האם מותר בשבת לצבוע את השפתיים באודם?

השאלה המרכזית:

מה ההבדל בין איסור צביעת פני אישה בסרק בשבת (דרבנן) לבין איסור כתיבה על הגוף בשבת (דאורייתא), בהתחשב בכך ששניהם עשויים להיות בלתי קיימים לאורך זמן?

עיקרי הדברים והרעיונות:

1. ציטוט הלכות הרמב"ם:

• צביעה (פרק כ"ב מהלכות שבת, הלכה כ"ג): "שאישה אשר מעבירה רק על פניה היא עוברת על יסוד רבנן מפני שהיא קצובעת שרק זהו חומר אד מי זנג'פר משהו קרוב כמו חינה ושמה על פניה אז היא עוברת אם היא עושה זאת ביום שבת אז היא עוברת על סוד רבנן מפני שהיא קצובעת." - הרמב"ם קובע שאישה המעבירה סרק על פניה בשבת עוברת על איסור דרבנן משום שהיא צובעת.
• כתיבה (פרק י"א מהלכות שבת, הלכה ט"ז): "הכותב על בשרו חייב מפני שהוא עור אף על פי שחמימות בשרו מעבר את הכתב לאחר זמן, הרי זה דומה לכתב שנמחק. כלומר, הנה אם אדם לוקח עץ וכותב על כף ידו איזשהו כתב מסוים, הוא רוצה שלא לשכוח והוא כותב ביום שבת, אז הוא עובר על איסור תורה וחייב עליו עונש. למרות שאותו כתב לא אמור להשתמר כי החמימות הבשר והזעה תעביר את הכתב הוא עובר על סור דאורייתא." - הרמב"ם קובע שאדם הכותב על בשרו בשבת עובר על איסור דאורייתא וחייב עליו עונש, למרות שהכתב עשוי להימחק במהירות.

1. הסתירה לכאורה: הדובר מצביע על כך שלכאורה קיימת סתירה: אם כתיבה על הגוף, שאינה מתקיימת לאורך זמן, היא איסור דאורייתא, מדוע צביעה על הפנים, שגם היא עשויה שלא להתקיים לאורך זמן, היא רק איסור דרבנן?
2. הסבר ראשון - מידת הקיום:

• הדובר מציע הסבר לפיו הסרק על פני האישה "עוד פחות מתקיים" מאשר כתיבה על הגוף, ולכן הוא רק מדרבנן.
• הדובר מצטט את הערת מורו (הערה ל"ז בפרק ט'): "כל שהוא מתקיים לאותה שבת אם יותר מאותה שבת חייב כל שרק פחות לאותה שבת פחות מאותה שבת אז זה פטור באיסור הוא רק מדרבנן." - לדברי מורו, אם דבר מתקיים יותר משבת, חייבים עליו (איסור דאורייתא), ואם הוא מתקיים פחות משבת, האיסור הוא רק מדרבנן.
• הדובר מטיל ספק בהסבר זה, ומעיר כי סרק עשוי מחומרים שיכולים להשאיר גוון זמן רב יחסית, וייתכן שהוא מתקיים יותר מיום אחד.

1. הסבר שני - דרך בני אדם:

• הדובר מציע הסבר נוסף המבוסס על "דרך בני אדם":
• כתיבה: "דרך בני אדם לכתוב על בשרם. כי הרבה פעמים הם רוצים לזכר משהו אז רושמים מספר טלפון על כף היד או באיץ מקום או כל דבר שהם רוצים לזכור. אז דרך בני אדם לעשות כך. והועיל ובדרך בני אדם לעשות כך. אז לכן זה אסור מדאורייתא." - כיוון שדרך בני אדם לכתוב על הגוף כדי לזכור דברים, פעולה זו נחשבת מלאכה האסורה מהתורה.
• צביעה: "אבל צביעת פניה של האישה אי אפשר לבוא ולומר שדרכה של כל אישה להעביר סרק על פניה. יש יש נשים שרוצות, יש נשים לא רוצות, יש נשים אפילו מתביישות לעשות סרק על פניהן וכולי וגם הם לא מתכוונות תמעיד אישה שרוצה לשם הקישוט, פעם היא רוצה כך ופעם היא רוצה אחרת. כיוון שזה לא בדיוק שזה דרך כל אישה לעשות כן, אז היא נראית כצובעת ומשום כך אסור מדאור מדרבנן ורק מדרבנן." - כיוון שצביעת פנים בסרק אינה דרך שגרתית של כל אישה, אלא נעשית לשם קישוט ולעתים, האיסור הוא רק מדרבנן.

1. נפקא מינה - אודם על השפתיים:

• הדובר מביא דוגמה נוספת - אודם על שפתי האישה.
• הוא מציין כי "האחרונים אוסרים לשים עודם בשפתיה של האישה", אך הוא עצמו נטה בעבר להתיר זאת.
• הנימוק להתרה בעבר: "כי האודם בשפת אה של האישה לא מתקיים ולא יכול להתקיים אפילו באותה שבת. כי מאחר והיא אוכלת והיא שוטפת את פיה ואת שפתיה מדי פעם ופעם אחרי כל אכילה. אז נמצא איפה? אין אין לו שום קיום אפילו לא עד כמעט יום שבת אלא כדבר שבכלל בכלל אינו מתקיים כלל וכיוון שאינו מתקיים כלל אז אם כן איפה זה מגיע לדרגה שמותר ולא לדרגה של אסור." - מכיוון שאודם על השפתיים אינו מתקיים כלל עקב אכילה ושטיפת הפה, הוא לא מגיע לדרגת איסור.

מסקנה (משתמעת):

ההבדל בין איסור כתיבה על הגוף לאיסור צביעה בסרק נעוץ בעיקר בשאלה האם מדובר בפעולה שהיא "דרך בני אדם" או לא. כתיבה על הגוף לשם זיכרון היא פעולה מקובלת ונחשבת למלאכה, בעוד שצביעת פנים בסרק אינה כזו, ולכן איסורה הוא רק מדרבנן כגזירה. בנוסף, ייתכן שגם מידת הקיום של הצביעה/כתיבה משפיעה על סוג האיסור, אך הסבר זה נראה פחות חד משמעי לדברי הדובר. הדיון על אודם מדגים מקרה קיצוני של דבר שאינו מתקיים כלל, ולכן עשוי להיות מותר