עליית חתן בר מצווה בפרשת זכור או פרה

הלכה, מנהג אבות, חומרות וכבוד הבריות

השאלה הבאה התעוררה בגין מעשה שהיה.

חתן בר מצווה, מיהודי תימן, הגיע לגיל החיוב במצוות, בימים הסמוכים לפורים. והמנהג אשר התפשט לאחרונה בארץ, חתן הבר מצווה מוזמן לעלות לספר תורה לקרוא מפטיר והפטרה. והשבת שהוא אמור לעלות לתורה היא פרשת זכור. גבאי בית הכנסת של יהודי תימן התנגדו שיעלה למפטיר "זכור", כי לפי הנפסק בשו"ע (או"ח קמו, ב; שם תרפה, ז) פרשת זכור היא מן התורה. ואף שהוא באותה שבת אמור להיות בן 13 שנה ויום אחד, יש שמחמירים [1] כי הוא גדול רק מדרבנן, מכח "חזקה דרבא".[2] כלומר כל זמן שלא ראינו שהביא שתי שערות, הוא גדול רק מכח חזקה זו, ועליה יש סומכים רק למילי דרבנן, אבל לא למילי דאורייתא. אבי חתן הבר מצוה שמתפלל, הוא ובנו, באותה בית הכנסת, ביקש מהגבאים שיסכימו לפחות שחתן הבר מצוה יפטיר בשבת שלאחריה, שהיא פרשת "פרה". אך גם להצעתו זו התנגדו מאחר ובשו"ע, שם, הובאה דעה שגם פרשת פרה היא מן התורה, וכך יצא שמסיבת הבר מצוה תידחה עד אחרי פסח.

בצר לו פנה האב בשאלה, אם יש לחייב את הגבאים לנהוג כמנהג יהודי תימן, ולדבריו, יהודי תימן נהגו כמנהג הרמב"ם, והרמב"ם, אינו סבור שפרשת זכור היא מדאוריתא, אלא מדרבנן. כי מצוות זכור היא מצוה מן התורה, וזמנה בכל עת, ובכל מקום. ובכל אופן ואפילו ע"י כל יחיד ויחיד.

הוסיף האב וטען שאמנם מהרי"ץ (שו"ת פעולת צדיק ח"ב צז), החמיר שקטן לא קורא פרשת זכור, אבל הוא לא החמיר ביחס לגדול, בין שלוש עשרה ויום אחד, שהוא גדול מכח "חזקה דרבא". ועל אחת כמה וכמה שאין להם להחמיר בפרשת "פרה", שמהרי"ץ לא התייחס אליה, ובמיוחד שכתוצאה מחומרות אלו, בנו, חתן הבר מצוה נפגע קשות, וגם הוא אב חתן הבר מצווה, שמתפלל שם, לפי מנהגי תימן, ולפתע פתאום הוא מסורב מכח חומרות, שאבתינו לא נהגו בהן.

תשובה:

ראשית, המנהג לחגוג בזמן שהילד מגיע לגיל חיוב במצוות, אף שאבותינו לא נהגו בו בתימן, הוא חיובי ויש בו חיבוב מצווה ועידוד לבר מצווה שיקבל את עול מצוות בשמחה ובאהבה. אמנם אבותינו בתימן לא נהגו במנהג זה, כי בתימן היתה מציאות רוחנית אחרת נעלה, שהילד נכנס למצוות מילדותו, ולא היה צורך לשאוב אותו באופן מיוחד אל עולם המצוות. כי הוא כבר מגיל חמש עולה לתורה, ויש לו טלית ולולב לנענע, וכבר בגיל תשע הוא מניח תפילין, כמו שתואר בתוספתא והברייתא בפרוטרוט, והילדים גדלו בקהילה שכולה קודש ושומרת תורה ומצוות[3]. אבל בארץ, יש חילון הולך וגובר. ויש צורך לעודד את הילדים שיכנסו לעולם המצוות בשמחה. ולכן אחד הדברים שממרכזים את חתן הבר מצווה היא הזמנתו בבית הכנסת בקריאת מפטיר והפטרה.

ולעצם השאלה, לדעתנו אותם מנהיגי קהילה טעו, כי הם אינם יודעים דרכי הוראת ההלכה. ואף שהם חושבים שהם מחמירים, אבל הם מקילים בכבוד הבריות ובכבוד רבותיהם ובכבוד מנהג אבותיהם עצמם. והסיבה לכך, שהרי לא אמרו להחמיר בפרשת זכור רק בקטן, אבל לא למנוע גדול מדין 'חזקה דרבא'. כלומר, אף שמהרי"ץ (שם) החמיר בפרשת זכור, הוא רק בקטן[4], ולא עלה על דעתו להחמיר בגדול מכח 'חזקה דרבא'.

זאת ועוד, אכן בני קהילה זו הוסיפו חומרה על גבי חומרה, וכל זאת על חשבון כבוד הבריות ועל חשבון פגיעה בנער שיופלה לרעה מכל חבריו, ויקופח בשמחת קבלת עול מצוות. במיוחד שאבותינו לא החמירו בפרשת "פרה". וגם לא כולם החמירו בתימן בפרשת זכור[5].

ואין ספק שעל כל מורה הוראה לקחת בחשבון ענין של כבוד הבריות ועידוד הילדים וכבוד האבות. במיוחד שאבותינו נהגו שכל שהוא כבר גדול העלו אותו כש"ץ בתפילת ערבית או למפטיר. ואם בני דורנו יחמירו בניגוד למנהג אבותינו, הם ח"ו בבחינת "דור אבותיו יקלל" (משלי ל,יא), ובבחינת "וְאַל-תָּבוּז, כִּי-זָקְנָה אִמֶּךָ" (שם כג,כב), והם במעשיהם כאילו בושים, משום שלדעתם המוטעית, מורשתם היא זקנה ועתיקת יומין, וזה בעיניהם לגריעותא. ואינו נכון, עתיקות מורשתנו היא מעליותא. שהיא מקורית, ושכך נהגו חכמי המשנה והתלמוד.

כדי שאותם גבאים ישוכנעו באיזה מידה יש להתחשב בכבוד הבריות ביחס לעולים לתורה ואפילו קטנים, עליהם לעיין במשנתו של מהרי"ץ. מהרי"ץ [6] דן בתשובותיו ופלפל באריכות אם לעלות סומא לתורה. כי היה ילד שנתעוור בגיל שמונה, והוא ידע לקרוא בתורה, והתחבטו אם להעלותו לתורה כדי לא לפגוע בו. ובמיוחד התחבטו קשות ביחס לכהן סומא. שהרי סוף סוף הוא רוצה לעלות לתורה. ואחינו האשכנזים והספרדים [7] הנהיגו שבעל קורא קורא בתורה כדי לא לבייש את עמי הארצות. כי אם לא יעלו לתורה, מי שאינו יודע לקרוא בתורה, תהיה לו בושת פנים. ועל דרך זו דנו בתימן לגבי סומא אם להעלותו לתורה ויקרא בעל פה, שהרי 'דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ' (ראה גיטין ס,ב), וכן הסתפקו אם החזן יקרא במקום הסומא, וכל זאת בגלל שאותו סומא הוא כהן או חתן, ורצו שלא לקפחם ולא לביישם. ללמדנו שזה לא כ"כ פשוט להתעלם מעניין כבוד הבריות או כבוד נער שכבר הגיע לגיל מצוות, והוא מוצא את עצמו מקופח מדחיה אל דחיה. מזכור לפרה ומפרה לאחר ניסן.

במיוחד כשמתבוננים בטיב החובה של קריאת פרשת זכור או פרה אם הן דרבנן אם דאורייתא. שלדעת בעלי התוספות,[8] חובת קריאת פרשת זכור היא מן התורה בגלל ציווי התורה, "זכור את אשר עשה לך עמלק". ולדעתם, זכור מתוך הכתב - ספר תורה, ולדעתם, חכמי ישראל שתקנו לקרוא את פרשת זכור, הם בעצם באו לתת את המסגרת של קיום מצווה מן התורה. אבל לרבנו שיטה אחרת.[9] "זכור את אשר עשה לך עמלק", כל יחיד, ולאו דוקא בציבור, זמנה בכל יום, בכל מקום ובכל שעה, בפה או מהכתב, בכל דרך, אפי' תוך כדי הרצאה בענינו, כל השנה. ולאו דווקא מתוך ספר תורה. והקריאה בתורה היא רק תקנת חכמים. וכשהמשנה (מגילה ד, ו) אומרת: "קטן קורא בתורה ומתרגם", היא מתכוונת גם למפטיר וההפטרות הללו[10]. לכן רק לפי דעת בעלי התוספות קריאת פרשת זכור היא מן התורה. אבל אנו נוהגים כהרמב"ם [11], ומי שרוצה לחוש ולהחמיר - יחמיר, אבל רק לגבי קטן, אבל אין רשות להחמיר ולמנוע גדול בחזקה דרבא, במיוחד כשיש בכך פגיעה בכבוד הבריות[12].

ולעניין פרשת פרה, נכון שמרן בשו"ע (שם) הביא שיש אומרים שגם פרשת פרה היא מן התורה, אבל בזה נחלקו הדעות אם פרשת פרה היא מן התורה, יש אומרים שכן, ויש אומרים שלא.[13] ואלו שאומרים כן, ניסו להטעים מדוע פרשת פרה היא מן התורה. כי פרשת פרה אדומה, היא דיני טהרה מטומאת מת. אבל הרי לא מצאנו חובה לזכור דינים אלו. נכון שמצאנו שרבי משה הדרשן אומר על פרשת חקת[14], מפני שכתוב "זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלוהיך" על חטא העגל, וכן אמרו שתבוא פרה ותקנח ותכפר על מעשה העגל, אבל זהו לימוד דרושי לחלוטין, ואין לו קשר כלל לחובת הזכירה. ורבנו לא מנה כמצווה את זכרון חטא העגל. וגם מי שמונה כחובה את "זכור את אשר הקצפת", הרי זה רק על דרך הדרשה, שאמרו שתבוא פרה ותכפר על חטא העגל. ואין מדרשה זו אפשרות לומר שיש זכירה של דיני פרה. זהו היסק רחוק מאוד, וכל העניין בנוי רק על דרשה. ואין פלא שהגאון מוילנא[15] אומר שנוסחה משובשת נזדמנה לו לבית יוסף מבעלי התוספות ושאין זכירת פרה מן התורה.

לכן לפי האמור לעיל, מאחר וכל פרשת פרה שנויה במחלוקת, וגם הטעם של המחמירים הוא נסמך על אגדות ומדרשות, הרי כלל גדול הוא, שאין פוסקים הלכות מאגדות [16]. ומאחר ואבותינו לא נהגו כן, בוודאי שאי אפשר להרכיב חומרה על גבי חומרה ולפגוע בכבוד הבריות ובכבוד הנער ובכבוד אבותינו ורבותינו הקדושים.

נכון שיש שטוענים[17] שכל ארבע פרשיות הללו הם כעין חובה מן התורה, משום חובת היום. כי כך קבעו שצריך לעשות. ולכן לא יבוא הקטן ויוציא את הגדול בחובת היום, אבל הם הרי מתייחסים לקטן ולא לגדול. וגם באופן עקרוני אין הולכים לפי שיטה זו. כי אצלנו אין הבחנה בין מפטיר למפטיר, וכל המפטירים דינם שווה, וקטן יכול לעלות לתורה בחובת היום, גם בשל ראש חודש בלא שום היסוס.

לסיכום:

רוח של חסידות נובעת מתוך אותם מנהיגי קהילה, אבל הם זקוקים לידע דרכי הוראה, שהרי אם חז"ל (ערובין ו,א-ז,ב) אמרו "והרוצה לעשות כדברי בית שמאי - עושה, כדברי בית הלל - עושה, מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל - רשע, מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל - עליו הכתוב אומר: "וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ". הרי שבודאי שעליהם ללמוד את תורת החומרות, אימתי החומרה היא חסידות והתעלות, ואימתי החומרה היא בגדר חמוריות, חלילה. וכבר גדולי המורים לא אחת מלגלגים על חומרות מסוימות ואומרים: "וחמורו יגיד לו"[18]. וכך כנגד המקילים אומרים: "ומקלו יגיד לו" [19]. אבל, החידוש הוא על המחמירים שהרי כל המחמיר תבוא עליו ברכה, ובכל זאת מצאנו שמורי הוראה גודרים גדר לחומרות, שלא בכל דבר מחמירים, אלא שוקלים במאזני פלס ונצמדים למורי הוראה יודעי הוראה, ולמורי הוראה שאין להם חנופה, ואין להם פחד, ואין להם מגמה למצוא חן בעיני בשר ודם. אלא מורי הוראה שרק האמת שהיא חותמו של הקב"ה, תורה דרכם, והם שוקלים רק את האמת. על דרך שאנו מוצאים את גדולי הפוסקים אומרים, אתה חביב עלינו ואתה המורה הגדול, ואנחנו ידידים שלך, אבל התורה יותר חביבה, והאמת התורנית חביבה יותר, ולכן לא אורה לפי דעתך, אלא אני אורה כפי שנראה לאמיתה של תורה. כי כבודה של תורה וחיבת התורה עולה על חיבת אחרים. ולכן, טוב שישקלו היטב פעם שניה, לפני שחלילה עלולים הם לשאת חטא כלפי שמים בפגיעתם בבן קהילה שמתפלל איתם, ואותו בן מתרגם ועולה לתורה, ו"כזאת לא תהיה בישראל".