במלאת שלושים להסתלקותו של ר' שמואל ערוסי הלוי נע"ג נערך יום הספד והתעוררות בבית הכנסת רמב"ם ברמת עמידר, רמת גן. שם התפלל המנוח והיה חלק מהקהילה שחבריה משכימים ומעריבים לתפילות, ובה מתקיימים שיעורי תורה לפני כל תפילה ואחרי כל תפילה בימי חול, בשבתות ובמועדים.
כל חייו היו כספינה בים סוער. כשהתגלתה אצלו המחלה הנוראה קיבל עליו את הגזירה, לא בכה ולא התרגז. כשידע שאשתו, רות ע"ה, חלתה לעומת זה, בכה והתפלל עליה. כל חייו נתייסר מילדותו עד מותו, ובמיוחד שלא זכה לזרע של קיימא. התכנסנו לא רק ליום הספד אלא גם להתעוררות, מאחר שחכמינו ז"ל הנחונו שלא נעבור על מאורעות החיים מבלי שניתן אל לבינו ונתעורר לשוב בתשובה לאבינו שבשמים. ולכן כל אימת שאדם רואה חולה לא רק שהוא זקוק להתפלל לשלומו של החולה, ולא רק שהוא זקוק לסייע בידי החולה, אלא עליו לומר בלבו, "אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה". כאשר אדם נכנס לבית החולים ורואה את החולים השונים, אוי לו אם לא יגיע למסקנה שהאדם להבל דמה, כקש נידף. ולא כדי להתייאש, אלא כדי לדעת שאי אפשר לו לאדם ללא סיעתא דשמיא, שאי אפשר לאדם בלי האמונה, שאי אפשר לו לאדם בלי תורה ומצוות. ולכן הרבה פעמים כשאני הולך לבקר חולים, ואני שומע חברים יקרים בתום לבם אומרים: "מסכן האדם הזה, מסכנה האישה הזאת". זה נכון, אבל היכן הטעות שלהם? שהם אומרים שהחולה מסכן ולא אומרים שגם אנחנו מסכנים ושאנחנו חסרי אונים. וזוהי טעות קשה מנשוא שבני אדם לא מפנימים, לא צורבים בתודעתם שהחולה משמש לנו כמו ראי, אנחנו שעומדים על רגלינו, אנו שחושבים את עצמנו לבריאים. על אחת כמה וכמה כאשר אדם הולך לבית אבלים או מלווה את הנפטר עד לקבורה ואחר הקבורה, לא מספיק שהאדם יחשוב כשהוא הולך לבית האבלים או מלווה את האדם לקבורה, שהוא גומל גמילות חסד של אמת עם הנפטר, גומל חסדים עם האבלים ומנחם אותם - זה לא מספיק. כי הקב"ה נותן לנו את המאורעות הקשים הללו כדי שאנו החיים נגיע לדרך האמת ולדרך האמונה ונידבק בו, בקב"ה, כי רק הדבקות בקב"ה היא הדרך המביאה את החיים האמיתיים, החיים בעוה"ז ובעוה"ב. כך בכל נפטר ונפטר, שהאדם החי צריך לדעת, שאין לו שום ביטוח לקיומו שלו. על אחת כמה וכמה כשנפטר אדם שהתייסר כל חייו, שבשעה שהאדם בא ללוותו, צריך לעשות חשבון נפש נוקב באיזו מידה, כשהיה רואה את האיש בייסוריו, הוא שב בתשובה. כי אם הוא ראה אותו בייסוריו, והדברים לא גרמו לו לשום מחשבה של חשבון נפש, אז דבר זה נחשב כקטרוג כנגדו, על כך שלא התעורר לחשבון נפש ולשוב בתשובה, כי המיוסר הוא בבואה לבלתי מיוסר, כדי שישוב בתשובה. אנו אומרים כל יום בברכת התורה "וחיי עולם נטע בתוכנו", ויש גורסים כגירסת רבינו הרמב"ם "חיי עולם נטעה בתוכנו", שהתורה נותנת לנו חיי עולם, שהנשמות שלנו מזדככות ע"י התורה, כי זה מכשיר אותנו לחיי נצח ואמת בעוה"ב. ולכן אילו הייתי מסכם את שנות חייו של דודי שמואל ע"ה, הייתי אומר "מעט ורעים" היו כל חייו, ולא השיגו שנותיו את שנות אבותיו. כל הזמן היה בייסורים כאן בעוה"ז, שהוא עולם של הבל. אך הייתם צריכים לראות איזה אושר היה לו כשישב בכולל ולמד, איזה מבריק היה - משיב תשובות כהלכה. ידענו כמה הוא מיוסר אבל עיניו ריצדו מאושר. בשנותיו האחרונות היה בא עם אשתו רות ע"ה לשבתות עיון וירחי כלה במסגרת הליכות עם ישראל והיה שמח ומאושר להיות במחיצתה של תורה ותפילות. זה נקרא "ויחי יעקב". אם כבר מתייחסים לביטוי חיים בעוה"ז, רק לחיים של תורה ומצוות, שהחיים שאדם מאושר מהם, וצופה מהם את העתיד. והם חיי התורה שזכה להם בתקופת חייו האחרונה, לאחר הגלגולים הקודמים שהיו לו. בערוב ימיו כאשר נתגלתה בגופו המחלה, כשהוא אושפז בבי"ח, הוא נהג לתאר מבחינה מדעית ובצלילות הדעת את מה שקורה בגופו. ולזה אני קורא שלטון הדעת על הגוף. הוא התייחס לגוף כנגוף, ושם את כל יהבו בחייו על הדעת, על האמונה, כי זה הנצח, זה ה"ויחי". לכן התכנסנו לא רק לכבודו, אלא גם כדי לעשות חשבון נפש נוקב. עכשיו כשהסתלק מאתנו צריכים אנו לעשות חשבון נפש, באיזו מידה נתנו דעתנו למשמעות הייסורים בחיי האדם. כי כאמור דרכה של היהדות, שכל מאורע ומאורע של ייסורים ישמש לנו בבואה – מראה, כדי שניישר ונתקן אנחנו החיים את חיינו הרוחניים, ונעלה מעלה מעלה במעלות היראה, עד שנגיע למעלת אהבת ה', שאין מעלה למעלה ממנה. ונסיים בתפילה שהקב"ה יזכה אותנו לעסוק בתורה ומצוות, ושנלך בדרך טובים ושהקב"ה יצרור את נשמתו בצרור החיים.
