מה יעשה במתנה שכתוצאה משכחה עקב תאונה אין ידוע מי מוסר המתנה ומי המוטב?

הקלטת עוסקת במקרה הלכתי בו שליחה קיבלה מתנה מחברתה על מנת להעבירהּ לאישה אחרת, אך עקב תאונת דרכים שעברה, היא שכחה הן את זהות נותנת המתנה והן את זהות המקבלת. השאלה ההלכתית המרכזית היא מה דינה של השליחה במצב זה ומה עליה לעשות עם המתנה.

נקודות מרכזיות:

• מעמד השליחה: בתחילה, בהיותה שליחה חינם, דינה כשומרת חינם, אשר חייבת בפשיעה אך פטורה מאחריות לנזק שנגרם שלא בפשיעה.
• השכחה כתוצאה מאונס: למרות שבדרך כלל שכחה נידונה כפשיעה, במקרה זה, מאחר שהיא נגרמה כתוצאה מתאונת דרכים, היא נחשבת לאונס, ולכן השליחה פטורה מתשלום נזק עבור אובדן הזיכרון. הדובר מציין: "אבל לא כן במקרה הזה שהשכה באה לאחר תאונת דרכ הרי שהיא בבחינת אונס והועיל וזה בבחינת אונס הרי היא פטורה".
• דין המתנה כ"עבדה" (אבידה): מאחר שזהות הבעלים (הנותנת והמקבלת) אינה ידועה לשליחה, המתנה מקבלת דין של אבידה ("עבדה"). הדובר מסביר: "מאחרותו נכס אותה מתנה יש בה סימנים יש להניח לפחות נניח שאותה מתנה היא סטנדרטית ואפשר לקנות אותה במקומות שונים, אבל לפחות האריזה שלה, אופן האריזה שלה, אם יננה אריזה סטנדרטית אזי, אם לפי הנתונים של אותה מתנה יש מה שנקרא גדרי סימנים, הרי אותה מתנה היא בגדר עבדה, שהרי אין יודעים מהבעלים של אותה מתנה? לא מבחינת הנותנת ולא מבחינת המטבת".
• חובת שמירת האבידה: כ"שומרת עבדה" (שומרת אבידה), מעמדה של השליחה חמור יותר ממעמדה כשומרת חינם. היא נחשבת לשומר שכר, כיוון שהיא חוסכת את הצורך של הבעלים לטפל באבידה. הדובר אומר: "אז אם יש סימנים, הרי אותה אישה שנתבקשה להעביר את הנכס, נחשבת כשומרת עבדה. כי עבדה הם סימנים לא עולם לעולם היא לא תעבור לבעלות המוצא גם היה יאוש וכאן לא היה יאוש כיוון שנותנת המתנה לא מתי אלא היא סבורה שהמתנה עוברה ליעד שלה והמקבלת עוד לא זכתה שתתייאש ולכן אין כאן גדר של יאוש ומשום כך המתנה הזו לא תעבור לבעלות ואז יש לה מעמד של שומרת עבדה. שומרת עבדה מעמדע עוד יותר חמור מאשר כשהיא הובילה את המתנה מהנותנת למטבת. כי כשהיו בעלים אז זה בבחינת שומרת חינם כי היא לא קיבלה כלום על כך אבל שומרת עבדה המעמד שלה הוא בדרך של שומר שכר שהרי היא חוסכת פרוט רב יוסף".
• המלצת הגר"מ פיינשטיין ("הגרות משה"): הדובר מביא את דעתו של הגר"מ פיינשטיין בנוגע למציאת אבידה עם סימנים. לפי הגר"מ, אם לא נמצא הבעלים לאחר פרסום, רשאי המוצא לקחת את האבידה לעצמו ולהשתמש בה, אך עליו לרשום בפנקס פרטים מדויקים על המציאה (כיצד נמצאה, מקום המציאה, הסימנים, סוג הנכס, הערך). הדובר מצטט: "אומר הגרות משה שאם אדם מוצא עבדה עם סימנים ולא נמצא המעבד על ידי הכרזות לא נמצא המעבד אדיי אומר האגרות משה רשאי המוצא לקחת את העבדה לעצמו ולהשתמש בה אבל ירשום בפנקס שלו את הנתונים של כל העניין. כיצד קיבל, כיצד מצא, היכן מצה או הסימנים, סוג ה סוג הנכס, כל הסימנים שיש מסביב, ירשום את זה בפנקסו וירשום גם כן את הערך של המתנה. ישאל כמה מתנה זו שווה וירשום את הערך שלה בפנקס".
• הפתרון המעשי: במקרה הנוכחי, השליחה צריכה לנהוג על פי עיקרון זה. אם תשתמש במתנה, עליה לרשום את פרטיה ואת שוויה. אם בעתיד תתברר זהות הנותנת או המקבלת, עליה לשלם את שווי המתנה לזו שתוכח כבעלים (או לנותנת אם המתנה לא הגיעה ליעדה המקורי). הדובר מסכם: "ואז אם ביום מני ימים נותן את המתנה כי הרי המוותבת כנראה כנראה בנסיבות האלה לא לא תדע אלא אם כן נותן את המתנה תשאל תמותבת נו איך המתנה שנתתי לך זאת אומרת לא קיבלתי שום מתנה מהעולם איזה על איזה מתנה מדברת אז יכול להיות שבאמת העניין התעורר או על דה נותנת או על דה מעוטבת ואז זה יגיע אל זו השליחה אשר כאמור שכה ממי קיבלה או מי צריכה לתת ואז אם כבר השתמשה במתנה הזו כבר תצטרך לתת רק את הדמים והיא תיתן את הדמים לבעלים אם הנותנת באה ועורה את העניין תיתן לנותנת ואם המוטבת באה ועורה את העניין תיתן את הדמים למותבת לאחר שתוודא באמת אצל הנותנת זוהי המטבת זהו הדין שנוצר או שמתחייב בנסיבות הקיימות".

בסופו של דבר, ההלכה במקרה זה מתייחסת לשכחה כתוצאה מאונס כפטור מאחריות, אך מטילה על השליחה את האחריות לשמור על המתנה כאבידה עם סימנים, תוך התייחסות להמלצת הגר"מ פיינשטיין לגבי השימוש באבידה במקרה שלא נמצאו הבעלים