"וספרתם לכם", האם בדווקא או יוצא י"ח אף בשמיעת הספירה ממי שכבר קיים מצווה זו?

השאלה המרכזית:

האם אדם שקיים את מצוות ספירת העומר לעצמו (בירך וספר) יכול לחזור ולברך ולספור עבור אחרים שלא קיימו עדיין את המצווה, והאם השומעים יוצאים ידי חובה בשמיעה בלבד או שמא נדרשת ספירה אישית מצד כל אחד, בהתבסס על הפסוק "וספרתם לכם"?

נקודות מרכזיות ועמדות שונות:

• הצגת הספק: הדובר פותח בשאלה שהופנתה על ידי רבי חיים דרין, אודות אדם שספר לעצמו בנסיבות שהיה לבד, ושואל האם הוא יכול לאחר מכן להוציא אחרים ידי חובה אם נקלע למצב שיש אנשים שאינם מחוברים לשורשים ומבקשים ממנו לספור עבורם.
• הדעה המובעת בתחילה: הדובר מציין שנחלקו הפוסקים בשאלה זו, אך נראה שלפי דעת רבנו (הרמב"ם), אפשר לאדם לחזור ולברך על ספירת העומר עבור אחרים, והם יוצאים ידי חובה בשמיעה ובכוונה לצאת, גם ללא ספירה אישית.
• הבאת ראיה לכאורה לחובה אישית: הדובר מצטט את לשון הרמב"ם בספר המצוות: "לספור כל איש ואיש שבעה שבועות מיום הקריב העומר". מכאן לכאורה משמע שכל אדם חייב לספור בעצמו.
• יישוב הקושיה מדברי הרמב"ם בהלכות: למרות האמור בספר המצוות, הדובר מציין שהרמב"ם לא הדגיש בהלכה (בפרק ז' מהלכות תלמידים) שכל אחד חייב לספור לעצמו. הוא אמנם כתב (הלכה כ"ד) שהמצווה היא על כל איש מישראל, אך הדבר בא להוציא נשים ועבדים, ולא בהכרח כדי להדגיש חובה אישית דווקא לספור.
• השוואה לברכת המזון וקידוש: הדובר משווה את ספירת העומר לברכת המזון וקידוש, שהן מצוות מדאורייתא ואישיות לכאורה (מי שלא אכל לא מברך, כל אחד מצווה לקדש), אך למרות זאת, אדם אחד יכול לברך או לקדש עבור אחרים והם יוצאים ידי חובה בשמיעה ובעניית אמן (בברכת המזון). הדובר מצטט מהלכות ברכות של הרמב"ם כדי לבסס השוואה זו.
• "אחד מברך לכולם דהיינו אם עונים אמן אז אחד מברך לכולם." (בהקשר לברכת המזון)
• "מישהו מקדש בשביל כולם וכולם שומעים מתכוונים לצאת ויוצאים ידי חובאה." (בהקשר לקידוש)
• ההבדל במנהג: הדובר מציין שהמנהג הרווח הוא שאחד מברך (ברבים - "ברמעם דת מלך") אך כל אחד סופר לעצמו, דבר שיכול לרמז על הקפדה מצד אבותינו על ספירה אישית. ההבדל בין ברכה לספירה (שבספירה לא שייך לומר "ברוב עם הדרת מלך") מובא כהסבר אפשרי למנהג זה.
• היתר בשעת דוחק: למרות המנהג, הדובר חוזר ומדגיש שאם יש צורך (כגון שאנשים אינם יודעים לברך ולספור), אדם יכול לברך ולהתכוון להוציא אותם ידי חובה, ואף אם כבר בירך עבור עצמו, יכול לחזור ולברך עבור אחרים.
• הבאת ראיה מהלכות ברכות: הדובר מצטט מהלכות ברכות של הרמב"ם (פרק א', הלכה י') כדי לבסס את האפשרות לברך עבור אחרים גם לאחר שיצא ידי חובה: "כל הברכות כולם אף על פי שברך ויצא ידי חובתו מותר לו לברך לאחרים שלא יצאו ידי חובתן כדי להוציאן חוץ מברכת ההניה..." הוא מסביר שמצוות (להבדיל מברכות הנהנין) מאפשרות זאת. הוא מביא דוגמאות כמו תקיעת שופר עבור חולים.
• "אף על פי שיצא מוציא כך וכל ברכות המצוות."
• הבחנה בין מצווה בגופו למצווה בדיבור/שמיעה/לב: הדובר מבחין בין סוגי מצוות. מצוות שהן "בגופו" (כמו נטילת לולב, פריה ורבייה, הנחת תפילין) לא ניתן לקיים על ידי שליח או שמיעה. לעומת זאת, מצוות של דיבור, שמיעה ולב (כמו ספירת העומר) יכולות להתקיים על ידי שמיעה מאחרים ובכוונה לצאת ידי חובה.
• "מצווה בגופו אין אפשרות על ידי שמיעה ולא על ידי שליח ולכן בלולב לא בגלל שכתוב ולקחתם לכם חייב כל אחד ואחד לקחת לו..."
• "אבל המצוות של דיבור, שמיעה לב. זה יכול האדם לקיים על ידי שהוא שומע מאחרים מתכוון לצאת."
• ההסתייגות לגבי ספירת העומר והמנהג: למרות האפשרות העקרונית לצאת בשמיעה, הדובר חוזר ומציין את המנהג שכל אחד סופר לעצמו, ושההידור הוא שכל אחד יספור בעצמו. עם זאת, הוא מדגיש שאין בכך לשלול את האפשרות שבשעת הצורך, אנשים שאינם יודעים לספור יוכלו לצאת ידי חובה בשמיעה ובכוונה, ושהמספר יוכל לברך עבורם, גם אם כבר קיים את המצווה בעצמו.

מסקנה (משתמעת):

לפי דעת רבנו (הרמב"ם) כפי שהיא מובנת על ידי הדובר, עקרונית, אדם שספר לעצמו יכול לחזור ולברך ולספור עבור אחרים שאינם יודעים, והם יוצאים ידי חובה בשמיעה ובכוונה, בדומה לברכת המזון וקידוש. עם זאת, המנהג הרווח הוא שכל אחד סופר לעצמו, וזהו ההידור. בשעת דוחק, אין מניעה להקל ולאפשר יציאה ידי חובה בשמיעה.

השיחה מסתיימת באישור נוסף של רבי חנניה בן עקשיא