בין דיני עדות לדיני ראיות. לפי דיני עדות, במערכת אידיאלית, כאשר יש שני עדים כשרים שבית דין חקרו ודרשו וגילו שהם דוברי אמת, בית דין מצווה במצוות עשה לפסוק על פי העדים.
אולם על פי דיני ראיות, במערכת ריאלית, עדות העד מהווה ראיה שבית הדין מתחשב בה כדי לפסוק במסגרת מכלול הראיות והשיקולים ההלכתים וכללי פסיקה שהדיינים אמונים עליהם
את החילוק הזה אנו מוצאים בדברי רבינו:
כתב רבינו בהלכות גירושים פרק י"ג:
כו [כט] אַל יִקְשֶׁה בְּעֵינֶיךָ שֶׁהִתִּירוּ חֲכָמִים הָעֶרְוָה הַחֲמוּרָה בְּעֵדוּת אִשָּׁה, אַפִלּוּ שִׁפְחָה, וְעֵד מִפִּי עֵד, וּמִפִּי הַכְּתָב, וּבְלֹא דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה--כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ: שֶׁלֹּא הִקְפִּידָה תּוֹרָה עַל הַעָדַת שְׁנֵי עֵדִים וּשְׁאָר מִשְׁפְּטֵי הָעֵדוּת, אֵלָא בְּדָבָר שְׁאֵין אַתָּה יָכוֹל לַעֲמֹד עַל בָּרְיוֹ אֵלָא מִפִּי הָעֵדִים וּבְעֵדוּתָן, כְּגוֹן שֶׁהֵעִידוּ שֶׁזֶּה הָרַג זֶה, אוֹ הִלְוָה אֶת זֶה.
כז אֲבָל דָּבָר שֶׁאִפְשָׁר לַעֲמֹד עַל בָּרְיוֹ שֶׁלֹּא מִפִּי הָעֵד הַזֶּה, וְאֵין הָעֵד יָכוֹל לְהִשָּׁמֵט אִם אֵין הַדָּבָר אֱמֶת, כְּגוֹן זֶה שֶׁהֵעִיד שֶׁמֵּת פְּלוֹנִי--לֹא הִקְפִּידָה תּוֹרָה עָלָיו: שֶׁדָּבָר רָחוֹק הוּא, שֶׁיָּעִיד בּוֹ הָעֵד בְּשֶׁקֶר. לְפִיכָּךְ הֵקִילוּ חֲכָמִים בְּדָבָר זֶה, וְהֶאֱמִינוּ בּוֹ עֵד אֶחָד, מִפִּי שִׁפְחָה, וּמִן הַכְּתָב, וּבְלֹא דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה--כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁאֲרוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל עֲגֻנּוֹת.
מדברי רבינו אנו למדים שהתורה חייבה לפסוק על פי שני עדים רק כאשר הדבר עליו הם מעידים יכול להתברר רק על פי העדים. אולם כאשר הדבר ניתן להתגלות גם באמצעים אחרים (כגון מיתת אדם שכל אדם יכול לגלותה), לא חייבה התורה לפסוק על פי שני עדים.
כמו כן חז"ל סמכו על החזקה שאשה תבדוק היטב לפני שהיא מתחתנת כדי שלא להיכשל באיסור חמור ובממזרות.
וכן כתב רבינו בפרק ד' הלכות ייבום וחליצה:
כו [לא] וּמְעִידִין עָלָיו שְׁלוֹשָׁה, אוֹ שְׁנַיִם מִן הַשְּׁלוֹשָׁה, אוֹ שְׁנַיִם שֶׁרָאוּ הַחֲלִיצָה אַף עַל פִּי שְׁאֵינָן הַדַּיָּנִין שֶׁחָלְצָה בִּפְנֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאַפִלּוּ אִשָּׁה, אוֹ עֶבֶד, אוֹ קָטָן שְׁהוּא מַכִּיר וְנָבוֹן--נֶאֱמָנִין לוֹמַר, זֶה הוּא פְּלוֹנִי וְזוֹ הִיא יְבִמְתּוֹ, וְחוֹלְצִין עַל פִּיהֶן: וְכֵן בִּשְׁאָר עֵדִיּוֹת שֶׁלַּתּוֹרָה, בֵּין לְעֵדוּת מָמוֹן בֵּין לְעֵדוּת אִסּוּר--שֶׁזֶּה דָּבָר הֶעָשׂוּי לְהִגָּלוֹת הוּא; וְאִפְשָׁר לֵידַע אֲמִתַּת הַדָּבָר שֶׁלֹּא מִפִּיהֶן, כְּעִנְיַן שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּסוֹף הִלְכּוֹת גֵּרוּשִׁין.
כלומר בדבר שעשוי להתגלות, כגון שפלוני אח של פלוני לא דרשה התורה שני עדים כשרים, אלא כל ראיה קבילה גם מפי עבד, קטן וכדומה.
לדוגמה, עדות של עדים שפלוני קידש את פלוני מהווה עדות מהותית שבלעדיהם לא היינו יודעים זאת, בשונה מעדי רווקות שמקבלים את עדותם מדיני ראיות כי זה דבר שיכול להתגלות גם באמצעים אחרים ולכן אנו מקילים בעדות זו.
וכן כתב רבינו בהלכות אישורי ביאה
אשה פסולה להעיד משום כל כבודה בת מלך פנימה, כלומר התורה רוצה להגן את האשה מפני החספוס, הגסות והקשיחות של עולם המשפט והחקירה, לכן התורה מנעה ממנה להעיד.
אבל בדיני ראיות אשה כשרה לכתחילה להעיד. כגון, "וספרה לה", אשה נאמנת להעיד על טהרתה. וכן בדיני מאכלות אסורות, אשה נאמנת וכדומה. כלומר, עד אחד נאמן באיסורין חל גם על אשה.