ניטנפו נעליו בצואת כלבים וטינף השטיח בביתו, האם רשאי לתבוע את בעליו של הכלב על נזקי ממון?

שאל השואל ואמר שבעוונותינו אמרובים כי כל רחובות מלאו כי וצואה בכל מקום ומעשה שהיה כך היה שהנגע הזה של גידול כלבים וההסתובבות עם כלבים כאילו היו ילדים מפונקים בשחר בערב בכל מקום בכל עת שהאדם נמשך אחרי הכלב, מטלטל אחריו הוא מנהיגו הנגע הזה פסע, נגע הצרעת הזה פסע גם לשלומי מוני ישראל. ואם כן אחד משלומי מוני ישראל שנמצא בבתי כנסיות והכל, כלבו אשר הלך אחרי כלבו כדי להוציא את צועתו, עשה ברשות הרב ועבר חברו לאחר מכן והועיל והוא הלך במדרכה ולא בכביש בגלל הסכנות ללכת בכביש והועיל באותו מקום היה חשוך הרי בטעות דרך על הצואה של אותו כלב שכאמור בעליו הוא אדם דתי ולא שת ליבו אותו אדם שדרך על הצואה והגיע לביתו ונכנס ודרך על גבי השטיח ושתיח עיקר ערך את הנף בצועת אותו כלב שואל השואל ואומר האם ניתן לטבוע בבית דין לדיני ממונות את אותו יהודי דתי כיוון שהוא יהודי דתי לטבוע אותו בגין אותו נזק והאם יש סיכוי שבית דין דיני מונות יחייב את אותו בעל הכלב בתשלום של פיצוי שהרי כאמור לא רק נעלו את הנפה אלא גם שתיח עיקר ערך את הנב יש לומר שהשאלה הזו לא רק נחוצה בגלל התופעה ה הראה הזו שהולכת ומתפשטת בקרבנו אלא גם היא מושכלת. השואל כנראה הוא יודע ספר ולכן לא בכדי הוא שואל את השאלה הזו. כי עלינו לדעת שאם אדם חופר בור ברשות הרבים אדי אם בהמה נופלת לבור ו ניזוקה או מתקה בעל הבור משלם. אם אדם נפל לבור ונזוק בעל הבור משלם. אם הוא מת, אין בעל הבור משלם. כי אנחנו דורשים מהאדם עצמו שיהיה העובר אורח שיהיה עירני לסכנות גדולות על פדי מיתה. ובכל מקרה, עם הכלים של הנזוק נזוקו בין שהיו איתו, בין שהיו על גבי בהמתו, אין בעל הבור חייב לשלם על נזקי כלים. ואם כן, במקרה הנדון שלא מדובר בבור אלא מדובר במכשול, אז א' יש לומר שאם אדם זרק קליפת בננה לשות רבים בים ועבר מישהו והחליק ונזוק מה ליבור מה לקליפת בננה הוא חייב מדין בור המזיק אבל הוא לא התחייב על נזכי הבגדים אלא רק על נזקי האדם בור חמור ולא אדם לעניין מיתה בבור חמור ולא כלים דהיינו ב על הבור איננו חייב על כלים. לכן השאלה של השואל מושכלת כי הרי מה שנזוג זה הנעל שהתענפה והשטיח שהתנף. אבל מעבר לעניין הזה והיא הנקודה היותר חשובה, השאלה היא האם הכלב אשר עושה צועה ברשות הרבים מהווה בור שאדונו של הכלב חייב על בור כזה. אולי דווקא בור שהאדם עושה אז הוא חייב. אבל אם זה בור שהבעלי חיים של האדם עשו, אולי על זה אין חייבים. על זה יש הלכה מפורשת בדברי רבנו בפרק 12 מהלכות נזקי ממון. הלכה שנייה שבו כותב רבנו את הדברים הבאים. בהלכה שלישית אחד החופר או שנחפר הבור מאליו או שחפרתו בהמה או חיה הואיל והוא חייב למלותו או לחסותו ולא עשה הרי זה חייב בן זכו. ואז לכאורה יש חיוב לבעל הכלב על מכשלב עשה ברשות הרבים בגלל שהכלבו הוא שעשה את הבור. אבל עדיין הדברים לא פשוטים. שכן בחושן משפט שולחן ערוך סימן תי בסעיפים ד ה נאמר אחד החופר או הלוקח או שניתן לו במתנה שנאמר בעל הבור שלם מי שיש לו בעלים מכל מקום וכן אם נחפר מאליו או שחפרו בהמה וחיה ברשותו הואיל וחייב למלותו או לכסותו ולא עשה הרי זה חייב זקן כאן שולחן ערוך כתב את מה שרבנו כתב רק מה הוא הוסיף ברשותו או אם הוא חייב למלותו הגה וכן אם קרע אחר ברשותו על בעל החצר חייב בעל החצר לחסתו אם מישהו התארח אצל פלוני וחפר בור בחצר של פלוני והאורח כבר פרח כבר הלך לו והבור נשאר קרווי ברשותו של א בעל החצר וא דבר נכנס בשביל לשים מכתבים ונפל בבור ונזוק בעל החצר חייו אף על פי שהקורא היה אורח כיוון שזה ברשותו חייבו לכסותו כדי שלא ינסקו ממשיך השולחן ערוך בסעייפי ה וכותב שור שחפר ברשות הרבים או ברשות אחר פטור בעל השור שנאמר ככרי איש בור ולא שור בור כלומר אף על פי שאמרנו שגם בעלי חיים שקראו בור או הטילו מכשול בעליהם חייבים מדין בור הנמ כשהקריאה או המכשול ברשות היחיד שאז חובתו של הבעלים לסלק את המכשול אבל אם זה ברשות הרבים נאמר בשולחן ערוך פטור מדוע משום שהאדון נמצא בביתו והבעלי חיים שלו משוטט וחפור ברשות הרבים מהכן לא לדעת לא נוכל לגלגל אחריו אחריות עד כדי כך ולכאורה הכלבים אשר הטילו צועתם ברשות הרבים אין לחב עליהם כי לא הוא הטיל את הצואה וזה נקרא ברשות הרבים ואינו כן כיוון ש מדובר שבעל הכלב מוציא את הכלב לרשות הרבים לצורך עשיית הצואה ברשות הרבים ולא בביתו. כלומר אין מדובר בסתם בעל חיים משוט אלא הוא מוציא אותו לצורך העניין הזה. זה מביא אותנו להלכות מאוד מאוד חשובות שרבנו כתב אותם בפרק יג מלכות נזיקי ממון. הלכה יב ואלך וכן בשולחן ערוך בסימן תיב לגבי השופך את המים ברשות הרבים והוא זק בהן אחד חיה בן זכיו ואם תענפו כלב פטור כלומר אסור לקלל את רשות הרבים אם אדם הוציא את קשו את תבנו את קשו רשות הרבים כדי שידעו שהוא יעשו לו ז** ואם הוציא כנסו אותו חכמים שיהיה כאב קר וכל קודם בהם זכה כי הוא מקלקל את רשות הרבים. כך כשאדם מוציא את הכלבים שלו לרשות הרבים כדי לעשות צועה הוא מקלקל את רשות הרבים. ולכאורה זה כאילו מעשה בידיים שלו וכאילו הוא חפר את הבור והוא צריך לשלם. אבל כאמור בור חייבים על נזקי אדם ולא על נזקי כלים. ואז יוצא שהשואל באמת מת שאל בצורה מאוד מאוד מושכלת מה יהיה בית דין לדין אמונות יחייבו או לא יחייבו והתשובה מוריי ורבותיי בית דין לדיין מונות יחייב בפיצוי למרות שמדובר בכלים ולמרות שמדובר בגרמה כי הוא דרך בנעל ובנעל הלך הוא בעצמו דרך על השטיח זה כבר גלגול זה כבר לא ישירות ו אף על פי כן יש כוח וסמכות בידי בית דין לדיני מונות שדן על פי דין תורה לחייב גם בנסיבות כאלה מדוע מתורת כנסות נכון שבימינו אין דינים סמוכים כדי לדון דיני כנסות אבל הנמלא דיני כנסות קצובים אבל כנסות מדין הוראת שעה מותר לו לכל דיין בכל עת בכל מקום כדי לגדור גדר וזה לא שונה מאשר דיני נפשות שמאז חורבן המקדש בטלו דיני נפשות אבל הנמלה של סנהדרין אבל בתי דין שדנים על פי דין תורה אפילו בימינו רשאים להוציא להורג מדין הוראת שעה לגדור גדר כדי לא להשאיר את העולם פרוץ ואותו דבר גם כאן אין צל שספק שבית הדין אשר מודע לכך שתורת השם צריכה לתת מענה לכל דבר והועיל במדובר כאן בתופעה לא מדובר במקרה יוצא דופן יחייב אותו בקנס מדין הוראת שעה ולא עוד אלא מאחר ואילו היה טוגע בבית בבית משפט יכול להיות שבית המשפט היה מחייב ואם כן אז מה שערכאות מחוקקים עודנים בדבר שגם התורה יכלה לחוקק חוק כזה או להורות תורעה כזו אין זה ערכאות של גויים וזה דין מלכותה שכן מחייב וצריך לדון על פיו כדי לגדור גדר על אחת כמה בכמה שההלכה כל כך ערקית והיא יותר מאשר ה פת הכללי מטיפה נגד כלכל רשות הרבים חסידים הראשונים היו מצליחים את הקוצים ואת הזכוכית בתוך סלותיהם בעומק שלושה טבחים בארץ כד לא שלא תעלה מוחרשה לא יסתכל אדם רשותו לרשות הרבים ואין עושים חלל תחת רשות הרבים ולא בורות ובתוספת הבבא קמה נאמר עד מתי אתה מוציא אבנים מרשות שאינה שלך ברשות שלך רשות הרבים זה רשות של כולם והרשות היחיד לכאור הנדמי לושי שלו מחמם אחת פושת הרגל והיא כבר לא שלו מה שאין כן רשות הרבים הומלס הולך וישן ברשות הרבים ומשום כך אין צ של ספק שיש להדביר תופעה כזו וגם בתי דיני בתי דין דיני מונות חייבים ועל אחת כמה וכמה מאחר ומדובר בשלמה בני ישראל שהנגע ופוסא בתוכם שחייבים להורות להם את הדרך העולה בית אל ולא ככל הגויים בית ישראל רבי חני בן הקש