אחריות שילוחית לנזקים

התפרסם בתחומין כו (תשס"ו), עמוד 328-334 ראשי פרקים: א. הרשב"א: המשלח פטור, ב. הגהת מרדכי: חיוב מדיני שומרים, ג. הרא"ש: פטור מדיני שומרים ואף מגרמי, ד. לפי המבי"ט המשלח חייב, ה. חיוב מדינא דגרמי, ו. פסיקת השלחן-ערוך ונושאי כליו, ז. חיוב מדין בור, ח. הצעות מעשיות, ט. סיכום.

לעיתים ניזוק עובד בעת שהוא עושה את שליחותו של מעבידו. נזקים בעת ביצוע שליחות היו נחלתם של עובדי הכור הגרעיני בגלל הקרינה שהם סופגים במהלך עבודתם; חיילי השייטת, שניזוקו מצלילותיהם בנחל הקישון; אנשים וצוותים רפואיים שנשלחו לסייע באזורים מוכי אסונות המאיימים בהידבקות ממחלות, וכדומה. עבודה אינה רק מזכה בשכר עבורה, אלא יש בביצועה גם מידה של סיכון. כך דורשת הגמרא (ב"ק קיב,א) מהפסוק "ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש, כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו" (דברים כה,טו): "מפני מה עלה זה בכבש, ונתלה באילן, ומסר את עצמו למיתה - לא על שכרו"?! רש"י פירש, וכן מבואר בספרי על פסוק זה, שהעלייה בכבש והתלייה באילן יש בהן מסירתה של הנפש למיתה. אם אמנם מדובר בסכנה וודאית, הרי שהדבר תמוה: וכי בשביל להתפרנס מותר לאדם למסור את נפשו?!1 ואולי מדובר רק במצבים שיש בהם חשש סיכון. אולם גם אם ניתן ללמוד מכאן שהסיכון מסביר את חיובו של המעביד שלא להלין את שכרו של העובד, עדיין יש לברר האם האחריות הנזיקית רובצת על כתפי העובד שנטל על עצמו את הסיכון, או שמא לא פטר העובד את מעבידו מאחריות על נזקים שייקרו לו במהלך העבודה.

בשו"ת הרשב"א (המיוחסות לרמב"ן סי' כ) נשאלה השאלה אם המשלח חייב לפצות שליח שניזוק מחמת ביצוע השליחות. תשובתו היא: אין המשלח חייב בתשלומי נזק השליח, שלא מצינו תשלומי נזק אלא בנזק עצמו, או בנזקי ממונו, האי כדיניה והאי כדיניה. ונזקי ממונו, כעין נזקי עצמו הן - כלומר, לפי שפשע בנזקו בשמירת ממונו. אבל בנזק שהגיע לשליח, מה הזיק המשלח, ומה הגיע לו מחמת פשיעתו? וכל שכן אם השליח שכיר. שהרי הלך בשכרו. כדכתיב: "ואליו הוא נושא את נפשו", ודרשינן, שעל שכרו עלה בכותל ונתלה באילן. כלומר, ולפעמים שיפול ממנו וימות, ובכלל סכנת נפשו הכניס עצמו מחמת שכרו. ואלו דברים פשוטים הם. הגע בעצמך: מי ששכר פועל נפח, ויצא גץ מחמת הפטיש והדליק גדיש של נפח, מי חייב בעה"ב מפני שהיתה מלאכתו?! ואפילו היה הפועל בחנם; ואפילו תאמר שבגרם שליחות, הגיעו נזק - גרמא בנזק הוא, ופטור. שני בסיסים הם שמכוחם ניתן לחייב אדם בדמי נזיקין - מכח דיני נזיקין, או מכח הסכם. מכח דיני הנזיקין ניתן לחייב רק כשאדם מזיק בגופו או בממונו את גופו של הזולת או ממונו. אבל אם הנזק רק נגרם, ולא נעשה ישירות על ידו - הוא פטור (אם כי חייב בדיני שמים - כמובא בב"ק ס,א; ב"ב כב,ב-כג,א; שו"ע חו"מ תכ,יא). השליח שניזוק במהלך שליחותו או בגינה, לא ניזוק ישירות ע"י המשלח, ולא ע"י ממונו, ולכן לדעת הרשב"א המשלח פטור מלפצות את נזקיו. מדברי הרשב"א עולה שגם מכח הסכם לא ניתן לחייב את המשלח, שהרי לא הוסכם בינו לבין השולח שיתחייב בכך, וגם אין בסתם שליחות הסכם מכללא על כך - לא מיבעיא שליח בשכר, אלא אפילו שליח בחינם, וכלשונו: "ואפילו היה הפועל בחנם". מדבריו נשמע שהדבר פשוט שאין למשלח אחריות על נזקיו של שליח בשכר. הסברה היא, ששליח זה בוודאי קיבל על עצמו את האחריות לנזקיו, והסכים להכניס את עצמו לסיכונים תמורת השכר שקיבל. במידה מסויימת ניתן היה לומר סברה הפוכה, הפוטרת את המשלח יותר בשליח בחינם מאשר בשליח בשכר, שכן אפשר שבשכר מתכוונים הצדדים שהוא ניתן עבור מכלול העבודה המבוצעת, ובכללה הסיכונים שבכנפיה. מה שאין כן שליח בחינם, שהתנדבותו היא גם על קבלת האחריות האישית שלו על נזקים שעלולים להגיעו. תשובת הרשב"א מובאת ע"י בעל תורה-תמימה (דברים כה,טו אות קמב),2 אלא שהוא כתב: "מטעם זה, אם אירע אונס לשכיר, פטור בעל הבית, שהרי בתחילה הכניס עצמו בסכנה. ויש חולקין3 על סברא זו, וסבירא להו דבעל הבית הוי כשואל עליו, שחייב באונסין. ודרשא זו היא על דרך דרש ואסמכתא." אם טעם הפטור הוא רק הסכמתו של העובד להסתכן (וכלשון הפסוק "כי אליו הוא נושא נפשו"), הרי עשוי הדבר לפטור את המעביד גם אם הוא עצמו הזיק בגופו או בממונו את העובד - האמנם התכוון הרשב"א גם לכך? מסתבר שלא לכך התכוון, שהרי הדוגמה שהוא מביא - נפח שיצא גץ ממפוחו ושרף את גדישו - אינה עוסקת בנזק שנעשה ע"י גופו של המעביד או ע"י ממונו, אלא ע"י גופו של העובד במהלך עבודתו, ובגינה. הרשב"א פוטר את המעביד מחמת גרמא. ומשמע, שאילו היה הנזק נעשה ע"י גופו של המעביד או ע"י ממונו, היה הרשב"א מודה שהוא חייב לשלם לעובד ככל מזיק. משמע שהפטור איננו רק בשל הסכמת העובד. לפי זה, אם אירע נזק לעובד ע"י כלים וחומרים השייכים למעביד - כגון, ממכונות הקרנה, וכן ממים שהוא נדרש לצלול בהם והם שייכים למשלח (דוגמת הנזק שנגרם לצוללים במי נחל הקישון) – אפשר שהמעביד אחראי לנזק, וחייב לפצות את העובד על כך, ולהלן נדון על חיובו מדין 'בור'. סיבת הפטור שמביא הרשב"א (גרמא בניזקין) טובה אולי כדי לפטור מוהל שניזוק מחמת מציצת דמו של הנימול, הידבקות של צוות רפואי ממחלה שפקדה את החולים המטופלים על ידיהם, דהיינו מקרים שבהם הנזק אירע לא על ידי גופו של המעביד ולא על ידי ממונו.

דעת החולקים שהביא בעל תורה-תמימה מקורה כנראה בהגהת מרדכי, בבא מציעא סוף רמז שנט, המסיק מתשובת מהר"ם מרוטנבורג: דאם שמעון הלך שם בשליחותו של ראובן בשכר, ונתפס - ולא נתפס בשביל ראובן - דאין על ראובן מוטל לפדותו. אבל אם בחינם נעשה שלוחו, חייב ראובן לפדותו, דשאלה שייך בגוף בעלים. דאע"ג דלא הוי ממש דומה בדומה - דגוף האדם לא שייך גניבה ואבידה, כמו גבי אומנים - מכל מקום נראה כדפריך בפ"ק דסנהדרין, מה לי חבל בגופו, מה לי חבל בממונו. החיוב הוא אפוא מדין שומרים, וכלפי שליח שעושה עבודתו בשכר אין למשלח חיוב, כיון שעל גוף האדם (שנשבה, ודינו כגניבה ואבידה) לא חלים דיני שומרים. אבל אם השליח נשלח בחינם, הרי הוא כאילו הושאל בגופו למשלח, ולכן חייב המשלח אפילו באונסין שאירעו לשליח. נמצא, שאע"פ שאין דין גניבה ואבידה בגוף האדם, ולכן לא החיל בעל הגהות מרדכי את דיניו של שומר שכר על המשלח, כשהשליח בשכר נשבה, בכל זאת לעניין השאלת גופו של האדם בחינם, חייב המשלח. ההסבר לכך הוא הבסיס המינימלי המשותף שיש בין דיני נזיקין בממון, ובין דיני נזיקין בגוף האדם. על בסיס זה יש לחייב את המשלח באחריות על שלוחו שנשבה, כשהשליח הוא בחינם. שהרי לגבי גזלות הביאו בגמרא (סנהדרין ב,ב) פסוק שהם נידונים בשלושה, ולגבי חבלות, שאף הם נידונים בשלושה, למדו זאת מסברא: "מה לי חבל בגופו, מה לי חבל בממונו". נראה שמאותה סברה נובעת דעתו של בעל הגהת מרדכי - כשם שהשואל חייב באונסין על הנכס ששאל, כך הוא חייב באונסין על גוף האדם ששאל (האדם שעשה שליחות למענו בחינם). דעת הגהת מרדכי הובאה ע"י הרמ"א (חו"מ קעו,מח) כחולקת על דעת הרשב"א הנזכרת לעיל, שכן על דברי המחבר "וכל זה בשותפים. אבל מי ששולח חברו בעסקיו, ונתפס. יש אומרים, דאם הלך בשבילו בחנם, חייב לפדותו, דהוי ליה כשואל שחייב באונסין" - הוסיף הרמ"א: "ויש חולקין", בציינו לרמב"ן (והכוונה היא לתשובת הרשב"א שיוחסה לרמב"ן). אולם כבר ביארנו לעיל שהרשב"א התייחס רק לשליח שנתפס בגלל השליחות, ורק במקרה זה פטר הרשב"א את המשלח משום שההיזק נעשה בגרמא. אבל הרשב"א לא התייחס לחיובו של המשלח על נזקי גופו של השליח מחמת שגופו של זה הושאל לו, ועל כך אפשר שגם הרשב"א יודה שחייב, ואין הכרח לומר שהרשב"א חולק על הגהת המרדכי.

נראה שהחולק על הגהת המרדכי הוא הרא"ש בשו"ת - כלל פט סי' ד. תשובתו עוסקת בשותף שנתפס במהלך השותפות, ובגינה, ועל כך כתב הרא"ש: שותף אינו מחוייב באחריות חברו, דשותפין הן שומרי שכר זה לזה בעסק הממון. אבל בשמירת גופו - כל אחד שמירת גופו עליו הוא, ואינו מחוייב בשמירת חברו, ואפילו בשאלה. דהשואל ממון חייב באונסין; השואל גוף חברו לעשות לו מלאכתו - אינו חייב באונס גופו, אם נשבה, או נשבר רגלו במלאכתו. אולם דבריו צ"ע: נהי שאין לחייב את המשלח משום שאין דיני שאילה בגוף האדם, אבל מדוע אין לחייבו מדיני נזיקין, שהרי שלח אדם לעשות לו מלאכה שכרוכה בסיכון, והשליח שבר את רגלו בשעת מלאכתו ובגינה - למה לא יתחייב המשלח לפחות כדינא דגרמי? אפשר שהרא"ש סובר שמקרה כזה לא נחשב גרמי, משום שהמשלח לא עשה בגוף השליח שום מעשה. עיין טור חו"מ סי' שפו ובית-יוסף שם; רא"ש ב"ק פ"ט סי' יג, וב"ב פ"ב סי' יז; ושו"ת הרא"ש קא,ג (וכן הוא בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' קז) - שדינא דגרמי חייב רק כשעושה מעשה בממון חברו, וכשברי היזקא. ד. לפי המבי"ט המשלח חייב עד כה מצאנו שהרשב"א פוטר את המשלח, מכיון שלא הזיק את השליח בידיו או בממונו; הגהות מרדכי מחייבו כשהשליח עשה בחינם, כדין שואל החייב באונסין; והרא"ש הפוטר הן מדיני שומרים והן מדינא דגרמי. אולם היו פוסקים שחייבו את המשלח בכל מקרה. דעתם של אלו מובאת בתשובת מהרשד"ם חו"מ סי' תלה. תשובה זו דנה בעניינו של ראובן שהציע את בנו הגדול לעבוד אצל שמעון, בהזהירו אותו שלא ישלחנו בדרכים חוץ לעיר. לימים שלח אותו שמעון מחוץ לעיר, ולסטים הרגוהו. ראובן תבע את שמעון לשלם לו פיצויים; ושמעון טען שבנו של ראובן גדול, ומכיון שבכל זאת הלך באותם דרכים, הוא פטור. למהרשד"ם פשוט שם שהדין עם שמעון שהוא פטור, אבל הוא מביא ש"חכמים בני תורה כתבו ופסקו לחייב לשמעון בראיות נכונות, הן מדרך המדרש, הן מדברי הפוסקים." כנראה שמהרשד"ם פטר אף מדינא דגרמי (ואפשר שהוא סבור כרשב"א וכרא"ש שמדינא דגרמי חייב רק כשעושה מעשה בגוף הניזק, ורק כשברי היזיקא). אולם למדנו חידוש מדבריו שיש מי שמחייב את המשלח. ואכן, נמצאה דעה כזו, והיא דעת המבי"ט. בשו"ת שלו (ח"ב סי' קנו) הוא דן בעניינו של ראובן ששלח את שמעון שיקנה לו בית מגוי, ועשה כן. אלא שראובן התחרט מלקנותו, והגוי תבע את שמעון לערכאות. שם חוייב שמעון לקנות את הבית ולשלם לגוי את כל הכספים המגיעים לו. כשתבע שמעון מראובן לשלם לו כספים אלו, טען ראובן שמזלו של שמעון גרם לו. המבי"ט חייב את ראובן לשלם לשמעון, כי הנזק שאירע לשמעון היה בגלל ראובן. אשר לתשובת הרשב"א (הנזכרת לעיל) הפוטרת את המשלח - טוען המבי"ט שתשובה זו עוסקת בנזק שהגיע לשליח שלא בגלל המשלח. בתשובה אחרת (ח"ב סי' קפח) דן המבי"ט בעניינו של רב שהלשינו עליו אצל השלטונות. ונעצר על ידם, ונאלץ לפדות את עצמו. המבי"ט חייב את הקהילה לשלם לו את הוצאותיו משום שפעל כשליח הקהילה וניזוק בגין עבודתו. החיוב נעשה מכח ההסכם שנעשה בין הרב לבין נציגי הקהילה, שישלמו לו כל הפסד שיהיה לו; וכן מכח המנהג ששרר אז, ש"כל מה שיארע לדיין או לנאמני הקהל", יש לחייב את הקהל. אולם, כאמור, לדעת המבי"ט אף הרשב"א שפטר בעניינו, במקרה זה היה מחייב, וזו לשונו של המבי"ט: ונראה לי כי מה שכתב הרשב"א, שאין המשלח חייב בתשלומי נזק השליח, היינו כשהוזק שלא מחמת המשלח, ולא מסבתו, כמו אם נשבה בדרך. שאם גם הוא היה הולך דרך שם, שלא בשליחות מי ששלחו עתה, אלא לצרכו, היה נשבה גם כן. וכשהלך בשליחות ונשבה, אינו זה בסיבת המשלח, ולכן אינו חייב. אבל אם, דרך משל, אלו השבאים היו שונאים למשלח, וידעו כי זה היה שלוחו, ועל כן שבוהו - וכל שכן אם היה המשלח חייב לאלו השבאים איזה דבר, והיה ביד השליח נכסים של המשלח ושבו אותו ואת הנכסים, כי ידעו שהיו של המשלח - שחייב המשלח לפדותו, והוי כמו פושע בשליח, כי מסיבתו נשבה. שאם לא היה הולך השליח בשליחותו, אע"פ שהיה הולך באותו הדרך והיה פוגע בשבאים אלו, לא היה נשבה. וכן אם עשאו שליח למכור לו איזו סחורה, ונמצא זיוף באותה הסחורה שלא ידעה השליח, ומחמת כן העלילו עליו שזיוף באותה סחורה והפסיד, והוזק בזה מלבד הפסד שבסחורה - יתחייב המשלח בהפסד שלו, כי בסיבתו הוזק והפסיד. וכן נראה מלשון הרשב"א, שכתב: "אבל בנזק שהגיע לשליח - מה הזיק המשלח". והיינו בנזק שהיה אפשר להגיע גם כן לשליח, אע"פ שלא היה שלוחו. אבל בנזק והפסד שהגיע לשליח בסיבתו, כי האי גווני, יהיה חייב, שהוא כמו פושע לשליח. אולם לכשנעיין בגוף תשובתו של הרשב"א נמצא שהנזק שנגרם לשליח לא היה מגיעו בלעדי השליחות, שכן השאלה היתה: "מי שהגיע לו היזק בממון שלו, מחמת שליחות שולחו, או שהעלילו עליו מחמת השליחות, והפסידוהו ממון." ובכל זאת פטר הרשב"א את המשלח. נראה אפוא, שהחיוב שחייב המבי"ט אינו רק בגלל שהנזק אירע מחמת השליחות, אלא גם משום שהיה בנזק פשיעה כלשהיא מצד המשלח. ובמקרה כזה היה הרשב"א, לדעת המבי"ט, מחייב גם אם היה השליח מקבל שכר על עבודתו. את זאת ניתן לדייק גם מלשונו של הרשב"א בתשובה: "אבל בנזק שהגיע לשליח, מה הזיק המשלח, ומה הגיע לו מחמת פשיעתו?" - הא אם פשע המשלח, גם הרשב"א היה מחייב. סברתנו לעיל, שהמשלח פטור בשל כוונתו של השליח (בין אם הוא עושה את עבודתו בחינם ובין אם בשכר) לקבל על עצמו את הסיכון, בוודאי אינה שייכת במקרה שהנזק נגרם בשל פשיעתו של המשלח, שאז בוודאי הוא חייב לפצות את השליח. אפשר אם כן שהחיוב הוא מדינא דגרמי.

כבר נגענו לעיל בשאלה מדוע לא ניתן לחייב את המשלח בפיצויו של השליח מדינא דגרמי. במה שונה הדבר מהמראה דינר שולחני, שאם אמר על המטבע שהוא יפה ונמצא רע, הוא חייב מדינא דגרמי (ב,ק צט,ב-ק,א; רמב"ם הל' שכירות י,ה; שו"ע חו"מ שו,ו)? לעיל תירצנו, שהרשב"א והרא"ש סוברים שבדינא דגרמי חייב אדם רק אם עשה מעשה (הושטת המטבע והדיבור שהמטבע הוא יפה4) ורק אם ברי היזקא. ולכאורה, בכל אותם מקרים שמנינו בתחילת דברינו (עבודה בכור גרעיני, צלילה במים מזוהמים, הידבקות במחלות) אין מעשה. אולם למרות שבדרך כלל אין מעשה (למעט מקרים שבהם מושיטים לעובד ביד מפתח להיכנס למקום המסוכן, כרטיס טיסה וכדו'), עדיין יש שם דיבור, כשהמעביד שולח את העובד למקום המסוכן. המקומות המסוכנים שמנינו הם מקומות שהסכנה בהם צפויה וברורה, והרי זה בבחינת "ברי היזקא". במקרים שבהם דנו הרשב"א, הרא"ש ומהרשד"ם כנראה לא מדובר ששלחו למקום מסוכן, ולכן הם פטרו את המשלח, ולא חייבוהו אף לא מדינא דגרמי. מה שאין כן בנידון שהבאנו במאמר זה.

בשו"ע (חו"מ קפח,ו) פסק כמו הרשב"א: מי שהגיע לו היזק בממונו מחמת שליחות שולחו, או שהעלילו עליו מחמת השליחות והפסידוהו ממון - אין המשלח חייב לשלם לו נזקו. תשובת הרשב"א עצמה הובאה בבית-יוסף, ובצידה הובאה הגהת המרדכי, שאם השליח נתפס, ועבודתו נעשית בחינם - המשלח צריך לפדותו, כאילו גופו שאול למשלח. אף שבבית-יוסף לא הכריע מהר"י קארו בין שתי הדעות, הרי בהביאו בשו"ע את דעת הרשב"א בלבד, כבר הכריע כמותו. הרמ"א, כאמור לעיל (פרק ב), הביא את דברי הגהות מרדכי במקום אחר (חו"מ קעו,מח), ואת דעת הרשב"א הביא כ"יש חולקין". בנתיבות-המשפט שם (ביאורים ס"ק ס) כתב שהחיוב הוא דווקא בשליח קבלן; אבל אם השליח הוא עובד שכיר, הרי הוא כעבד וכקרקעות, שאין עליהם דיני שומרים. ואם השליח היה קבלן ובשכר ונזדמן לו אונס על גופו שהוא כעין גניבה - גם כן המשלח פטור, כי אין דין גניבה ואבידה של שומר שכר בגוף האדם (ועוד האריך שם בפטור מטעם "בעליו עמו", ותלה הדבר במחלוקת ראשונים). כאמור לעיל, יש להוסיף על כך, שהמשלח פטור רק אם לא פשע. כשם שדייקנו כך מלשון הרשב"א, כך יש לדייק זאת גם מלשון ערוך-השלחן (חו"מ קפח,ו), המנמק את הפטור בתמיהה "מה פשע בזה המשלח שיהיה חייב לשלם?!" - הא אם פשע המשלח, כגון שידע את הסיכונים שיש לשליח מחמת השליחות, ובכל זאת שלחו, הוא חייב, כדברי המבי"ט הנ"ל.

במקרים רבים מאלה שמנינו אמורים היו המעבידים והמשלחים לנקוט באמצעי זהירות קודם שהם מפנים את עובדיהם ושלוחיהם למקומות מסוכנים. שליחתם של רופאים לטפל בחולים שמקננת בהם מחלה מדבקת, אם הם ניזקים מכוח החומרים והכלים של המעביד, יש לחייב עליה כאילו הניחו המשלחים בור לרגלי שלוחיהם. אלא שחיוב מדין בור מוגבל הוא למקרי נזק בלבד, ולא למקרי מוות, כמו שפסקו הרמב"ם (הל' נזקי ממון יב,טז) והשו"ע (חו"מ תי,כ). ואף החיוב בנזיקין מוגבל הוא לבור שברשות הרבים, או לבור ברשותו הפתוח לרשות הרבים. אבל בור שהוא ברשות המעביד, אפשר שאם ניזוק בו העובד לא חייב על כך המעביד, שכן אפילו נכנס לשם העובד ברשות, עדיין הרשות ניתנה לו להיכנס, אבל המעביד לא קיבל על עצמו את האחריות אם יינזק. הלא אלה הם דברי ערוך-השולחן (חו"מ תי,ד): זה שחייבה התורה בנזקי בור, אי אפשר לומר על בור שברשות האדם לגמרי. דוודאי ברשות עצמו יכול האדם לעשות כל מה שירצה. ואע"ג דחייב כל אדם להסיר מכשול נזק גם מרשות עצמו, כמו שחייבה התורה במעקה - זהו לענין מצוה וחובה ולעבור בלאו, כשלא הסיר הנזק, ולא לענין תשלומין. ולא מיבעיא שאינו חייב בתשלומין על הנכנס לחצרו שלא ברשות, אלא אפילו הנכנס ברשות, אין שום סברא לחייבו ממון בשביל דברים שעשה ברשות עצמו; והרי לא הכריח לחברו, או בהמת חברו שיכנס ויכשל, אלא נתן להם רשות, והיה להם ליזהר, או שלא ליכנס, והרי לא קיבל שמירתם. ובאמת, אם קיבל עליו שמירה, או לדעה האחרונה שבסי' שצח, דנתינת רשות הוי כקבלת שמירה - ודאי חייב. אלא שדבר זה ניתן להיאמר על פועל הנכנס לאזור שאינו בתחום עבודתו כלל, וכניסתו לשם לא היתה מחוייבת כלל. מה שאין כן בנידוננו, שלא הותנה במפורש לפטור את המעבידים ואת המשלחים מאחריותם לנזקי הבור שהם טומנים לרגליהם של עובדיהם ושלוחיהם.5

נמצאנו למדים, שחיובו של המעביד ושל המשלח בנזקים שאירעו לעובדיהם ולשלוחיהם נתון במחלוקת ראשונים - הרשב"א והרא"ש מזה, והגהות מרדכי מזה - ודעותיהם הובאו בשולחן-ערוך. במקרה כזה יוכל כל מעביד לטעון "קים לי" כדעה הפוטרת אותי. חיוב מדינא דגרמי וחיוב מטעם בור, אף הם חיובים מוגבלים. לכאורה לא נותר במקרים אלה אלא לטעון את טענתו של הר"י וינברג בשו"ת שרידי-אש (ח"א סי' קיז) שעל העובד היה לסרב לקבל על עצמו את המשימה שהוטלה עליו. אמנם תשובתו עוסקת במי ששלח סחורות אסורות להעבירן את הגבול ונתפס, וקשה להחיל את טענתו על משימות המצוה שבהם אנו דנים במאמרנו זה. אבל אם היינו מסתפקים בפסיקה זו, היה עלינו לסכם, כבתשובת הר"י וינברג, שנותר רק לחייב את המשלח לכפר על עצמו בשל הניחו דברים מסוכנים שסיכנו את השליח, ולכן ראוי שישתתף בחלק מן הפיצויים. אולם חיוב כזה יפצה את העובדים רק בצורה חלקית, ואינו אלא לפנים משורת הדין. הראשל"צ ה"ר בן-ציון מ"ח עוזיאל (שו"ת משפטי-עזיאל חו"מ סי' מג) מצא דרך לחייב את המעביד מצד מנהג המדינה וצורכו של המעביד בכפרה. אולם גם זהו חיוב שלא מעיקר הדין, ולנו דומה שיש מקום לחייב בתשלום פיצוי גם מן הדין, וכדלקמן: א. מדין בור - נכון הוא מה שכתבנו לעיל שלא כל כניסת עובד למקום מסוכן היא הכרחית, ואפשר שכניסה מסוכנת לא הורשתה ע"י מוסדות השלטון והמעבידים. אולם המדינה, שהיא בדרך כלל המעבידה, חוקקה חוקי בטיחות, שמחייבים את המעביד לנקוט אמצעי זהירות כדי להבטיח את חיי העובד ובריאותו. מעתה, החיוב בנזק אינו רק משום מנהג המדינה; אלא בעצם החוקים הללו מונח התנאי המחייב את בעל הבור שהזיק לשלם את נזקיו, גם אם היתה רשות הכניסה לשם מוגבלת. ב. מדינא דגרמי - כאמור, פעולות רבות שעושה העובד או השליח מתחילות ומלוות במעשים כל שהם מצד המעבידים-המשלחים. צוותי הרפואה וחיילי השייטת אינם מונעים רק בכח הדיבור של מנהליהם ומפקדיהם, אלא גם בכח מעשה המלווה דיבור זה. כאמור, לכל הדעות דינא דגרמי מחייב כאשר הנזק מלווה במעשה מצד המזיק, וכאשר ברי היזקא; ובמקומות האמורים אכן - בדרך כלל - ברי היזקא. והיה אם לא כל המקרים מכוסים בהצעות אלו שהצענו, ועדיין יימצאו עובדים ושליחים שלא יפוצו כראוי במקרים של נזק הנגרם להם עקב מלאם את שליחותם ובעת עבודתם - ראוי הוא שיעוגנו עניינים אלו בתוך הסכמי העבודה, אפילו בהסכמים הקיבוציים, ואז יתווסף עוד מקור חיוב, והוא ההסכם.

לאור כל הדברים האלו, הנני בדעה שעל המדינה להיות אחראית לנזקים שייגרמו לעובדיה בכור האטומי, לחייליה שניזוקו עקב צלילה במים עכורים ולצוותי רפואה היוצאים מטעמה לסייע במדינות מוכות אסון טבע. לענ"ד יש בדרך זו כיסוי אפילו למוהל שניזוק, אלא שאצלו הפיצוי צריך להינתן על ידי ההורים, במקרה שהם ידעו או שעליהם היה לדעת, שמציצת הדם אצל בנם היא מסוכנת (הוא נשא איידס או עלול להיות נשא איידס).