האם אבל פטור מאמירת הלל?

השאלה המרכזית:

הקלטת פותחת בשאלה הלכתית: "שאל השואל ואמר היום יום ראש חודש כיצד ינהגו העבלים ביום ראש חודש זה האם כשיבואו המתפללים להתפלל אצלם בביתם האם יאמרו הלל או לא יאמרו הלל האם העבלים רשעים במידה והציבור יאמרו הלל לומר יחד איתם או לשתוק או שמה הם אפילו צריכים לפנות את המקום וללכת לחדר אחר או לדירה אחרת. מה הדין במקרה זה?" השאלה מתמקדת בהתנהגות האבלים והמתפללים בבית האבל בעת אמירת הלל בראש חודש.

עמדת התלמוד ורבנו (הרמב"ם):

הדובר מבהיר כי על פי התלמוד ודעת הרמב"ם, אין כל זכר לפטור אבל מאמירת הלל בזמנים בהם חובה או מנהג לאומרו. הוא מביא דוגמאות מחול המועד סוכות ופסח, וכן מימי חנוכה, בהם חלה חובת אמירת הלל על כל יחיד, ולא מוזכר פטור לאבל. "ובכן באמת בתלמוד אין שום זכר לכך שהעבל פטור מאמירת הלל."

הדובר מדגיש את העיקרון של עבודת ה' מתוך קבלת גזירותיו ולא על פי מצב הרוח האישי: "לשם כך אנו עבדי השם אין אנו עובדים את השם לפי מצב רוחנו אלא לפי גזרות מלכו של עולם." לכן, אף על פי שהאבל שרוי בצער, כאשר מגיע זמן של שמחה ומצווה כמו ראש חודש או חנוכה, הוא מחויב במצווה. הוא משווה זאת לאבל שזה עתה קבר את מתו ונכנס לליל הסדר, שם הוא מחויב לומר "שהחיינו" ולהסב בשמחה. "אני עושה רצונך לא עושה רצוני אלא רצונך זו העבדות האמיתית, זוהי שיטת התלמוד וזוהי שיטת רבנו."

דעת חכמי אשכנז (רש"י, הרוקח ועוד):

לעומת זאת, מציין הדובר כי "חכמי האשכנזים, מבית המדרש האשכנזים שהיו גדולים כמו ראשי והרוקח ועוד, סברו שיש לפתור את העבל מאמירת הלל." הם ביססו את דעתם על קל וחומר מהדין שאין אומרים הלל בראש השנה, מכיוון ש"אפשר ספרי מתים וספרי חיים פתוחים לפניו יתברך ואנחנו נאמר הלל." הם הסיקו שאם בראש השנה נמנעים מהלל בגלל עניין הדין, קל וחומר כאשר אדם קרוב נפטר והאבל שרוי בצער.

הרוקח אף הרחיק לכת וטען שאין לומר הלל כלל בבית האבל, לא רק על ידי האבל אלא גם על ידי המתפללים, משום ש"זה דבר שמחה ויש בזה לועג לרעש." הטעם לכך הוא "שהנשמה עוננת שם," כלומר, נשמת הנפטר משוטטת בבית, ואמירת הלל נתפסת כהלעגה לנשמה. "לא המתים מה? הללויה. וזה מעליב אותה, מעליב את הנשמה."

מנהגי הספרדים:

הספרדים קיבלו את המנהג שהאבל לא אומר הלל, אך חלקו על הטעם של "לועג לרעש". הם הורו שהמתפללים יאמרו הלל והאבל יצא מהחדר כדי שלא ישמע את השמחה. "אז הם קלטו את המנהג הזה שהאבל לא אומר הלל. אבל לגבי המתפללים אמרו שאמרו הלל ואז הורו לעבל לצאת מן החדר כרי הוא שומע דבר שמחה ואסור לו לשמוע אפילו דבר שמחה."

דעת המגן אברהם (אשכנזי):

המגן אברהם מציין כי למרות שבדרך כלל אין האבל והמתפללים אומרים הלל בבית האבל בגלל עניין הנשמה, בחנוכה, שהיא חובה על כל יחיד, האבל יאמר הלל לבד, שלא בציבור. זאת מכיוון ש"איך אפשר לפתור מחובה את האבל מלומר הלל."

עמדת יהודי תימן (בעיקר צנעה) והמרי"ץ:

הדובר מתמקד בעמדת יהודי תימן, ובפרט שיטת המרי"ץ (רבי יחיא צאלח), שהייתה נאמנה יותר לשיטת התלמוד והרמב"ם. המרי"ץ הבין שהאבל חייב בכל המצוות, כולל אמירת הלל. "כלומר מריץ הבין את השיטה התלמודית לשיטת רבנו ולא נטה לאמץ את המנהג הזה..." הוא אמנם קיבל מנהגים אחרים הקשורים לאבלות (כמו אי אמירת תחנון ונפילת פנים בבית האבל), אך לא את הפטור מהלל. "אבל לגבי הלל הוא לא הסכים שלא יאמרו הלל אלא שיאמרו הלל לרבות האבל."

הדובר מציין כי אפילו מחברים תימנים אחרים כמו רב צוברי ב"סידור כנסת הגדולה" פסקו שיש לומר הלל בבית האבל והאבל עצמו אומר הלל בראש חודש ובחנוכה. "כלומר אפילו הללו שנהו ופסקו כמו שליזתים לא אמצו את העניין הזה שאבל לא יאמר הלל ולא יאמרו הלל בבית האבלים." למרות זאת, היו קהילות בתימן שנהגו אחרת, כנראה בהשפעת מנהגים אחרים.

סיכום:

הקלטת מציגה מחלוקת הלכתית בין שיטת התלמוד והרמב"ם, המחייבת אבל באמירת הלל, לבין מנהג חכמי אשכנז שפטרו אבל מכך, ואף אסרו אמירת הלל בבית האבל. מנהגי הספרדים היו פשרה בין שתי הדעות. יהדות תימן, ובפרט פסיקת המרי"ץ, נטתה יותר לעבר השיטה המחייבת אמירת הלל על ידי האבל והציבור גם יחד בבית האבל, תוך הבנה שהאבל מחויב בכל המצוות.

הדובר מסיים בהדגשה שעל פי ההשקפה העקרונית של יהדות צנעה בתימן, יש להמשיך להתפלל בבית האבל כרגיל, כולל אמירת הלל על ידי כולם