האם ניתן לתבוע מוכר בשר טריפה שנודע לקונה לאחר שכבר אכל מקצתו?

ההלכה שנעסוק בה היום היא בדיני ממונות שהיא סודה ואיסור והיתר ולצורך העניין נתאר לעצמנו תופעה שבימינו יכולה להיות מצויה שאדם נכנס לקניון שברוך השם מוכרים שם הכל כשר למהדרים שמח וטובלב הסתובב בתוך הקניון הזה וקנה משם בשר פירות, ירקות, יין, ככה יוצא בדבר. דעקה כשהגיע לביתו ולאחר שכבר אפילו התחילו לאכול ולשתות ממה שהוא קנה, התברר שהכשרות הוצרה מאותו קניון והסחורה שנמכרה שם לא הייתה כשרה כפי שנאמר. ואז השאלה היא האם יש לו לקונה עילת תביעה בדיני ממונות על הקניון שמכר לו, על בעלי הקניון שמכרו לו. א' החזרת הסחורה שנותרה אצלו ויקבל את הקסם בחזרה. ב במידה בסחורה כבר נאכלה או שתו אותה, האם גם אז יש לו עילה תביעה או אין לו עילת תביעה? רבנו בפרק 16 מהלכות מכירה. כותב את הדברים הבאים. המוכר בשר לחברו ונמצא בשר בכור. פירות ונמצאו צבלים יין ונמצא ין נסך. מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים. וכן כל המוכר דבר שאסור לאוכלו מן התורה. כך דינו בין שהיה איסורו בכרת בין שהיה איסורו בלב בלבד אבל המוכר דבר שאיסור אכילתו מדברי סופרים אם היו הפירות קיימים מחזיר את הפירות ונוטל את דמם ואם אכלן אכלן ואין המוכר מחזיר לו כלום וכל איסורי הניה בין מן התורה בין אין מדבריהם מחזיר את הדמים ואין בהם דין מכירת כלל. ובכן אנו רואים דבר חשוב מאוד שלגבי נקח וממכר ברגע שעדיין לא השתמש בסחורה הרי אין לך מקח טעות גדול מזה יחזיר את הסחורה ויקבל את הדמים מבלי לה הן אם זוהי סחורה שאסורה באכילה מדאורייתא או מדרבנן או שאסורה בהנאה כל שהסחורה קיימת מחזיר את הסחורה מקבל את הדמים כי זה מקח טעות כי עניין של כשרות הוא עניין מהותי ובכך הוא מסיים אבל בעיית הבעיות אם אכל ושתה כאן בהלכה יש הבחנה בין איסור דאורייתא לבין איסור דרבנן שבאיסור דאורייתא חייב המוכר להחזיר את הדמים לקונה את כל הדמים הוא לא מתחשב בני איתו ואומר לו אתה כבר אכלת 25% מהסחורה נוריד לך 25% כי אכילתו מן הסחורה שהיא אסורה מן התורה היא כאילו לא אכילה או במקום אחר רבנו באר את העניין בפרק עשירי מלכות תרומות הלכה י' המאכיל הפועלים ואת האורחים תרומה הן משלמים קרן וחומש מפני שהם כשוגגין והוא משלם להם דמי סעודתן שדמי החולין ירין מדמי תרומה שאכלו שדבר האסור נפשו של אדם חותה ממנו כלומר נפש האדם נזהרת, נרטעת, אני לא רוצה להגיד נגאלת, מדבר האסור. ולכן זה כאילו שהוא לא אכל אף על פי שהוא אכל. אז אם המאכל היה אסור באיסור תורה, אדי הלוקח זכאי לחזר כל כספו, לא נאמר כאן שמשלם דמי נזיקין, אלא רק החזר הכסף. אבל ואיננו צריך לשלם. זאת אומרת ואין המוכ יכול להתחשבן איתו בחלק שהוא כבר אכל כי מה שהוא אכל הוא כאילו לא אכל ואין צריך לומר אם מדובר באיסור איסור הנאה לא רק איסור אכילה מןתורה אלא איסור הנאה למשל ניתן דוגמה יה נסך אומר רבנו כאן או יין שהענבים הם חברון והתברר שהערבים א שוטלים זרעים בתוך הקרמים כדי לחסוך אדמה נצול ה אדמה ואז יוצא שהיין הזה אסור בשתייה ובהנאה כיוון שזה נקרא כלאי הקרם ואם כן מה מה ששתה זה לא נחשב שתייה וצריך להחזיר המוכר לקונה את כל הדמים אבל אם המאכל או המשקה אסור מדרבנן למשל איסור ספיחים שהוא מדרבנן כמו בזמן הזה אזי הוא איננו מחזיר לו את הדמים אם כבר הקונה אכל. כאן באנו למחלוקת האם יש נפקה מינה אם הקניון היה מזיד או שוגג? כי מה יהיה בעל הקוננו? מה אתם רוצים? מי שטעה אותי זה הסוכנים הרמאים ולא אני. אומר הקונה אני מכיר רק אותך. אומר בעל הכנון אבל אני הייתי שוגג. האם יש לזה קות או אין לזה נפקות? השאלה היא האם חיוב המוכר לשלם עבור האוכל שאכל הקונה או שתה הקונה שזה כבר לא קיים והרי אנחנו חייבים אותו להחזיר את כל הדמים זה נקרא שהוא משלם עבור הדבר הזה האם זה קנס או תשלום כי אם זה קנס כונסים את המזיד ולא כונסים את השוגג ואז במידה והוא שוגג הוא לא התחייב. אבל אם אני לא אומר שזה קנס, אלא אני אומר שהוא הפסיד את עצמו, דהיינו הוא מכר סחורה שלא היה צריך למכור, לא משנה אם זה בשוגג או לא בשוגג, הוא היה צריך לבדוק הוא את עצמו. מבחינתו של הקונה הוא לא קיבל סחורה. זה נקרא שהוא לא קיבל סחורה. אפילו שהוא אכל ושתה, מאחר הוא אכל ושתה. דבר האסור מןתורה. הוא כאילו לא אכל לא שתה הוא כאילו לא קיבל סחורה אז זה לא מעניין אותנו מדין קנס חובת המוכל לספק סחורה לקונה והוא ומאחר הסחורה הזאת כבר לא קיימת כישל מאות הדמים חזלות את הדמים ולו דווקא בגלל קנס ואז אין לזה רלוונטיות אם הוא מזיד או לא מזיד בדברי רבנו אין הבחנה בין אם המוכר מזיד או שוגג לכן קשה לבוא לומר בדברי רבנו את העניין של קנס אלא שאנחנו צריכים לברר מה בנוגע זה מוכר דבר שאיסורו מדרבנן. אם אנחנו נאמר שזה בסך הכל קנס אז למה באמת במוכר איסור מדרבנן למה לא כנסו? אלא יש ספנת פענח הוא אומר דבר נהדר מאוד שבמוכר דבר אסור אין עצמיות של איסור במאכל או במשקה. שהרי מדין תורה הוא כשר אלא שזוהי אזהרה לאוכל שלא יאכל דבר אסור מדרבנן בבחינת סיב משמרת למשמרתי זה איסור בגברה ולא איסור בחפצה והועיל וזה איסור בגברה ולא ולא איסור בחפצה אז אם כן יאמר המוכר אני סיפקתי לך אוכל כשר אתה הוא זה שלא היית מספיק עירני לבדוק ועל כל פנים מאחר ואתה היית שוגג לא עברת על על הסי על האיסור גבר הזה. ניתן לומר כך וניתן לומר כך. נראה מדברי רבנו שאין הבחנה וכאמור המוכר דבר שאיסור אכילתו מדברי סופרים אם היו הפירות קיימים מחזיר את הפירות ונוטל את דמיו לסיכום. לפי רבנו יש רק הבחנה אחת. אם זה מן התורה אין לומר שזה גם אם אסור בהנאה. חובה אתה מוכר לממן את כל תחזיר את כל הדמים לקונה גם את החלק שהוא אכל. אם זה איסור מדרבנן איננו משלם את החלק שהוא אכל. אבל בכל מקרה מה שעדיין לא אכל, מה שלא שתה הוא מחזיר. ולפי מרן בואו נראה. נאמר בשולחן ערוך חושפט סימן רלד ו סעיף ב' רלד. השוחט את ה בכור ומכרו ונודע שלא הראהו למומחה מה שאכל אכל ויחזיר לו את הדמים והנשאר מהבשר בידלכוחות יקבר ויחזיר להם הדמים וכן השוחט פרה ומכרה ונודע שהטרפה מה שאכלו אכלו ויחזיר להם הדמים ומה שלא אכלו יחזיר לו הבשר והוא יחזיר להם הדמים ואם מכרו הלוקחים בשר זה של טריפה לגוי או שהחילו לכלבים יחשבו עם הטבח על בני הטרפה ויחזיר להם הטבח את המותר וכן דין כל המוכר דבר שאיסור אכילתו מן התורה אבל המוכר לחברו דבר שאיסור אכילתו מדברי סופרים אם היו הפירות קיימים מחזיר הפירות נוטל דמיו ואם אכלם אכל ואין המוכר מחזיר לו כלום הגהה מכל לו מבהמה שלו נבדקה כראוי הוכאסורה מדברי סופרים שהרי הבדיקה היא מדברי מדברי סופרים כל יסורי הנאה בין מדברי תורה בין מדברי סופרים מחזיר את הדמים ואין בהם דין מכירה כלל א כתב את דברי רבנו אבל ספר מצוות ספר מילת עיניים סעיף קטן ד כותב דבר שאיסורו מדברי סופרים דווקא במכשול דאיסור דאורייתא כנסו ועוד דאין אכילת האוכל מחשב לו הנאה ואדרבה מצאר הוא לו שעבר על איסור דאורייתא באכילתו אף שהיה שוגד מה שאין כן באכל איסור דרבנן וקל להבין זאת אומרת הוא מכניס את העניין של יסוד קנס בקנס יש לזה נפקמילה אם המוכר היה מזיד או שוגג כלומר לפי נושאי כלים של השולחן ערוך יהיתכן שאם בעל הקניון היה שוגג שאין מקום לקנוס אותו אבל לפי סתמיות דברי מרן ולפי סתמיות דברי רבנו נראה שאין הבדל בין אם בעל הקניון היה מזיד או שוגג בכל מקרה א' סחורה שטרן שומשה יחזיר בין אם האיסור דאורייתא ומדרבנן סחורה ששומשה אם היא דאורייתא הרי ישלם בכל מקרה המוכר החזיר את כל הדמים זה פירושו של דבר שהוא מחזיר אפילו את הדמי הסחורה שנאכלה ושדו אותה ואילו אם זה מדרבנן לא משלם ולא כלום אלא רק מחזיר את הדמים רק על מה שהוא מקבל סחורה כנגדה רב