האוכל זית כבוש בפני עצמו, האם ברכתו "שהכל" או "בורא פרי העץ"?

אנחנו חוזרים ונזכקים לשאלה מהיא הברכה על אכילת זתים כבושים כי א בשבוע שחלף תמחנו על מה שנדפס במפתח של הספר ברכת משה בסופו שהברכה היא אדמה וטמחנו על זה אחר כך התברר שאכן כבר הופץ דף תיקון ושם נאמר שהברכה היא עץ. והוא וכן אנו חוזרים ומורים שבאמת האוכל זית כבוש מברך בורא פרי העץ. לא שהכל הוא ודאי ודאי לא בורא פרי האדמה אלא בורא פרי העץ. ואתה ניתן הנימוקים ל כך באמת אה הזית הכבוש נזכר במפורש בתלמוד הירושלמי ברכות פרק ו הלכה א' בירושלמי פסחים פרק ב' הלכה ה שם נאמר שרבי יוחנן אכל זית כבוש וברך עליו בורא פרי העץ אבל למרות שזהו ירושלמי מפורש, רבנו בהלכה לא התייחס לזית כבוש. וזה קצת תמוע. כיוון שרבנו בכל הלכה והלכה שהוא יכול להשמח לשען על מקור תלמודי, הוא נשען על מקור תלמודי. אלא אם כן יש מחלוקת בין שני התלמודים ירושלמי ובבלי. בבלי נזכר הזית הכבוש אלא בברכות דלח עמוד ב נאמר שרבי יוחנן אכל זית מליח וברך. לא כתוב מה הוא ברך. מן הסתם הוא ברך בורא פרי העץ. אבל בירושלמי נאמר שהוא אכל זית כבוש וברך בורא פרי העץ. בבלי דנו יותר מהבת אחר שגם הוא נידון בירושלמי. כיצד הוא ברך גם ברכה ראשונה וגם ברכה אחרונה. והרי בשביל ברכה אחרונה צריך להיות כשיעור. ואם אנחנו מוציאים את הגלעין אז כבר לא ישאר שיעור כזית. וזהו נושא שנצרך לדון בו בהזדמנות אחרת. אבל ב לחס לאוכל זית כבוש שכאמור בירושלמי מפורש שמברך בורא פרי העץ לכאורה התמו שרבנו לא באר דבריו רבנו כן באר דבריו שהאוכל כזית מברך בורא פרי העץ כי בפרק שמיני מהלכות ברכות בהלכה א' כתב רבנו כל פירות האילאן מברכ כין עליהן בתחילה בורא פרי העץ ובסוף בורא נפשות רבות חוץ מחמשת המינים הכתובים בתורה והן ענבים ורמונים אוטענים וזתים ותמרים שהוא מברך עליהן בסוף ברכה אחת מעין שלוש הרי שרבנו כלל את הזתים כפירות שמברכים עליהם תחילה בורא פרי העץ וסופם אה ברכה מעין שלוש ולא וא רבנו באיזה זית מדובר חי או כבוש אבל גילה דעתו שהאוכל זית מברך על זה עץ כמו כן בהלכה ב נאמר הסוחט פירות והוציא מהן משקין מברך עליהן בתחילה שהכל ולבסוף בורא נפשות חוץ מן הענבים והזתים שעל היין הוא מברך בתחילה בורא פרי הגפן ולבסוף ברכה אחת מען שלוש ועל השמן הוא מברך בתחילה בורא פרי העץ במי דברים אמורים שהיה חושש בגרונו ושתה מן השמן עם 100 שלקות וכי יוצא בהן שהרי נהנה בשתייתו אבל אם שתה השמן לבדו או שלא היה חושש בגרונו מברך עליו שהכל שהרי לא נהנה בטעם השמן רואים שכשהוא נהנה בטעם השמן כגון שהוא שתה אותו עם שלקות כשהוא חושש בגרונו אזי מברך עליו בורא פרי העץ כברכת הפרי להבדיל מיין שנתעלה ונתקנה לו ברכה מיוחדת בורא פרי הגפן ואין ברחים על היין בורא פרי העץ יוצא איפה שבשתי הלכות רבנו גילה את דעתו שאכילת כזית מברכים עליה על על האכילה הזו בורא פרי העץ אלא שכאמור פלא פלאים למה רבנו סתם ולא פרש? האם כשהוא אוכלו חי? האם כשהוא אוכלו כבוש מליח? למה רבנו סתם ולא פרש ומיוחץ בירושלמי הדברים מפורשים? והתשובה יש לנו עדות שהרב שבח מעיד בשם מורי שבתימן היו אוכלים אותם חיים. היו אוכלים את הזתיים חיים ולא ידעו שכובשים אותם דווקא לאכילה וכבר אמרנו שמורי על ההלכה בג' בפרק ח פירות ירקות שדרכן לא חיים אם בשלן או שלקן מברך עליהם בתחילה שהכל ולבסוף ורי נפשות וירקוש דרכן וכולי וכולי ומורי הכתב שם הערה מאוד מאוד חשובה של הוא אומר ולדעת רבנו אה הוא אומר כל הפירות נאכלים חיים דרכם לאכל חיים חוץ מהחבושין שנקראים פורישין שבירושלמי אמרו מדוע הם נקראים פורישין משום שפורשין לקדרה כלומר כל הפירות אומר מורי דרכם לאחיים ולא מבושלים חוץ מסוג מסוים של חבושים שנקרא פורישן והכינוי פורישין משום שפורשים לקדרה כי הם לא נאכלים חיים חוץ הוא אומר מהחבושים של תימן שהיו נאכלים ממש חיים יוצא איפה שמורי נאמן לשיטתו זו מעיד שבתימן אכלו זתים חיים ולא ידעו בכלל מה זה כבישה לפי זה איפה מה שאנחנו מוצאים בירושלמי שרבי יוחנן אכל זית כבוש וירך עליו עץ. לעומת זאת ירק שלוק ברך ברכו עליו שהכל ונמקו את הנימוק שם בגמרא. זית על ידי שדרכו לאכול חי. אף על פי שכבש באנו הוא ירק. כיוון ששלקו נשתנה. כלומר הירק שאתה שולט אותו אז נשתנה טעמו והועיל ונשתנה טעמו לכן מברכים עליו שהכל אבל הזית כשאתה כובש אותו לא נשתנה טעמו בעינו הוא עומד ולכן מברכים עליו בורא פרי העץ וזה גם מובן מה שנאמר במשנה פסחים פרק ב' הלכה ה שחמישה מיני מרור שצריכים לצאת בהם ידי חובה בליל הסדר הנמלא כשהוא אוכל אותם חיים אבל אם שלק אותם או כבש אותם נאמר במשנה שלא יוצאים מדי חובה ובא ירושלמי בפסחים אומרים שעל ידי ששלקו את המרורים או כבשו אותם איבדו את המרירות שלהם את טעם המרירות שלהם וכך נפסק בהלכה גם על דרבנו שאחד המילים האלה שנכבשו לא נשלקו מברכים. זאת אומרת אין יוצאים בהם ידי חובה כי זה כבר אין בו טעם הרור. יוצא איפה? שדווקא הירקות האלה אם הם נשלקים או נכבשים או אפילו נכבשים ומעבדים את העמרירותם ברכתם שהכל. אבל הזית הועיל ואיננו משתנה מעצמותו מברכים עליו פורא פרי העץ. זוהי שיטתו של רבנו וגרסתו בירושלמי. כי הרשבה בחידושיו לברכות דף לח עמוד ב קבע שיש לתקן את הגרסה בירושלמי ולכתוב זית כיוון שאין דרכו לאכל חי על ידי שאין דרכו לאחל חי אם כבשו מברך עליו בורא פי עץ ובאמת שרבי משה בבית מדרשנו כאן אמר אין דרך לאכול זית חי. מי אוכל זית חי? ובכן רבי משה מתחבר עם הרשבא מספרד שהיה זר ומוזר לו לאכול זית חי. ומשום כך הוא מתקן את הגרסה בירושלמי שזית אף על פי שאין דרכו לאחל חי. אם כבשו הרי עכשיו אפשר לאכול אותו. הוא מברך עץ. אבל א איך קוראים מורי? יש לו את העדות שבתימן אכלו זתים חיים. כנראה היה הבדל בין זמן ובין ספרד בין כך ובין כך אכלו זתים חיים ולכן אם האוכל זית חי מברך בורא פרי העץ והאוכל זית כבוש מברך בורא פרי העץ כיוון שאין הבדל זה נשאר אותו אחד זה אותו זית בשינוי מה מן הטעם אבל עדיין זה נשאר זית לפי העדות בירושלמי ולכן רבנו סתם ולא פרש קבע במפורש שהאוכל כזית מברך על הבורא פרי עץ ושטן ולא פרש הועיל ורבנו מתחבר עם העדות של מורי שאכן אפשר לאכול אותו חי אפשר לאכול אותו כבוש ומשום כך שטן ולא פירש בורא פרי העץ אילו היה רבנו מסכים עם ההערה של הרשבא היה אומר האוכלו חי מברך שהכל ואוכלו ואכלו כבוש מברך עליו עץ יוצא איפה לסיכום שזית כבוש האוכל זית כבוש מברך עליו בורא ברי העץ האוכל זית חי אם באותו מקום כבר אין דרכם לאכול זית חי לא נוכל לכפות עליהם את אור החיים של תימן או את הזתים של תמן והטבעים של יהודי תימן וברכו שהכל כמו שהרשבא יוצא מן הרשבה אבל הללו שדרכם לאכול זתים חיים בוודאי מברכים גם על זתים חיים בורא פרי העץ רבי חנש