חליטת הבשר אחרי מליחתו - תשובתו של הרה"ג חיים דוד הלוי זצ"ל

בדין חליטת הבשר אחרי מליחתו

למכובדי

הרה"ג רצון ערוסי שליט"א

בני ברק

השלום והברכה,

הנני מאשר קבלת מכתב כת"ר מיום ל"ג בעומר דנא, סובב הולך על מה שכתבתי ב"מקור חיים השלם" בענין חליטת הבשר. וראיתי שהדברים גרמו לכת"ר צער רב, ועל כן הנני מוכן ומזומן לפרסם את כל דברי כת"ר בשלימות (בספר "עשה לך רב" חלק ה' כאשר יעזרני ה"ת להוציאו לאור) שלא כמנהגי, לאות הסכמה והזדהות.

וזו לשון מכתבו:

"במקור חיים השלם חלק חמישי עמודים 211-210 ובהערה 20, התיחס כב' לחליטה: הנה כבר נהגו כל ישראל כסברא ראשונה שהיא מקובלת למעשה, ולא שמענו ולא ראינו מי שחושש לחלוט הבשר ברותחין אחרי מליחתו, פרט לחלק מבני העדה התימנית הנוהגים כן לפי פסק רבנו הרמב"ם ז"ל... וגם אצלם הולך ומתבטל מנהג זה ברבות הזמן אחרי עלייתם ארצה, ע"כ.

כיון שהמנהג ענף גדול בהלכה, ובפועל הוא תופס היום חלק גדול ונכבד מהווייתנו הרוחנית, ומכיון שדברי כב' בעל פה (כלי תקשורת) ובכתב (ספרים) נפוצים ב"ה אצל רבים רבים מבני ישראל, יש לענ"ד צורך להבהיר כמה דברים, כדי למנוע מכשול.

א. הנה ידוע שמנהג איסור שיסודו סייג פרישות כדי שלא להכשל באיסור (כענין חליטה שהוא איסור דם) לדעת הרמב"ן אין התרה, ולדעת פוסקים אחרים אפשר בהתרה, ואם אנו רואים רבים נוטשים מנהג איסור כזה בלא התרה (לא לפי דעת הפוסקים) אלא באקראי ובלי ידיעה, האם רשאים אלה הנוהגים מהמיעוט שנשארו, לנטוש המנהג בלא התרה, רק משום שבלאו הכי המנהג הולך ובטל בלא ביטול ההולם את ההלכה. האם לא נמליץ לכתחלה שבכל זאת ישמרו על מנהגם אם אין להם טעם מיוחד לצורך מיוחד לנטוש המנהג. בקיצור, האם התהוות מקרית לא מבוקרת שנעשית ע"י המון העם מקלישה תוקפו של מנהג, באופן שגם השרידים אשר ה' קורא עליהם, החכמים והיראים יכולים ליהנות מקלישות אותו מנהג ולראות אותו כבטל.

ב. אם מדובר ביהודי תימן יש לראות במנהג החליטה לא מנהג רגיל, אלא פסק הלכה, כיון שקבלו לפסוק כהרמב"ם בקולותיו ובחומרותיו, הרי בכך הצהירו שהלכה כהרמב"ם, והאם על הלכה יש התרה. והאם מנהג העם מבטל הלכה כבהאי גונא (מהרשד"ם יו"ד מ').

ג. גם אם נאמר שזה דבר המותר שנאסר במנהג חומרה, ויש רבים החולקים על הרמב"ן ומאפשרים התרה, הנה לבנים ולבני בנים נוסף עוד איסור "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך". ובאיסור כזה יש רבים, באנו למחלוקת ב"י ומהרש"ם אי מהני התרה, ורבים סוברים כמהרשד"ם שלא מהני התרה, ולכל הדעות בלא התרה אין לתת הכשר לביטול מנהג. חלילה לנו לתת גושפנקא למנהגי המונים אשר בבורותם חלילה עלולים לבטל כל התורה כולה על דרך מה שאמר הרשב"ש (סימן תי"ט) שאם נאמר שמנהג מבטל הלכה תבטל כל התורה כולה, ואף שהראב"ד (מעשר שני פ"א ה"ג) סובר שמבטל איסור דרבנן, רבים חלקו עליו.

ד. בענין החליטה, מרן חשש לו לכתחלה, הרמ"א לא חשש כלל (ש"ך יו"ד סימן ס"ט ס"ק ע"ח). ועתה מה נפשך אם מרן חשש לו כיון שבזמנו עדיין נהגו בו (והרמ"א לא חשש כיון שלא ראה למי שנוהג כן), הרי שמנהג א"י מחייבנו, וכמה פעמים מרן בספריו הטהורים ב"י והשו"ע חשש למנהג א"י כיון דאתריה דהרמב"ם היא. ואם בימיו כבר לא נהגו כלל, ובכל זאת חשש לו, הרי אין לתת להבין שאפשר להינתק מן המנהג כיון שהוא בטל והולך, אלא יש להמליץ על מי שאפשר לו לקיים מנהג יפה זה.

ה. כבר כתב מרן בהקדמתו לב"י שאם הוא פסק להיתר ובמקומות אחרים נהגו איסור, שלא ינהגו היתר, אם כן גם אם לדעת מרן ההמלצה לחליטה בבחינת מן המובחר ולא לכתחלה, הרי התימנים נהגו איסור.

יסלח לי כב', אבל תורה היא ואנו צריכים לידע קו ההלכה. וכשאני מלמד הצעירים דבר הלכה נוהג אני לציין דברי הרב, והפעם לא אדע איך להציג דברי הרב כשהנני שומר על החליטה ומסביר לתלמידי שבני העדה התימנית צריכים לשמור מנהג זה, האם בכל זאת צריך אני לשנות דברי בשיעורים כאמור. (בכבוד והוקרה וכו').

עד כאן דברי מכתבו מלה במלה.

ועתה אציין לכב' לעיין בכמה תשובות שכתבתי בספר "עשה לך רב" בחובת שמירת מנהגים, וגם מדין "אל תטוש תורת אמך", וכבר עסקתי שם ברוב הנקודות אותן העלה כב' במכתבו הנ"ל.

ואף אנכי לא עלה על דעתי מעולם ללמד היתר לביטול מנהג החליטה. ולא לבני העדה התימנית בלבד, שכבר קבלו הוראות הרמב"ם, אלא אף לכל אדם שיכול להחמיר על עצמו ולנהוג בחליטת הבשר, וכמו שביארתי באר היטב בהערה מס' 20 שם. אלא שהאמת היא שצורת כתיבת הדברים כאילו מורים שאפשר להקל בביטול מנהג החליטה, ולא היתה לי למעשה שום כונה כזאת, וכל כונתי היתה לציין עובדא זאת בלבד (שנודעה לי מפי כמה חו"ר תימן).

ועתה עם הדפסת דברי כב' במילואם יבוא הדבר על תיקונו, ויישר כחו לאורייתא שזכות נתגלגלה על ידו.

בברכה וכבוד רב,

חיים דוד הלוי

נ"ב. כדרכי אין אנכי נוהג להדפיס שמות מקבלי מכתבי בספר מטעמים מובנים. לגבי מכתב זה חושבני שיש ערך לפרסם שם כותבו. אם אין לכב' התנגדות יואיל להודיעני.