דיין שטעה בדין, האם ניתן לתבוע ממנו תשלומי פיצויים בגין נזיקין?

מי יקבע שהפסק היה בטעות והרי חופשי הדיין לטעון שהסתמך על דעה מסוימת שלדעתו מייצגת ההלכה?

באלו נסיבות יש לבטל הפסק הקודם ומה יעשה כאשר לא ניתן להחזיר הדין?

האם ניתן להחיל הכלל "אדם מועד לעולם" לחיוב הדיין / המומחה או ישנם סנקציות אחרות שניתן לנקוט נגדו?

תמלול לא ערוך

האם דיין שטעה בדין ניתן לתבוע אותו בדיני ממונות כדי שיפצה את זה שהפסיד בגין טעותו או לא? זה שאלה כבדה מאוד, כי השאלה מי יקבע שהוא טעה בדין? שהרי, אם יבוא אדם חיצוני שלא ישב בדין, יש לנו כלל בדין הבקר בדינה לא דת. כלומר, ישב הרכב, ישבו דיינים בהרכב אחד שמעו את העדים, ראו מסמכים ופסקו מה שפסקו. מי אומר שאלה שיבואו אחריהם יוכלו לדקדק יותר, מי אומר שראייתם והתייחסותם מדוייקת יותר, ולכן, כל זמן שאין לנו סנהדרין שמתנקזים אליו כל הספקות ויש צווי לעשות ככל אשר יראונו אז יש בעיה לקבוע אם דיין טעה במיוחד שהוא טוען בכל זמן שהוא טוען שמה שהוא פסק, אמת ונכון, ויציב וקיים. אבל בכל זאת, מה יקרה אם מצליחים להוכיח לדיין שהוא טעה? כאן קיימות שתי אפשרויות של טעות, א' – טעה בדבר משנה. ב'- טעה בשיקול הדעת. אומר רבנו בפרק שישי מהלכות סנהדרין, הלכה ראשונה. כל דיין שדן דיני ממונות וטעה אם טעה בדברים הגלויים והידועים כגון דינים המפורשים במשנה או בתלמוד חוזר הדין ומחזירים הדבר כשהיה ודנים אותו הלכה. כלומר, אם באמת מצליחים להוכיח לדיינים שנעלמה מהם הלכה מפורשת בדברי המשנה, בתלמוד, זוהי בעיה היום אם ניתן לומר מוכיחים להם הלכה מפורשת בשולחן ערוך או ברמב"ם כי אם נמצא חולקים על השולחן ערוך או על הרמב"ם הוא יכול הדיין לומרי מי שאומר שהלכה כמותיו, אני בדעה חולקת לכאורה. אבל בינתיים כדי לא לסבך את העניין. כמו שהמשנה וכמו שההלכה נפסקה דהיינו טעה בדבר משנה, משנה מפורשת, גמרה מפורשת אין מי שמפרש את המשנה האחרת, אין מי שמפרש את הגמרה אחרת. אם באמת הדיינים מודים שזוהי המציאות אז חוזר הדין. דהיינו, כל מה שדנו בטל וחוזר הדין כדי שידונו לפי מה שכתוב במשנה או בתלמוד. אבל, יש מצבים שכבר נפסק הדין וכבר אי אפשר להחזיר אותו. איך? אומר רבנו, ואם אי אפשר להחזיר כגון שהלך זה שנטל הממון שלא כדין במדינות הים. כלומר, בעל דין אשר נטל הממון שלא כדין מכוח פסק דין מוטעה של בית הדין, והוא כבר במדינת הים. זה לא כמו בנסיבות של ימינו, שקיימות אפשרויות רבות לתקשר עמו, טלפון, פלאפון, SMS פקס וכאלה דברים, אלא כשיוצאים ממדינת הים במושגים של אז נעלמים. לא יודעים ואין שום קשר איתם. או שהיה אל"ם. כלומר אותו בעל דין אל"ם. עכשיו לך לגלגל את זה אחורה, דהיינו במיוחד כשיש לו פס"ד בידו, ואתה אומר לו שהוא פס"ד מוטעה הוא לא יקיים בשום פנים ואופן אז אי אפשר לגלגל אחורה. מה עושים אז? או שטמא דבר הטהור כבר אי אפשר לגלגל את זה אחורה. או שהורה בכשרה שהיא טרפה והאכלה לכלבים, וכיוצ"ב. על כל אלה נאמר, הרי זה פתור מלשלם. מוזר מאוד. הרי הוא טעה בדבר משנה, בגלל תלמוד הוא טעה. וכבר אי אפשר לגלגל את זה אחורה. אי אפשר להחזיר חזרה. אז למה הוא פתור מלשלם? אומר הרמב"ם אף על פי שגרם להזיק, לא נתכוון להזיק. וגם הנימוק הזה של הרמב"ם מוזר מאוד. מה זה אף על פי שגרם להזיק לא נתכוון להזיק. הרי יש לנו כלל, אדם מועד לעולם. בן ער, בן ישן, אפילו אנוס, ואם כן הדיין הזה שטעה בדיני ממונות, בדבר משנה, בדיני תלמוד. אפילו שבאמת לא נתכוון להזיק, אבל סוף סוף אדם מועד לעולם. אלא שעלינו לדעת יסודות בדיני נזיקין, אמתי אדם חייב בדיני נזיקין גם כשאיננו מתכוון, כשאדם עושה מעשה נזק בידיים. אז כשאדם עושה מעשה נזק בידיים גם כשהוא לא מתכוון להזיק, אז הוא חייב, כי אדם מועד לעולם. אבל כשאדם לא עושה מעשה נזק בידיים אלא רק גורם נזק, גרמה של נזיקין, אזי אם הוא התכוון להזיק על ידי גרמה הזאת אז זה עולה בדרגה מגרמה בנזיקין לגרמי בנזיקין וקונסים אותו לשלם. אבל אם לא נתכוון להזיק, וכיוון שזה רק על דרך הגרמה. אזי, אם אין כוונה להזיק איננו חייב לשלם מצד הדין. למשל למה הדבר דומה? אם אדם אומר משהו, לא עושה משהו, ובנאדם שמע את אמירתו ועל פי אמירתו של אותו אדם נגרם נזק לזה ששמע אותו, ופעל על פי האמירה שלו. מי אמר לו לבחור על פי האמירה שלו? ומי בטוח שבאמת היה פועל על פי האמירה שלו? כל זה נקרא גרמה בנזיקין, ואם לא היתה לאומר כוונה לבלבל את אותו אדם, לגרום לו נזק, אז כיוון שחסר מעשה נזק רק אמירה בעלמה אז לא מחייבים לשלם. כמובן שהדבר הוא עדיין קשה לכאורה בעלי דין הן המוגנים בנסיבות כאלה. אנחנו נראה באילו דיינים מדובר. אבל, עלינו לדעת שעדיין כנגד אותו דיין חרב מונחת על צווארו. חרב הפיטורים, שהרי רבינו בפרק 22 מהלכות מלווה ולווה נאמר סדר גביית החוק, כך הוא, כשיבוא המלווה שטרו לבית דין, ויקיים אומרים ללווה שלם. ואין יורדים לנכסיו תחילה עד שיתבענו, ואם טעה הדיין והוריד המלווה לנכסי הלווה קודם שיתבענו. מסלקין אותו, כלומר מפטרים את הדיין. לא נאמר שמחייבים, כיוון שהוא אמר למלווה שהוא יכול לרדת למרות שהמלווה לא תבע את האקט הזה, את ההליך הזה. זה טעות מצד הדיין, שהרי אומרת ההלכה, שלא מורידים מלווה מנכסיו אלא אם כן המלווה תבע את ההליך הזה. אבל סוף, סוף יכל המלווה לא לשמוע, אולי המלווה לא היה יוצא לו לקיים וטען במקרים כאלה אין אפשרות לחייב אותו בנזק הכספי, כי זה גרמה בנזיקין לא היתה לו כוונה להביא. אבל, מסלקין אותו, מפטרים אותו. כיוצא בדבר, אנחנו מוצאים בפרק עשירי מהלכות שכירות, בסוף הפרק נאמר כך, הנוטע אילנות לבני המדינה, שהפסיד גרם נזק על ידי אותם מטעים. וכן טבח של בני העיר שניבל הבהמות. כלומר, שחט, טבח זה שוחט, שחט בהמות של בני העיר, אבל לא הצליחו לו השחיטות וניבל הבהמות. והמקיז דם שחבל, והסופר שטעה בשטרות ומלמד תינוקות שפשע בתינוקות ולא לימד או לימד בטעות. וכל כיוצא באלו האמנים שאי אפשר שיחזור ההפסד שהפסידו. מסלקין אותם ללא התרעה מפני שהם כמוטרים ועומדים עד שהשתדלו במחסן הואיל והעמידו אותם לציבור עליהם. כלומר, אנשים כאלה שהם בעלי מקצוע, אז אם מה שנקרא מעדו בתפקיד שלהם וגרמו נזק, חרב הפיטורים עליהם. האמנם, גם תשלומים? אז לפעמים אם אין מעשה, יש דברים מהדברים האלה שזה כרוך בעשייה. יש דברים שלא כרוכים בעשייה. כשלא כרוכים בעשייה, כבר אמרנו, כשאין מעשה נזק בידיים הרי אם לא היתה כוונה להזיק, וגרמה בנזיקין פטור. ולכן העונש הוא הפיטורים. אבל ביחס למקרים שהוא עשה מעשה, לכאורה יש בו משום כדי לחייב אותו בתשלומים, כי יש מעשה נזק. אבל עדיין יש לנו פאן מצויין שכן צריך ליתן את הדעת עליו. אם אותו אדם ממונה או לא קיבל מינוי או לא קיבל מינוי. כי מאחר והוא איש מקצוע מומחה, ואם קיבל מינוי, אז אם לא היתה לו כוונה להזיק, יש לו מה שנקרא הגנה מקצועית מפני התשלומים. זה לא אומר שהוא מוגן מפני הפיטורים, אבל הוא מוגן מפני התשלומים כי סוף סוף הוא ירד ברשות לכל העניין. להבדיל מאדם שאינו מקצועי, שהולך ודן בעניין. מי ביקש זאת מידך אם אתה לא מקצועי? שהלך וריפא בנאדם והזיק, מי ביקש זאת מידך, אתה הרי לא מומחה, אתה לא איש מקצוע. במקרים האלה השוט של תשלומים קיים. הנה אנחנו מוצאים בדברים הרמב"ם פרק שלישי בהילכות סנהדרין הלכה ב', טעה בשיקול הדעת כגון דבר שהוא מחלקות תנאים או אמוראים ולא נפסקה הלכה כאחת מהם בפירוש, ועשה כאחד מהם ולא ידע שכבר פשט המעשה בכל העולם כדברי האחר. זה בזמן הסנהדרין, בזמן האמוראים והתנאים, בימינו שלנו זה ספק אם זה נקרא פשט המעשה בכל העולם, זהו מקום לדיון. אם היה זה הדיין מומחה ונותן רשות מראש גלות, או שלא היה נותן רשות, אבל קיבלו אותו בעלי דינים עליהם, הואיל והוא מומחה חוזר הדין, ואם אי אפשר להחזיר, פטור הוא מלשלם. שוב, הגנה מקצועית בגלל שהוא קיבל רשות הוא הוסמך, אלא מה שהוא טעה בשיקול הדעת. יש מה שנקרא עד גבול מסויים מותר לו לטעות אם אפשר להגיד בדרך כזו. אבל כאמור, זה לא אומר שלא יפוטר. כמובן שהוא יכול לחזור בתשובה ולומר, אני משלם ורק אל תפטרו אותי. אולי קיימת אפשרות כזו? אבל הנה לכם שלא בנקל יחייבו בתשלומים אף כי אולי בנקל יחייבו בפיטורים.

תאריך: 
14/12/08 י"ז כסלו התשס"ט
x

Audio Playlist