כהן חייל שבמהלך הלחימה באויב ירה והרג בשגגה חייל אחר, האם מותר לו לשאת כפיים?

תמצית מקור "הטקסט שהודבק" - דיון הלכתי בשאלת כהן שהרג בשגגה ונשיאת כפיו

מסמך זה מסכם את עיקרי הנושאים והרעיונות המרכזיים העולים מתוך הטקסט, העוסק בשאלה הלכתית עקרונית: האם כהן שהרג נפש בשגגה, ובפרט בהקשר של תקלה צבאית, פסול מלשאת את כפיו בברכה?

הנושא המרכזי:

הדיון המרכזי נסוב סביב המקרה הטראגי בו שלושה חיילי צה"ל נהרגו ועשרות נפצעו כתוצאה מפגז טועה של טנק צה"לי שכוון לעבר בית בעזה בו שהו החיילים. השאלה ההלכתית הנובעת מכך היא האם חייל כהן שירה את הפגז בשגגה פסול מלשאת את כפיו, לאור ההלכה הפוסלת כהן שהרג נפש, אפילו בשגגה, מלברך.

עיקרי הרעיונות והעובדות:

1. ההלכה הבסיסית: הטקסט פותח בהצגת ההלכה הקובעת כי כהן שהרג נפש, אפילו בשגגה, פסול מלשאת את כפיו. מצוטט הרמב"ם (הלכות תפילה, פרק טו, הלכה א): "כהן שהרג את הנפש אפילו בשגגה. אף על פי שעשה תשובה לא ישא את כפיו. שנאמר ידיכם דמים מלאו." פסוקים נוספים מישעיהו (א, טו) מובאים כדי לחזק עמדה זו: "פורסכם כפיכם עלים עיני מכם."
2. הגאות מימוניות וחולקים: הטקסט מביא את הערת ה"גאות מימוניות" המציינת כי הרמב"ם דיבר על מקרה של "מפורסם להרוג" ו"מועד לכך". עוד מציין הגאות מימוניות את דעת "בעל ספר המצוות" ורבי שמשון, המתירים לכהן שמל תינוק ומת, לשאת את כפיו. הנימוקים לכך הם שהמעשה נעשה לשם מצווה, וייתכנו סיבות אחרות למות התינוק (אולי לא כלו לו חודשיו, אולי "שמה הרוח בלבלתו").
3. "אבל בעל ספר המצוות רבנו חבר ובתשובת רבנו שמשון בכהן שמל תינוק ומת נושא את כפיו דאפילו אם תנצא לומר דהוא דאין עומדין ושוגג שנה הכה דמכוון לשם מצווה"
4. השולחן ערוך והרמ"א: השולחן ערוך (אורח חיים, סימן קכח, סעיף ל) פוסק כדעת הרמב"ם שאפילו הרג בשגגה ובא תשובה, לא ישא כפיו. הרמ"א מוסיף הגהה המביאה דעה מקילה יותר, שאם עשה תשובה, נושא כפיו, ומצדד להקל על בעלי תשובה. מרן (השולחן ערוך) מוסיף את דברי רבי שמשון לגבי מוהל שמל ומת התינוק, שמותר לו לשאת כפיו, אלא אם כן העם מרננים אחריו שהוא "שופך דמים" (ובמקרה זה, מכיוון שלא התברר הדבר, עדיין ישא את כפיו).
5. המשנה ברורה: המשנה ברורה מסביר שהרינונים של העם צריכים להיות מבוססים על עדים ובירור מעמיק כדי לפסול את הכהן. הוא חוזר על הטעמים המובאים בגאות מימוניות להיתר נשיאת כפיים של מוהל שהתינוק מת: כוונה למצווה, ספק לגבי סיבת המוות ("מי אמר דקלו לו חודשיו", "שמה הרוח בלבלתו").
6. ההשוואה למקרה הצבאי: הטקסט עובר לדון במקרה הנוכחי של הפגז הטועה במלחמה. השאלה היא האם ניתן להחיל את ההקלות שהוזכרו לגבי מוהל גם על חייל כהן שגרם למותם של חיילים אחרים בשגגה כתוצאה מפקודה. מצוין כי במקרה של המוהל היו מספר נימוקים להקל, בעוד שבמקרה הצבאי נראה שיש רק נימוק אחד אפשרי להקל: שהוא פעל מכוח מצווה ("מלחמת מצווה") ומסר את נפשו להצלת ישראל.
7. דעת הרב יוסף: הטקסט מביא את הערותיו של הרב רבי יוסף בשני הקשרים:

• אנוס גמור: אם הכהן היה "אנוס לגמרי" (כדוגמת נהג זהיר שילד קפץ לפתע לדרכו ונדרס), ואם קיבל על עצמו תשובה על פי הוראת חכמים, הוא רשאי לשאת את כפיו. כל שכן אם הנפגע לא מת מיד.
• "אולם אם היה אנוס לגמרי כגון שהיה נוהג בזהירות ופתח ום קפץ ילד לתוך הרחוב והתגלגל לרגלי המכונית ונדרס למוות. אם קיבל עליו תשובה על פי הוראת חכמי ישראל על התקלה שיצאה מתחת ידיו רשאי ליסא כפיו כיוון שהיה אנוס בזה."
• כהנים במערכות ישראל: כהנים שהשתתפו בקרבות נגד אויבים והרגו חיי אויב, ודאי כשרים לנשיאת כפיים, כיוון שנלחמו "מלחמות השם" להצלת ישראל. הטעם לכך גם הוא שהאיסור חל רק על הריגת נפש מישראל ולא על הריגת גויים.
• "כהנים שהשתתפו בקרבות של מערכות ישראל נגד צבעות האויבים הערבים ופגעו והרגו בחיילי האויב. אין ספק שהם כשרים והגונים לנסיעת כפיים מאחר שמלחמות השם נלחמו להושיע את ישראל מיצריהם"

1. ההבחנה במקרה הנוכחי: הטקסט מדגיש כי במקרה הנוכחי מדובר בהריגת יהודים על ידי יהודים, בשונה מהריגת אויבים. לכן, הנימוק של "מלחמת מצווה" כשלעצמו אולי אינו מספיק כמו במקרה של הריגת גויים.
2. טיעון ה"אנוס": לבסוף, הטקסט מציע כי במקרה של פגז טועה במלחמה, אם החייל היורה פעל לפי כל הפקודות ולא התרשל, ייתכן שהוא בגדר "אנוס" ולא "שוגג". הדבר דומה לנהג שנוסע כהלכה וילד קופץ לדרכו באופן בלתי צפוי. במלחמה, הזמן קריטי והחייל חייב לפעול לפי פקודות. אם המפקד לא ידע על הימצאות החיילים באזור המיועד לתקיפה, הרי שהירי היה מכוון למטרה אויבת, והפגיעה בחיילים שלנו היא בבחינת אונס.
3. "אם החייל החייל היורה התנהל לפי כל הפקודות שניתנו לו לא שתה ימין ושמאל אזי הוא בבחינת אנוס ואפילו הרג יהודי מה נשך אם הוא פעל פי הפקודות שנתנו לו כלומר שהמפקד אשר נתן לו את הפקודה עדיין לא היה מודע שכבר חיילי צהל שהולכים מבית לבית הספיקו כבר להגיע לאותו בניין שאמור להיות בניין של מחבלים והיה מכוון בכוונת בשביל לפגוע בו כבניין של מחבלים ואז זה בדיוק כמו הנהג אשר נוסע כדרכו לפי כל הכללים וילד נזרק לעברו או התגלגל לעברו בלי שום אפשרות לצפות את זה אדי הוא נחשב אנוס"
4. היסורים והכוונה: הטקסט מציין את הייסורים הקשים שהחייל בוודאי יחווה אם ידע שהרג את חבריו, וכי מלכתחילה כוונתו הייתה לקיים מצווה ולהציל את ישראל. לכן, אם פעל לפי הפקודות ולא התרשל, הוא בגדר "עושה מצווה שנאנס" ויכול לשאת את כפיו.

סיכום:

הטקסט מציג דיון הלכתי מורכב בשאלה האם כהן שהרג בשגגה פסול מלשאת את כפיו. הוא סוקר את ההלכה הבסיסית, מביא דעות חולקות והקלות במקרים מסוימים (כגון מוהל שהתינוק מת), ומיישם את העקרונות הללו על מקרה טראגי של תקלה צבאית. הטקסט נוטה להקל במקרה של חייל כהן שירה בשגגה על חבריו, בהנחה שפעל לפי פקודות ולא התרשל, ורואה בכך מעשה שהוא בגדר "אונס" ו"מצווה" (מלחמת מצווה). עם זאת, מודגשת ההבחנה בין הריגת אויב להריגת יהודי בשגגה. בסופו של דבר, הטקסט מגיע למסקנה שאם החייל פעל לפי הפקודות והתקלה אירעה שלא באשמתו, הוא נחשב "עושה מצווה שנאנס" ויוכל לשאת את כפיו.