האם מותר להעביר למיחזור עיתונים הכתובים אשורית למרות הסיכון בגריסת כתבי קודש?

קובץ השמע עוסק בשאלה הלכתית אקטואלית הנוגעת לגורלם של עלונים וניירות מודפסים המכילים כתבי קודש ושמות ה', כאשר הם מגיעים למפעלי מחזור נייר. השאלה המרכזית היא האם מותר לתרום ניירות אלו למחזור, למרות החשש שמא כתבי הקודש יושפלו בתהליך ויהפכו לנייר טואלט וכדומה. הדובר מציג את השאלה, מנתח את הרקע ההלכתי ומביא דעות שונות בנושא, תוך התמקדות בהיתרים מסוימים בנסיבות הנוכחיות.

עיקרי הדברים והרעיונות המרכזיים:

• הצגת השאלה: חבר שאל האם מותר לתרום עיתונים וניירות כתובים אשורית (עברית) למפעל מחזור נייר בחדרה, לאחר שראה כיצד שתי נשים מנסות למיין ולהוציא כתבי קודש, אך לא בהצלחה מלאה. החשש הוא שהניירות הללו יהפכו לנייר טואלט וכדומה.
• תשובה עקרונית - היתר בתנאי: התשובה ההלכתית העקרונית היא שכן, מותר לתרום את הניירות בתנאי שיש מערכת מיון שמנסה להוציא את כתבי הקודש. אין להתחשב במקרים הבודדים שבהם עלון קדוש עלול בכל זאת להיגרס.
• נימוקי ההלכה:ההבדלה מעבודה זרה: התורה מצווה אותנו להשמיד עבודה זרה בארץ ישראל ("הבתאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים ונתצתם את מזבחותם ויבדתם את שמם"). אך קיים איסור מיוחד ביחס לשם ה' ("לא תעשון כן לשם אלוהיכם").
• איסור מחיקת שם ה': חכמים דרשו מהפסוק "לא תעשון כן לשם אלוהיכם" שהמוחק את שם ה' לוקה.
• איסור השחתת המקדש: קיים איסור תורה להשחית אפילו אבן אחת מהמקדש ("ונתצתם את מזבחותם לא תעשון כן לשם אלוהיכם").
• איסור השחתת כתבי קודש: הרמב"ם פסק כי אסור לשרוף או לעבד ביד כתבי קודש ופירושיהם. המעבד ביד לוקה מכת מרדות (איסור דרבנן). איסור זה חל על כתבי קודש שנכתבו בקדושה על ידי ישראל. אם גוי כתב, או אם כתבי הקודש התבלו, יש לגנזם.
• האתגר בזמננו: בשל הדפוס והטכנולוגיה המתקדמת, קיימים כיום כמויות עצומות של עלונים המכילים דברי תורה וכתבי קודש, אשר במצב רגיל היו צריכים גניזה. הם מתגוללים ברחובות, ובהיעדר סנהדרין או הוראה מרכזית מחייבת, נוצר חילול כבודם.
• גישות שונות בקרב הרבנים:גישה מקילה: יש רבנים המתירים למחזר עלונים מודפסים ו מצולמים, מכיוון שאינם נחשבים כספר תורה שנכתב בקדושה. לדעתם, המחזור יכול למנוע חילול קודש גדול יותר הנובע מהזנחתם ברחובות. הם רואים בהפרת האיסור במקרה זה подобие של קיומו, לאור הקושי הרב להקפיד על גניזה בכמויות אדירות.
• גישה מחמירה: הדובר עצמו נוקט בגישה זהירה יותר, מתוך הכרה בחשיבות מניעת חילול הקודש בשני אופניו - השחתה וזלזול. הוא מחפש דרך ביניים שתאפשר היתר תוך שמירה על כבוד כתבי הקודש.
• ההיתר הספציפי למקרה הנדון: מכיוון שבמפעל קיימות ממיינות המשתדלות להוציא את כתבי הקודש, אם עלון כלשהו חומק מעיניהן, הדבר נחשב ל"גרמא באיסור דרבנן" (פעולה עקיפה הגורמת לאיסור דרבנן). זאת מכיוון שהתהליך מופעל על ידי מסוע ומכונות, ולא על ידי מעשה יד ישיר של השחתה.
• הסתייגות מהיתר ללא מיון: למרות ההיתר במקרה שיש מיון, הדובר עדיין מהסס להתיר תרומה למחזור ללא כל ניסיון מיון, מכיוון שבמקרה כזה הדבר ייחשב כ"עיבוד ביד". הוא מבדיל זאת מצילומים, שבהם יש מקום להקל יותר.
• ציטוט מתשובת הריב"ש (רבי יצחק בר ששת): הדובר מביא תשובה של הריב"ש בנוגע לחיתוך "תיקון סופרים" מודפס שכלל מקרא ותרגום. הריב"ש פסק כי מדובר בבזיון גדול לכתבי הקודש ובכלל "המאבד כתבי קודש ביד" (איסור דרבנן). הוא מציין כי אף על פי שכתבי הקודש המודפסים אינם בדין כתיבת סופרים, חיתוך המילים והאותיות, ובפרט שמות ה', נחשב למעשה מכוער ולחילול התורה.
• השוואה בין דפוס לצילום: הריב"ש קובע שלעניין איסור מחיקת השם, הדפסה נחשבת ככתיבה. אך לעניין דיני ספר תורה, תפילין ומזוזות, הדפסה אינה נחשבת ככתיבה. לגבי צילום, הריב"ש מציין שאם הוא נעשה בדומה לצילום תמונות (באמצעות השתלטות חומרים על מקומות שקיבלו אור), ייתכן ואין בו משום מחיקת השם, ויש מקום להקל בו יותר כדי למנוע חילול הקודש. הדובר מציין כי רוב הפרסומים כיום הם בצילום, במיוחד דיגיטליים, ולכן יש מקום להתיר מחזורם כדי למנוע חילול.

לסיכום: הדובר מציג דיון הלכתי מורכב בשאלת גורלם של כתבי קודש מודפסים. הוא מציג גישה המאפשרת תרומה למחזור במפעלים שבהם מתבצע מיון, תוך התייחסות לכך שאובדן מקרי של עלון במיון נחשב ל"גרמא באיסור דרבנן". הוא נזהר יותר בנוגע למחזור ללא מיון ומצביע על הבדלים אפשריים בין דפוס לצילום, תוך ציטוט מדברי פוסקים קודמים כדי לבסס את דבריו. המטרה המרכזית העולה מדבריו היא למצוא פתרון הלכתי המאזן בין הצורך לשמור על קדושת כתבי הקודש לבין המציאות של כמות עצומה של חומר מודפס והצורך למנוע את השפלתם ברחובות