מהם הדרכים הראויות להנהגה בבית האבלים?

כתב רבנו בפרק 13 מלכות אבל הלכה שלישית האבל מסב בראש ואין המנחמים רשאין לשב אלא על גבי קרקע שנאמר וישבו איתו לארץ ועל זה כבר יחדנו את הדיבור אתמול בהלכה היומית של אתמול מה המשמעות ההלכתית והמשמעות הרעיונית שעומדת מאחורי העניין הזה שהמנחמים צריכים לשבת על הקרקע כמו חבלים ומה קורה במנהגנו היום וכתיב ואחרי כן פתח אומר רבנו ואין רשאין לומר דבר כלומר המנחמים אין רשאים לומר דבר כלומר דברי ניחומים עד שיפתח האבל תחילה שנאמר ואין דובר אליו דבר כלומר אצל ראי איוב נכנסו רעיו אליו לנחמו ושתקו היו דוממים ואין דובר אליו דבר וכתיב אחרי פתח איוב את פיהו ויקלל את יומו ורק אז נאמר ויען אלפז עד כאן דברי רבנו כלומר שאין לו למנחם להתחיל לנחם עד שהעבל יפתח בדברים ובאמת המקור להלכה הזו הוא בגמרא מועד קטן כח עמוד ב אמר רבי יוחנן א אין המנחמים רשאין לומר דבר עד שיפתח האבל שנאמר אחרי פתח איופיה והדר ויען אליפז התימני ובאמת כך גם נפסקה ההלכה בשולחן ערוך יורד דעה סימן שעו סעיף א' אלא שההלכה הזו כמו קודמתה בנוגע לישיבה על הקרקע, זו עוד יותר יצרה קשיים גדולים מאוד אצל המפרשים במהלך הדורות כדי להבין אותה. כי קושיות מכל עבר צצו בניסיון לבאר את ההלכה הזו וגם הלו שיבושים בקיומה אצל קהילות מסוימות בישראל כפי שתכף נראה. למשל אחנו האשכנזים משתדלים שהאבל יפתח תחילה כדי שהמנחמים נחמו דעקה האבלים יושבים ומתחילים לספר בשבח הנפטר או הנפטרת וכל הזמן הם הם המפתפטים הם הם המדברים כל היום אצלנו למשל אצל יהודי תימן יושבים עבלים עטופים ב ליתעת טופים ויגון אז בכלל לא מדברים אני אינני מדבר על היום שבעוונותינו מרובים חל חרסום והללכת לנחם אבלים הופך להיות איזה מין מפגש של רעים ויחצי ציבור ומועדון זה דבר שרחוק רחוק מהמציאות שהלכה רצתה לעצב אבל אני מדבר על עדיין הצנועים החסידים המדקדקים הטופים ב עטופים ביגון וכמעט לא מדברים ואילו אצל האשנזים הם הם המדברים סיימתי לשבח שראיתי אצל הרב יושיב שבזמן שהוא היה אבל על ביתו והלכנו לנחם ה אי אפשרה לשמוע אפילו הגה אחד הגה אחד שקט גמור השקט הזה היה חרדה ממש חרדת קודש וכל אחד ישב דקה חצי דקה קם ואמר בגלל עומס המנחמים בגלל עומס אדיר שלמנחמים אבל חס לא דיברו כלל לעומת זאת ותאבל החרים השם אצילנו הם המדברים כל היום אז כאמור חל חרסום גדול בעניין הזה אבל הקושיות אשר צצו בהלכה הזאת הנה כשאנחנו גומרים את הלוויה אנו עוברים ומנחמים את האבלים אומרים תנוחם אשריים אצל האשנזין א מקום לחם אותכם בכללצל ירושלים הנה רבותיי בתפילה כשמתפלים אצל האבלים גומרים יוצאים אומרים תנחום לשמיים ולא מחכים עד שהאבל יתחיל לא בבית הקברות ולא בבית אחרי התפילה לא מחכים עד שהתחיל לומר משהו וכן אנחנו מוצאים במקדש היה שער מסוים שבו האבלים היו נכנסים דרכו ואז כשהיו עוברים ורואים את האבלים היו חמים אותם מבלי שאבל היה מתחיל תחילה. כך יוצא פה שבעצם לא ברורה ההלכה הזו כי יש לנו משהו משותף לכל העדות בישראל. וכאמור, גם לפי התלמוד, גם לפי המשנה, קטעים מסוימים, תחנות מסוימות, ששם באמת נאמרים דברי ניחומים מבלי שהאבל מתחיל תחילה. כך שהפירוש של ההלכה הזו מאוד מאוד קשה. ובאמת עסק בעניין הזה הרב משה איינשטיין זכר צדיק לברכה באגרות משה אור החיים חלק ה סימן כ אות כ שנסה לברר את העניין כי כבר גדולים קדמו בתמות שתמו וניסו כל אחד בדרכו שלו לבאר את הדברים כדי שאנחנו נאמר את הבאור ההלכה באופן ייסומה מן הראוי קודם כל לקרוא הערה של מורי אות ב' הוא כותב כך המנהג אצלנו כפי שהיה בתימן לא שמרו האבנים על מקום מסוים ולא המנחמים נזהרו לבוא אחד אמנם האבלים עומדים כלומר כעת הוא מתייחס כשעומדים בשורה אצל האשכנזים ה המנחמים עומדים בשורה והאבלים עוברים באמצע שורות ומנחמים אותם ומורי אומר אצלנו לא אלא המנהג אצלנו כפי שהיה בתימן גמרו את הקבורה לא שמרו אבלים על מקום מסוים ולא המנחמים זהרו לבוא אחד אחד אמנם עבלים עומדים זה נכון אחרי הקבורה הם עומדים והמנחין המנחמים באים בערבוביה זה מפה זה מפה זה כבר תוספת שלי זה מפה וזה מפה באים בערב בוביה וכל אחד זורק את התנוחה מן השמיים ומהר לסתלק בכוונה אני מדגיש את הביטוי העוקצני של מורי זורק את התנוחה מןשמיים ומהר הסתלק למה כי זה ישמש לנו את המפתח להבנה של משמעות הנחומים כפי שעוד מעט נתייחס אליה ברם בבית שמרו העבלים על סדר ולעולם ישבו משמאל הנכנס אליהם לנחמם כך שאין הם נחם צריך לחפש היכן אבל אלא תמיד משמאל הנכנס אלא נכנס הוא פונה לשמאלו כמו גם במקדש שהעבלים נמצאים בשמאל, נכנסים לצד שמאל אז אבותינו מנהגיהם תורה תורה הוא כמו במקדש ונכנסים מצד שמאל זאת אומרת האבלים מצד שמאל הוא מנחם ומנהגנו כשנכנסים לאבל מנחמים ויושבים כמה רגעים כלומר אומרים תנחום לשמיים מיד עם הכניסה ויושבים כמה רגעים ואם יש מי שאומר דברי תורה ונזכור הדברי תורה אלה זה לא דרשנות מסיבית חטפתית כפי שאנחנו היום נוהגים לשמוע ברמקול בכל הקולות וכולי רם כל אולי נועד היום לשתף גם את הנשים ואת הכלה אבל לא משהו מסיבי ומתייב אלא דברי תורה קצרים עניינים מעניין הנפטר מעניין ייחוד האדם ויהודו מעניין שכר ועונש טיפין טיפין שמכשיר את השומעים להבין ין שהם נמצאים בבית אבל להפנים את גודל העבדה ואז כשהוא הולך ומנחם ואומר תנוחו מן השמיים עובדים ומנחמים יוצאים אז כבר התנוחו מן השמיים שלו הוא משמעותי ואומר הרב משפינשטיין מה זה התנחום לשמיים לכן אנחנו מתכוונים שלא יצטערו הם חובתם צטער חובתנו אנחנו בעצמנו להצטער זה כבר התוספת המודגשת שלי חובתנו אנחנו נצטער כולנו לצטער מה זה תנוח מלשמיים אלא אניצ צריך להבין ולחוש שבאמת אני כאן מתפלל ולא לזרוק את התנוחה מונ השמיים. מילא אחרי הקבורה זורקים את התנוחה מן השמיים כי עדיין בגלל הלוויה והקבורה והשבר והמחיות והספדים אז יש את השבר ממערים ואומרים תנחום לשמיים לא צריכים אין יושבים על הקרקע אלא רק עומדים ואומרים אז שמה זה אפשרי וזה מתאים אבל כשבאים לבית ה אבלים מה זה לזרוק את התנחה מן השמיים? בשביל מה אומרים את התנחה מלשמיים? רק לזרוק את זה בוודאי שלא. אז נכון שבכניסה אומרים תנחום מן השמיים כי עדיין זה הפתיח זה הפתיח אומר המושה פנשטין זה חצי מעשה ניחומים זה רק תחילת הניחום אבל כשיושבים בבית אז באמת אצל בדי תימן נהגו בכלל במג'ב כל השבעה ותקנה תקנה מיוחדת אבל היו אומרים ממש אה איך קוראים דברי תורה קצרים, ממש טיפים טיפין וכל דברי תורה שותים כוסית ממש לגימה קטנה ואומרים אלוהים ינחם הבנים כולם אומרים אלוהים ינחם הבנים הניחום בא כחלק בלתי נפרד מדברי תורה ענייניים שמכשירים את הלבבות לנחם על באמת לא לזרוק ניחומים אלא לנחם מכירות הלב כי הדרשן שאומר דברים לעניין הוא בקצרה חבר את הנחמים אל עולמם של האבלים כדי שיוכלו לנחם על באמת. זאת המצה של הנחמה. וכך אבותינו נהגו. וצריך היום לחזור ולשנן את הדברים האלה כל מה שיותר. הן ברמת הדרשנות לא לשתות לא לא ללכת למחוזות אחרים אלא אך ורק לכוון אותם לענייני האבל וענייני הנחומים ולענייני מהות האדם וכאלה דברים כדי להכשיר אותם לנחום. זוהי מצוות הנחומים. ולכן באמת כש יושבים בבית לא יפתח בדברי ניחומים שהם מה שנקרא הסבר הניחומים, הכנת הנחומים, אלא עד שהאבל יתחיל. איך היו עושים בתימן? היה האבל מכונן מתחיל בכינה. זה ההתחלה שלו. ואז מטבע דברים נגררים לאספדים, אחר כך יושבים, אומרים דברי תורה ומנחמים. אז ככה שקיימו את זה בדיוק כמו שצריך. קודם כל איוב נוהם מ ליבו האוו נועה מליבו ואחר כך אומרים דברי ניחומים לא זריקת דברי ניחומים אלא ממש דברי ניחומים דברי ריצוי שיכנסו ללבו של האבל זוהי המשמעות של ההלכה ואם נניח האבל לא פתח בכינה מספיק שהוא עטוף בטלית וביגון הוא עושה א נאנח כי הוא הרי נמצא באווירה כזו לא כמו שהשאר העדות או גם כמונו היום שנטל עדין עלינו הוא נמצא באווירה כזו שהוא כולו בצער בצער גדול והוא נאנח ההנחה זו היא דיבור ואז ויענפז ואז אנחנו מתחילים בדברי מחומים שהם עניינים אז יוצא איפה שכוונת ההלכה הזו שהאובל המלחמים לא יתחילו עד שהאובל יפתח מכוונת לדברי הניחומים של זמן ישיבת המנחמים עם האבלים ולא עם הכניסה ועם ה ציאה ולא בעמידה אחריה בבית הקברות אלא למצוות נחומים במובן היותר מהותי שזו המצווה היותר מחומרת שבועבת רח כמוך ואם כן איפה עלינו תמיד כל מה שיותר היכן שרק אנחנו יכולים להשפיע שאכן באמת אם יושבים את אבל לכוון את זה לצורת הנהגה כזאת של דברי תורה קצרים שמדברים עין הנחומים יבוא הנחומים כתוצאה בלתי נמנעת מד מדברים שמכינים אותם לנוחמים של ממש רבי חנ