ברכות הארוסין והנישואין הנאמרות באמצעות רמקול, האם השומעים יוצאים ידי חובה?

עמדת המחמירים:

• מהות הקול: רוב הפוסקים או רוב בניין סבורים שקול הרמקול או הרדיו אינו הקול המקורי של המברך, אלא "קול אחר". הדובר מדגים זאת באמצעות אנלוגיה לשיחה טלפונית או שידור רדיו, בהם השומע אינו שומע את קולו הטבעי של הדובר, אלא את קול המכשיר.
• תוצאה הלכתית: אם קול הרמקול אינו נחשב לקול המברך, הרי שהשומעים אינם שומעים "קול של חיוב" אלא "קול של פטור", קול של מכשיר ולא של אדם.
• חשש בברכות האירוסין והנישואין: בשל כך, ישנם מחמירים שלא לברך את ברכות האירוסין והנישואין באמצעות רמקול.

עמדת המקילים (דעת הדובר):

הדובר נוקט בגישה מקילה וטוען כי במציאות של ימינו, בה החתונות הן המוניות, השימוש ברמקול הוא לא רק מותר אלא אף עדיף, מכמה סיבות:

• מניעת רעש והפרעות: בהיעדר רמקול, קולות הקהל הרבים עלולים להאפיל על קול המברכים והשומעים, ולמנוע משמספר מספיק של אנשים לשמוע את הברכות. במצב כזה, "הפסדו יוצא בסכרו או שכרו יוצא בהפסדו".
• ברכת הגפן: לגבי ברכת הגפן (ברכת הנהנין), הדובר מציין כי החתן והכלה, הנוגעים בדבר, לרוב עומדים קרוב למברך ולכן סביר שהם שומעים את קולו הטבעי למרות השימוש ברמקול.
• ברכת האירוסין:קרבה למברך: גם כאן, עורך החופה לרוב סמוך לחתן, שהוא המצווה לשמוע את הברכה (כיוון שהוא המקדש). לכן, אין חשש ממשי שהחתן לא ישמע את קול המברך עצמו.
• שליחות: הדובר מעלה את האפשרות שהמברך הוא שליחו של החתן לקדש. כשם ששליח המפריש תרומות ומעשרות יכול לברך, כך גם שליח המקדש יכול לברך, ואין הכרח שהחתן ישמע ישירות את ברכת השליח. הדובר מסכם כי החומרה בעניין זה נראית "יתרה" ו"הפסדה יוצא בסכרה".
• שבע ברכות:עשרה שומעים: המחמירים חוששים שמא לא עשרה ישראלים שומעים את הקול הטבעי של המברך. הדובר טוען שאם המברך משמיע את קולו כראוי, עשרה אנשים הסמוכים לחופה בוודאי שומעים.
• מהות השמיעה: הדובר מעלה את השאלה האם העשרה צריכים לשמוע כדי לצאת ידי חובה, או שמספיק שהברכות נאמרות בפני עשרה לצורך פרסום. הוא נוטה לדעה שהעיקר הוא הפרסום, בדומה לדברים שאינם מצריכים קדושה מיוחדת.
• תפילה בציבור: הדובר משווה זאת לתפילת 18, בה הש"ץ חוזר כדי להוציא את מי שאינו יודע, אך גם אם לא כל תשעה עונים אמן, אין זה בהכרח ברכה לבטלה. קל וחומר בשבע ברכות, שאם לא ענו אמן כל העשרה, אין זה פוסל את הברכה.
• בית כנסת באלכסנדריה: הדובר מביא דוגמא מבית הכנסת העצום באלכסנדריה, בו החזן היה מסמן מתי לענות אמן על קריאת התורה, למרות שהקהל לא תמיד שמע את הקריאה בבירור. מכיוון שקריאת התורה היא "חובת ציבור כללית", די בשמיעה הכללית. קל וחומר בשבע ברכות שיסודן בפרסום.
• פסק דין של הרב יוסף: הדובר מביא את פסק דינו של הרב יוסף בנוגע לשמיעת מגילה ברמקול. הרב יוסף פוסק שהשומעים מרחוק דרך רמקול או רדיו בשידור ישיר לא יוצאים ידי חובה, אך היושבים סמוך לשליח הציבור ושבלעדי הרמקול היו שומעים היטב - יוצאים ידי חובה. הדובר מיישם עקרון זה לנידון שלנו וטוען שבחופה, הסובבים את החתן והכלה בדרך כלל קרובים מספיק כדי לשמוע את המברך גם ללא רמקול.
• קושיות על פסק הרב יוסף: המחמירים מקשים על הראיה מסוכה (דין "דל מהכא אשרות קרן"), וטוענים שכאשר קול המברך והרמקול מתערבבים, אי אפשר לומר ש"כאילו סילקו" את הרמקול.
• מעלת השמיעה מתוך עניין: הדובר משיב כי כשם שבקריאת מגילה, מתוך החביבות והעניין, השומעים מתאמצים לשמוע, כך גם בברכות הקידושין והנישואין, אם יזהירו את הקהל לתת דעתם, הם יוכלו לשמוע.
• מאזן הכולל: הדובר מסכם שעדיף לברך ברמקול ולהזהיר את השומעים להקשיב, ובכך לאפשר לציבור להיות מחובר ולענות אמן, מאשר להחמיר ולברך בלי רמקול, מה שעלול לגרום לרעש ולחוסר תשומת לב מצד הקהל. לדעתו, חוסר השמיעה של הציבור עלול להיות "חילול השם" וליצור אווירה לא מכובדת.

לסיכום, הדובר נוטה להקל בשימוש ברמקול בברכות האירוסין ושבע הברכות, במיוחד לאור המציאות של חתונות המוניות, וטוען כי במקרים רבים השימוש ברמקול אף משפר את האפשרות לשמוע את הברכות כראוי עבור רוב הקהל