היש לצום י' לטבת משמעות גם לדורינו? האם על חייל שירה במחבל להיות נידון בדין הפלילי או בדיני מלחמה?

עיננו רואות ולא זר בתופעות רבות מאוד של דורנו של התפרקות מערכי היהדות אם זה ברמה האמונית ואם זה ברמה של ההגינות השחיתות והמתירנות וכן כל הדברים שסימנו וזיהו ויחדו את עמנו כעם קודש בארץ הקודש. מעבר לדבר הזה הרי אנו עדים שירושלים עיר קודשנו במדינת ישראל נמצאת בעידן זה במצור לאומי. אויבינו מנסים ע"י מסגרות שונות אונסקו מועצת הביטחון ובית הדין בהאג בכל מיני מקומות מנסים להדק את החגורה על מצור בינלאומי נגדנו בירושלים ונגד מדינת ישראל כמדינה יהודית ולכן אין צל של ספק שזהו מצור שחובה עלינו לתת את הדעת אודותיו. מלבד החיפוש הכללי שלנו ביחס להתפרקותנו מהערכים של עם ישראל ע"פ תורת ישראל דומה שאנחנו היום מפתחים בתוכנו שנאת חינם גדולה מאוד מאוד והיא אשר בסופו של דבר החריבה את בית מקדשנו. צאו וראו כיצד עמדות בין ימין ובין שמאל ובין דתיים [לשאינם] מקטבות אותנו בכל רגע נתון בכל אירוע.

האירוע האחרון של פס"ד ביחס לאלאור אזריה, כיון שכל דבר התקשורת מעורבת בו, אף שאולי כל אחד מביע עמדה כנה ואמתית לפי מה שהוא מבין, אבל התקשורת עושה מזה כותרות ואז יש שקעים ומתחים בתוך העם וריבוי שנאת חינם, מה שעלול חלילה לפורר אותנו, כי אוי ואבוי אם אנחנו לא נשמור על אחדותנו. אם לא נדע את גבולות השיח ביננו. אם כל שיח יהיה מלווה באיומים וגנאי – זה ראשית ההתפרקות שלנו בעת הזאת. הדרך האמתית לכך היא שיבה למקורות, ככל שנשוב למקורות וככל שהתקשורת תרסן את עצמה כך ייטב לנו.

יש עדיין טעות בסיסית גדולה מאוד לאלה שמנהלים את מדינת ישראל מתוך מגמה כנה אמתית שמדינת ישראל תהיה נאורה, ותראה שהיא איננה ח"ו מתלהמת על אויביה אלא דנה כל דבר בכובד ראש, אז עוברים מהקצה אל הקצה, מנסים להראות כמה אנחנו מדויקים ודנים חייל שסרח וכו' וכאן היא הטעות, לא שבאמת חייל שסרח לא צריך להיות מועמד לדין, אבל הכל תלוי בנסיבות השונות.  אירוע כזה שכל בית ישראל ראה אותו שמדובר באויב צר [ולא כפי שמכנה אותו השופטת, המנוח] שבא לפגוע, לפגע, לרצוח, לטווח, וכבר נוטרל ע"י כדור, אבל כל בית ישראל צפה וראה כיצד טרוריסטים של סכינים שכבר נוטרלו פתאום הזדקרו ובמאמץ אדיר אחרון רוצים להרוג מה שרק יכולים עד כלות נפשם. ז"א אנחנו עוסקים בתורת מלחמה, לא בדין פלילי. דין פלילי זה אם אזרח או אפילו חייל רואה פלסטינאי והורג אותו. אבל שאויב בא להתקומם נגדך, ומנסה להרוג אותך, והטעות שלך, במידה והייתה, היא במידת ההגנה שלך, אז זה לא שייך לדין פלילי אלא לדין מלחמה, עד כמה אותו חייל היה ממושמע לפקודות או לא.

שמעתי אומרים שהוא אמר שמגיע לו. וכי אמירה כזו היא קובעת את מידת הסיכון? מה היה אם נניח באמת היה לו פצצה מוצמדת אליו והיה מפרק אותה באותו רגע, אז לא היו מאשימים את החייל על התרשלות שלא גמרו אותו? או לא היו מאשימים את הפיקוד שנתן הוראה לירות רק כדור אחד? וודאי שהיו מאשימים. כל דבר שבנסיבות מלחמה יש פוטנציאל של סיכון, לא מעניין מה החייל אומר, מגיע לו או לא, זה הבל, לא מעלה או לא מוריד, כל מתבטא ביטויים רגשיים וזה לא מה שקובע. שמואל הצדיק לא נהנה מאף אדם, שהוא הרג את אגג הוא כבר היה שבוי בידינו והוא לא הסתפק בכך, אלא אמר כמו שאתה הסיף שלך שיסף בני אדם כאשר שקלה נשים חרבך כן תשקל מנשים אמך, כלומר יש פעמים אמירה מתבקשת, לא אלאור אזריה צריך לומר אותה, אלא מנהיגים, שבאים אלינו לטווח, על הריגתם לא צריך להתנצל אלא אנשים כאלו אין להם זכות קיום על פני האדמה בשום פנים ואופן כי דם של קדושים וחפים מפשע זועק מן האדמה. אז גם אם אמר או לא אמר, זה לא מה שקובע. וכאמור גם אם לא היה צריך לירות פעם נוספת אבל רואים שהוא פרכס, איך זה מתפרש ע"י הדיוט ולא איך זה מתפרש ע"י המעבדה, אומרים שהשופטת התפלפלה אם אכן באמת הוא מת או לא מת ודחתה את דעתו של פרופ' הייז, אבל זה לא מה  שקובע, זקנים שעלו מהארץ מתימן היו עדים איך שם שהיו משספים ראשים של פושעים במרכז העיר וכשכבר הגולגולת חתוכה לגמרי הייתה מקפצת ממקום למקום, פרכוס זה לא אומר שהגוף לא מת, הוא מת ברמה העקרונית אך יש מערכת של רפלקסים, יכול להיות שהוא כבר מת, אבל הפרכוס מתבקש והוא יכול להתפרש אצל הדיוט, לא אצל מעבדה, כמי שעדיין חי והוא יכול לשלוף משהו אליו, לכן העניין הוא מורכב.

פלא פלאים, האם השופטים ניסו ללמד עליו זכות? אני לא מדבר כעת על ההכרעה, אלא ללמד זכות, לדחות טענות של ההגנה זה נכון, אבל לומר התלבטנו והתחבטנו שמא יש ספק שכך וכך, אם אין התלבטות כזו המשפט מכור, תורת ישראל מחייבת שהשופטים ידונו לכף זכות לא יכריעו לכף זכות. ישקלו שיקולים של כף זכות, הכרעה זה שקלול. עם כל הכבוד, צריך להיות עד להכרעה שיקולים של זכות שמא ושמא, במיוחד שמדובר כאן בחייל, שמחר מחרתיים אם זה חייל אחר שיפחד או אמא תפחד, צריך לקחת בחשבון את חוסן הצבא וההורים, לכן זה לא תיאטרון אידאולוגי או פוליטי שצריך לערב השקפות עולם, זה קרע באומה. הם נהגו לא בחכמה שהעמידו משפט כזה, גם שהיה פתוח וגם בדיני פלילים. זה לא דין פלילי, זה מלחמה וצריך וועדת משמעת צבאית והיא הייתה צריכה לגמור את העניין.

זאת ועוד, היו התבטאויות של גורמים ביטחוניים שלא היו צריכות להיות להיאמר, עם כל הכבוד שרוצים להתייפייף לפני כל העולם – אבל חוסן הצבא והאומה הוא קובע, ועכשיו עינינו רואות שמדובר גם באחדות האומה. האומה נקרעת לגזרים. ולכן אין צל של ספק שצריך לחזור חזרה למושגים של נחפשה דרכנו ונחקרה ונשובה אל מקורותינו, אם נשוב לשם אנחנו פשוט נציל את עצמנו מהרבה מהומות והרבה צרות. ורק אז נסלק מעצמנו שנאת חינם ורק אז נוכל לשבת בטח בארצנו.