נפילת פנים, האם חייבים גם בבית אבל או אף בבית חתנים?

עיקרי הנושאים והרעיונות המרכזיים:

1. הבסיס של נפילת אפיים הוא מנהג: הדובר פותח ומדגיש כי כל עניין נפילת האפיים, מתי נופלים ומתי לא, הוא עניין של מנהגים שהיו שונים ממקום למקום עוד בתקופת הגאונים. הוא מציין כי אפילו נוסח התחנון עצמו היה מנהג.

• ציטוט: "באמת כל העניין הזה של מתי נופלים על פניהם מתי לא נופלים על פניהם כולם הם עניין של מנהגים שכבר בזמן הגאונים היו שונים ממקום למקום כי כל עצמו של התחנון אפילו הנוסח שלו היה מנהג"

1. דעת הרמב"ם (רבנו משה בן מימון): הדובר מצטט את הרמב"ם בהלכות תפילה, שם הוא כותב על "מנהג פשוט בכל ישראל" שלא ליפול על פניהם בשבתות, מועדים, ראשי שנה, ראשי חודשים, חנוכה, פורים, במנחה של ערבי שבתות וימים טובים ובערבית של כל יום. הרמב"ם מציין שיש יחידים הנופלים על פניהם בערבית וביום הכיפורים נופלים בכל תפילה.

• ציטוט: "מנהג פשוט בכל ישראל. נשים לב שרבנו אומר זה מה שאני בדקתי וראיתי שהואמנג פשוט בכל ישראל בימיו כמובן שאין פה פנים בשבתות ובמועדות. ולא בראשי שנה ולא בראש חודשים בחנוכה בפורים ולא במנחה של ערבי שבתות וימים טובים ולא בערבית שבכל יום ויש יחידים שנופלים על פניהם בערבית וביום הכיפורים בלבד נופלים על פניהם בכל תפילה ותפילה מפני שהוא יום תחינה ובקשה ותענית"

1. הבדלים במנהג נפילת אפיים בבתי אבל ובבתי חתן לאורך הדורות: הדובר מצביע על שינויים במנהגים הנוגעים לנפילת אפיים בבתי אבל ובבתי חתן. לדבריו, הרמב"ם לא הזכיר איסור נפילה בבית אבל או בבית חתן, מה שמצביע על כך שהמנהג בימיו היה ליפול על פניהם בשני המקומות. לעומת זאת, בעל "טור אור החיים" (חי לפני כ-700 שנה) כותב שנהגו לא ליפול בבית חתן אך כן ליפול בבית אבל. השולחן ערוך, שהוא מאוחר יותר, קובע שנהגו שלא ליפול לא בבית אבל ולא בבית חתן, ואף לא בבית כנסת ביום מילה או בנוכחות חתן.

• ציטוטים:
• "לא זכה רבנו שאין נופלים על פניהם בבית אבל לא זכה רבנו שאין נופלים על פניהם בבית חתן משמע שבימיו כשהוא כתב מנהג פשוט בכל בית ישראל שהיו נופלים על פניהם בבית אבל ונופלים על פניהם בבית חתן"
• "בספר התור אור החיים סימן קל א סעיף ד וזהו חכם חכמי השכנת חי לפני כ-700 שנה א כותב ונופלים בבית האבל ואין נופלים בבית החתן כלומר הנה כבר היה להם מנהג שלא נופלים בית החתן אבל כאמור עדיין הוא כותב ונופלים בבית האבל"
• "בשו"ע סימן קל סעיף ד' נהגו שלא ליפול על פניהם לא בבית האבל ולא בבית החתן ולא בבית הכנסת ביום מילה ולא כשיש שם חתן"

1. השלכות השינויים במנהגים על ימינו: הדובר מתאר מצב משונה שנוצר כתוצאה מהתפתחות המנהגים, בו ישנם אנשים השמחים להתפלל עם רב שהוא מוהל מכיוון שבזכותו לא אומרים תחנון, ואחרים המבקשים מרב שהוא מוהל שלא יתפלל אצלם כדי שלא יפסידו אמירת תחנון.
2. מנהגי בני עדת תימן: הדובר מציין כי בבתי אבל רגילים של בני עדתם, הנוהגים כדעת מרן (השולחן ערוך), לא נופלים על פניהם בבית אבל, כמו שבבית חתן ובמילה. עם זאת, באותם בתי אבל הנאמנים לדעת הרמב"ם ולמנהג הקדום של יהודי תימן, נוהגים ליפול על פניהם בבית אבל. הדובר רואה בכך יתרון של הציבור התימני שהוא דעתן ומבין שהדברים מבוססים על מנהגים שונים ואין צורך להתווכח עליהם.
3. מנהג נפילת אפיים במנחה הסמוכה לערבית ובערבית: הדובר דן במנהג נפילת אפיים במנחה הסמוכה לערבית ובערבית. הוא מציין כי הרמב"ם לא ראה איסור בנפילה בערבית, אלא שזה לא היה המנהג הרווח, אך היו יחידים שנהגו כך. במנחה, לעומת זאת, נהגו ליפול על פניהם ללא הבדל אם היא סמוכה לערבית או לא. הדובר מביא דעות שונות של גאונים בנושא זה, כמו רב נתרונאי גאון שאמר שבמקומם לא נהגו ליפול במנחה של ערבי שבתות, ימים טובים וראשי חודשים, אך אין בכך איסור. כמו כן, הוא מציין את דעת רב סעדיה גאון שלפיה בכל מנחה נופלים על פניהם, ואת דעת בעל סידור הגאון שסובר שאין נפילת פנים לא בשבת ולא בחודש ולא בחנוכה ולא במועד במנחה, כלומר לפני כן יש. הדובר מביא גם את דעת שר שלום הכהן מבבל שהתיר ליפול על פניו אף בציבור אחר תפילת ערבית ומנחה, וזה היה המנהג בבבל חוץ מערב שבת וערב יום טוב.
4. החשיבות של הבנת מקור המנהגים: הדובר מדגיש כי מעבר לדינים עצמם, התובנה החשובה היא להבין שאין להילחם על דבר כזה שמקורו במנהגים. הוא מציין כי אצל האשכנזים יש ריבוי מנהגים, ולעומת זאת, בני תימן צריכים לדעת שהבסיס לכל העניין הוא מנהגים ואין להתווכח על כך. הוא משבח תלמידי חכמים שמרבים שלום בעולם מכיוון שהם מודעים ליסודות הדברים ולא מגיעים למחלוקות.

לסיכום:

קובץ השמע מציג סקירה מפורטת של התפתחות מנהג נפילת האפיים בתפילה, תוך התמקדות בהבדלים בין הזמנים והנסיבות השונות (בתי אבל, בתי חתן, מנחה וערבית). הדובר מדגיש שהמנהגים השתנו לאורך הדורות ובמקומות שונים, ומקור רוב המחלוקות נעוץ באי-הבנה של בסיס המנהגים. הוא קורא להכיר בכך ולנהוג בסובלנות ובדעתנות כלפי מנהגים שונים, במיוחד בקהילות מגוונות כמו קהילת יהודי תימ