בקבוק יין ביתי שהועבר ע"י גוי מהשולחן למקום אחר, האם היין נאסר לשתיה?

תמצית ונקודות עיקריות מתוך הטקסט "הטקסט שהודבק"

מסמך זה מסכם את הנושאים והרעיונות המרכזיים העולים מתוך קטע הטקסט שסופק, תוך שימוש בציטוטים רלוונטיים. הטקסט עוסק בשאלה הלכתית הנוגעת לשימוש ביין של יהודי שהושאר ללא השגחה במלון, בהתייחס למגע אפשרי של גויים ביין ולדיני יין נסך.

הרקע למקרה:

הסיפור פותח באירוע בו יהודי שהתארח במלון הביא עמו יין ביתי "שהוא בעצם יין אמיתי ובלי סוכר ולא מבושל". אותו אדם שכח את בקבוק היין שלו על השולחן מליל שבת עד למחרת. כשבירר אצל המלצרים, נאמר לו שהבקבוקים שנאספו נמצאים בפינה מסוימת. הוא מצא את בקבוקו וראה ש"מידת היין אותה מידת יין שהייתה בליל שבת כשהוא עזב את חדר האוכל".

השאלה ההלכתית:

לאחר מכן עולה השאלה לגבי כשרות היין: "מה היין הזה? האם מותר לו לשתות מן היין הזה או לא?". זאת לאור העובדה שהמלצרים במקום היו "מהם גויים בדבים והיו מהם גם נערות מהם אולי רוסיות מהם אולי יהודיות שאולי הם בגדר מחליי שבת בפרסיה".

התשובה ההלכתית:

התשובה שניתנה היא שבנסיבות אלה "מותר לשתות מן היין הזה וזאת על שומה בגלל צירוף של כמה וכמה התרים כדי להגיע להיתר הזה".

דיון בעניין הפקדת יין ביד גוי:

הטקסט עובר לדון בהלכה הנוגעת להפקדת יין ביד גוי, תוך ציטוט מדברי רבנו (הרמב"ם): "מותר לישראל להפקיד ינו בכל סתום ביד גויים והוא שיהיה לו בו שני סימנים וזה הנקרח אותם בתוחותם". הרעיון מאחורי שני החותמות הוא שאם הגוי ינסה לפתוח את הבקבוק ולשתות, יורגש שהיין נגע על ידי זר. הטקסט מתאר את שיטת הכיסויים של פעם עם "פקק עמוק עמוק ומעל הפקק שעם חומר שהוא אותו לגמרי. זה נקרא חותם בתו חותם". בהשוואה לכך, מתואר הפקק המודרני ממתכת עם "פלומבה" (טבעת מהודקת), שכאשר פותחים את הבקבוק היא נקרעת ומעידה על פתיחה.

הטקסט מעלה את האפשרות שאם אדם הפקיד יין ביד גוי ללא חותם בתוך חותם, כמו במקרה הנדון שבו היה מכוסה במכסה פח "אבל בלי פלומפ כי הרי הוא כבר מותחל", לכאורה יש לנהוג בו איסור.

הבחנה בין גוי עובד עבודה זרה לגוי שאינו עובד עבודה זרה:

הטקסט מצטט כלל נוסף מרבנו: "כל מקום שנאמר בעניין זה שהיין אסור אם היה הגוי שנאשר היין בגללו עובד עבודה זרה הרי הוא אסור בעניה ואם אינו עובד עבודה זרה הרי הוא אסור בשתייה בלבד". עוד נאמר כי "בכל מקום שנאמר גוי סתם הרי זה עובד עבודה צרה". מכאן עולה שהאיסור להפקיד יין בחותם אחד מתייחס לגוי עובד עבודה זרה. לעומת זאת, יין שהופקד ביד מוסלמי (שאינו עובד עבודה זרה) דינו שונה.

היעדר מגע ישיר ביין:

הטקסט מדגיש כי האיסור חל כאשר הגוי "מערה אם הוא יוצק אם הוא שם את ידו ביין ומשכשך", אך "כל שאין בו אחד מהדברים האלה, אירוי, יזיקה, שכשוך ביד, אזי היין לא נאסר, כל עוד הבקבוק סתום הוא מעביר את הבקבוק ממקום למקום". במקרה הנדון, לא נראה שהיה מגע ישיר ביין, שכן כמות היין נשארה זהה.

הסתמכות על "אמת" (השגחה):

הטקסט מעלה נימוק נוסף להיתר: "כשיש לנו יהודי אשר מובילים לו את היין גויים ו אפילו מדובר בגויים עובדי עבודה זרה ובעל הבית היהודי נלווה אליהם. כל שאמת היהודים עליו, הבעל הבית עליהם, אין חוששים שהם מקלקלו את היין". במקרה המלון, ניתן לומר שקיימים שני סוגי "אמת":

• א' - עובדי המלון פועלים לפי כללים: "הם בטור עובדי מלון. יש להם כללים יד תיגע. בו הם אוספים את האוסף ובעל המלון או השף הם מחליטים מה עושים עם זה. לא כל אחד עושה מה שהוא רוצה."
• ב' - נוכחות משגיחים: "יש לנו משגיחים שני משגיחים סתובבו שם. אז אמת היהודים או אמת הבעל מלון עליהם."

בשל קיומם של גורמים אלו, "אין חשש שמה בכל זאת פתחו, שמה בכל זאת טעמו."

התייחסות לנערות המלון:

הטקסט מזכיר את הנערות שעבדו במלון, "שאולי הם יהודיות ואולי הם בגדר מחלה שבת בורסיה", אך נמנע מלהיכנס לסוגיה של "תינוק שנשבע" ומעמדו של מחלל שבת בפומבי.

הבחנה בין גויים שעבודה זרה שגורה בפיהם לאחרים:

הטקסט מביא דין הנוגע ליין נסך, המבחין בין גויים שעבודה זרה שגורה בפיהם לבין כאלה שלא. לדוגמה, גר שנתגייר שטבל אך עדיין שם עבודה זרה שגור בפיו מעורר חשש, בניגוד לילדיו הקטנים. ניתן לצרף סברה זו כאשר אין מדובר במגע ודאי ביין.

הטקסט מציין שדעת בעלי התוספות היא שבימינו אין לחשוש ממגע גוי ביין "בגלל שאין שם עבודה זרה בפיהם והם קטינוקוד שנשבו".

סיכום ההיתר:

לבסוף, הטקסט מסכם כי "מכוח כל הספקות הללו הורנו לו להיתר שמותר לו להשתמש באותו יין". ההיתר מתבסס על צירוף של מספר שיקולים:

• הכמות המקורית של היין נשארה כפי שהייתה, מה שמעיד שלא נפתח הבקבוק לצורך שתייה.
• היעדר מגע ישיר ביין (אירוי, יזיקה, שכשוך).
• העובדה שהמלצרים, גם אם גויים, פועלים במסגרת כללים ויש עליהם פיקוח ("אמת").
• הספק לגבי מעמדם ההלכתי של הנערות.
• הסברה שגויים בימינו אינם עוסקים בעבודה זרה באופן פעיל, ולכן אין חשש ליין נסך במקרה של מגע.

בסיום נאמר: "ישתו ענוין וירו רבי חילנ".