בימים שקורים ב- 2 ס"ת, מדוע אין אומרים קדיש לאחר ספר ראשון? האם אמירת מזמור של יום בין ספר ראשון לשני מהווה הפסק?

מסמך זה מסכם את הנושאים המרכזיים והרעיונות החשובים שעולים מתוך קטע השמע "101208hy.mp3". הדובר מתייחס לשני נושאים עיקריים בהלכה הנוגעים לקריאת התורה בציבור:

1. אמירת קדיש ומזמור בין שני ספרי תורה כאשר ראש חודש חל בחנוכה: הדובר פותח בשאלה מדוע לא אומרים קדיש בין קריאת ספר התורה הראשון (בעניין ראש חודש) לספר התורה השני (בעניין חנוכה), אך כן אומרים מזמור של יום. הוא מסביר כי אמירת קדיש היא "דבר שבחובה" ויש לה תנאים ברורים ומגבלות מתי ואיפה ניתן לאומרו ("דווקא הם עשרה מישראל ודווקא במקומות שקבעו חכמים אחרי סיום חובה מסוימת יש בלפני פתיחת מצווה מסוימת"). מאחר וביום שראש חודש חל בחנוכה קוראים ארבעה עולים לכבוד ראש חודש, ואילו חנוכה נחשב פחות קדוש וקוראים בו שלושה עולים, אמירת קדיש לאחר שלושת העולים של ראש חודש תיצור "הפסק בין השלישי לרביעי", כך שהעולה הרביעי לא יצטרף לשלושה הראשונים, ובכך לא יקראו ארבעה עולים כנדרש לקדושת ראש חודש. לכן, "אסור לומר קדיש בין ספר תורה ראשון לשני במקרה כזה".
2. לעומת זאת, אמירת מזמור היא "דבר שברשות", ודבר שברשות "אינו מעלה ולא מוריד" ואינו נחשב להפסק. אמנם, לכתחילה אין צורך להתחיל דברים שברשות בכל מקום, אך אין זה בגדר הפסק מיוחד. הדובר מביא ראיות לכך, כמו אמירת פיוט בזמן הזמנת חתן ואמירת "מי שברך" לכל עולה ועולה (מנהג שהתפתח). הוא מציין כי מנהג האבות היה להוציא שני ספרי תורה זה אחר זה, ובכדי שהציבור לא יעמוד בשתיקה, הונהג לומר מזמור "כדי לשמור ולהגן על כבוד הציבור". מאחר ואמירת המזמור היא רשות, "אין באמירה הזו משום גדר הפסק, היא לא כמו קדיש ואפשר". הדובר אף מציין כי בעל ה"דינים" נוהגים לומר מזמור של חנוכת הבית בין שני הספרים.
3. השגה על מנהג המהרי"ץ בנוגע לקריאת המפטיר בנביא לפני גלילת ספר התורה: החלק השני של הקטע מוקדש להשגה של הדובר על מנהג שנהג המהרי"ץ (רבי יחיא צאלח), שהיה גאון עולם אך לעיתים נהג בניגוד לדעתנו. המהרי"ץ הנהיג שבשבת, כאשר המפטיר עולה לתורה, אין גוללים את ספר התורה מיד, אלא מכסים את ה"יריעה" במטפחות, והמפטיר מתחיל את הברכה וקריאת הנביא לפני שהחלו לגולל את ספר התורה.
4. הדובר מציין כי מנהג זה "בניגוד למה שכתוב בגמרא במסכת סוטה דף לט עמוד ב", שם נאמרו שתי הלכות בשם רבי יהושע בן לוי: א) "אסור לקורא בנביא, לקרוא בנביא מפלי שקרה בתורה לפני כן, כדי שלא יחלוק רשות לעצמו. כלומר, הקורא בנביא צריך לכם לקרוא בתורה כדי להראות כפיפות של הנביא לתורה." ב) "לא יקרא המפטיר... עד שיגלול את את הספר תורה". הלכות אלו מקובלות ונפסקו להלכה ברמב"ם ובשולחן ערוך.
5. הדובר מביא הסברים שונים מדוע אין לקרוא בנביא לפני גלילת ספר התורה: רש"י אומר "כדי שהגוללים לא יסיחו דעתם מן הקריאה", ויש אומרים "כדי שלא לגרום למצב כזה שקוראים בנביא ועדיין ספר תורה פתוח כי זה פוגע בכבוד ספר תורה".
6. המהרי"ץ, לפי הדובר, העדיף את מנהגו על פני אמירת "מרבה טובה" עד שיגללו את הספר, מחשש ש"מרבה טובה" יהווה הפסק, "כדי שהציבור לא ישאר בדומיה בזמן הגלילה". הוא אף מציין כי ספר "חמדת הימים" ראה באמירת "מרבה טובה" גדר של הפסק והחמיר בכך מאוד, אך דעה זו היא דעת מיעוט.
7. הדובר משיג על המהרי"ץ ואומר כי העדפתו לא הייתה נכונה, משום שהוא ויתר על דין תלמודי מהותי הנוגע לכבוד התורה, תמורת חשש רחוק של "חמדת הימים". הוא מוסיף כי בזמנו של המהרי"ץ ייתכן שלא ידעו שמחבר "חמדת הימים" חשוד בשבתאות, ושהמהרי"ץ העריך את הספר בשל תוכנו, אך אין לכך קשר לעניין ההלכתי. לדעת הדובר, אמירת "מרבה טובה" (גם אם היא מנהג מאוחר יותר) עדיפה על פני הפרת דין תלמודי ברור. "העדפה של מחרץ היא לא העדפה הנכונה כלומר לא אמירת מרב טובה היא אשר נהבה שינוי גם אם היא שינוי ביום מני הימים מאבות הקדמונים שלא נהגו לומר אבל לא מה שלא נהגו לומר בעבר זה מהווה גדר של הפסק אלא לא נהגו יש דברים שלא נהגו ועשו ויש דברים שנהגו ואין בזה איסור ולכן אמירת מרב טובחה שבעבר בעבר רחוק לא נהג ולומר היא כבר יותר טובה או הפחות רעה הפחות גרועה מאשר כל אלטרנטיבה אחרת זה עיקר ההשגה שלי כלי מהרץ".

לסיכום, הדובר טוען כי אין גדר של הפסק באמירת דבר שברשות בין שני ספרי תורה, ומבקר את מנהגו של המהרי"ץ לקרוא בנביא לפני גלילת ספר התורה, בניגוד להלכה התלמודית.