פרשת כי תבוא ידיעה כפרשה שיש בה תוכחה קשה, ברכות וקללות. אבל יש בה מצווה חד-פעמית שנצטוו בה בני הדור שנכנסו לארץ, לקיים מעמד של ברכות וקללות, מיד עם הכניסה לארץ, למרגלות הר עיבל והר גריזים. ששה שבטים עומדים בראש הר עיבל וששה בראש הר גריזים, והכהנים והלוויים והארון למטה באמצע. הלוויים הופכים פניהם כלפי הר גריזים ופותחים בברכה, "ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה, תועבת ה', מעשה ידי חרש, ושם בסתר", ואלו שבהר גריזים ואלו שבהר עיבל עונים אמן. הלוויים הופכים פניהם כלפי הר עיבל ואומרים הקללה, "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת ה', מעשה ידי חרש ושם בסתר". וענו כל העם ואמרו אמן. "וכך הם נוהגים בשתים עשרה ברכות, ובשתים עשרה קללות שהן היפוכן של הברכות" (רשב"ם, אך עיין ראב"ע).
התורה פירטה דווקא את הקללות, הארורים, ובכללן "ארור מסיג גבול רעהו", ומכאן שאיסור הסגת גבול הוא בין האיסורים החמורים. שהרי ה' כללו בין האיסורים שנאמרו לישראל עם כניסתם לארץ, בדרך של ברית המלווה בברכות ובקללות. כלומר שאיסור זה הוא בין האיסורים ששמירתם מבטיחה את ייחודם של היהודי ושל העם היהודי בארץ הקודש.
ואמנם התורה התייחסה לאיסור זה במפורט במקום אחר (דברים, יט, יד), "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך אשר תנחל בארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך לרשתה". ולפי פשוטו של מקרא, אף שאיסור הסגת גבול הוא חמור בכך שהתורה קשרה אותו לעובדה שה' נתן לעם ישראל את ארץ ישראל לנחלה, הריהו למעשה איסור מצומצם ותמוה בגלל שהוא חל רק בא"י. והרי הסגת גבול היא גניבת קרקע או גזילת קרקע, ומה לי הכא (=בא"י), ומה לי התם (=בכל העולם)?!
עיון במקורות מלמדנו שחז"ל נתנו את דעתם לעניין זה. ומדבריהם נלמד, שאיסור הסגת גבול בהלכה, לא זו בלבד שאינו איסור מצומצם, אלא הוא איסור רחב שהסיג גבולות של עניינים משפטיים ומוסריים רבים, והוא חל לא רק על גניבת קרקע או גזילתה, אלא גם על התחרות בלתי הוגנת על מקורות פרנסה, מסחר, גניבת זכויות יוצרים, לרבות קניינים רוחניים, וגם הוא משמש כבסיס הלכתי המקשר בין הדורות, בכך שהוא אוסר על דורות העתיד, הסגת גבול דורות העבר, ע"י שינוי מנהגים שהנהיגו לדורות (טור, חו"מ, שסה).
הסגת גבול במקרקעין רק בארץ ישראל
בספרי (שופטים) תמהו על איסור הסגת גבול, "והלא כבר נאמר (ויקרא, יט) לא תגזול, ומה תלמוד לומר לא תסיג? מלמד שכל העוקר תחומו של חבירו, עובר בשני לאוין. יכול אף בחוצה לארץ? תלמוד לומר בנחלתך אשר תנחל, בארץ ישראל עובר בשני לאוין, בחוצה לארץ אינו עובר אלא משום לאו אחד בלבד".
וכך אומנם נפסק להלכה, "המסיג גבול רעהו, והכניס מתחום חברו בתוך תחום שלו אפילו מלוא אצבע, אם בחזקה עשה, הרי זה גזלן, ואם הסיג בסתר, הרי זה גנב. ואם בארץ ישראל הסיג הגבול, הרי זה עובר בשני לאווין, בלאו של גניבה, ובלאו של לא תסיג גבול רעך. ואין חייבין בלאו זה, אלא בארץ ישראל, שנאמר 'בנחלתך אשר תנחל'" (רמב"ם, גניבה, ז, יא).
לפי זה איסור הסגת גבול במקרקעין הוא ייחודי רק לארץ ישראל. כי הסגת גבול בחוץ לארץ היא עבירה רגילה של גזילה או גניבה. ורק בארץ ישראל בגלל חובתנו לחיות בתוכה בקדושה, הוסיפה התורה לאו נוסף, "לא תסיג", על גזילת קרקע, או גניבת קרקע (עיין מהדורת ר"י קאפח, עמ' רנז. הערה טו, לעניין הכלל קרקע אינה נגזלת). אך חידוש מעניין חידש הרב אפשטין בספרו ערוך השולחן (חו"מ, שעו), "ולבד זה קם ליה בארור מסיג גבול רעהו, וגם בח"ל (=בחוץ לארץ) קם בארור", כלומר שלא מיבעיא בארץ שהגוזל קרקע או גונבה, עובר בשני לאווין, ונוסף על כך חלה עליו קללת "ארור מסיג גבול רעהו", אלא אפילו הגוזל קרקע בחוץ לארץ, שאינו שבר על איסור "לא תסיג גבול רעך", ורק על איסור גזילה או גניבה, בכל זאת קללת "ארור מסיג גבול רעהו" תחול עליו.
על כל פנים הרב אפשטין הטעים את ייחודו של איסור הסגת גבול רק לא"י, בספרו תורה תמימה, דברים, יט, יג, אות, כח, "טעם הדבר נראה פשוט משום דבא"י, כל מה שיש לאדם (-ליהודי) הוא שלו בהחלט לדורות ולדורי דורות. מה שאין כן בחו"ל, בגלות בון האומות, אין לישראל זכות בקרקע, לכן אי אפשר לכנות זה בשם הסגת גבול מוחלט ממש, ונחשב רק כמטלטלין שעוברים על לא תגזול".
חופש עיסוק והתחרות בלתי הוגנת
מחד, חברה ליבראלית טוב שתנהיג חופש מסחר וחופש עיסוק. מאידך, חברה ערכית ראוי לה שתנהיג מערכת בקרה כדי לשמור על התחרות הוגנת, ואמנם ההלכה השכילה לעודד את חופש המסחר ואת חופש העיסוק, אבל היא גם קבעה כללי הגינות.
ההלכות המגבילות את חופש העיסוק ואת חופש המסחר, ידועות בביטויים התלמודיים "יורד לאומנות חבירו" (סנהדרין, פא, א), "עני המהפך בחררה" (קידושין, נט,א), והרבה פוסקים ראו הלכות אלו כנכללות או כנובעות מאיסור הסגת גבול. כך, למשל, הרמב"ם קבע, שיריב של דיין שהיה מוהל במקומות מסוימים, ואשר בגלל יריבותו החל למול באותם מקומות, והיה מחלק את הכסף שקיבל לעניים, שאותו יריב הוא מסיג גבול. "ועבר גם כן עבירה, שירד לאומנות חבירו... סוף דבר, כל מי שמעכב (חברו) לעסוק במעשיו, הרי הוא בכלל מסיג גבול רעהו לפי דעתו" (שו"ת הרמב"ם, בלאו, רעג). כאמור בהלכה נמצא איזון בין שתי המגמות. כך, למשל, נפסק בשו"ע (חו"מ, רלז, א): "המחזר אחר דבר לקנותו, או לשכרו, בין קרקע בין מיטלטלים, ובא אחר וקנאו, נקרא רשע. והוא הדין לרוצה להשכיר עצמו אצל אחר... הגה... וכל זה לא מיירי אלא כשכבר פסקו הדמים שביניהם, ואין מחוסרין אלא בקנין. אבל אם מחוסרין עדיין הפסיקה שהמוכר רוצה בכך, והקונה רוצה יותר בזול. מותר לאחר לקנותו, בין אם המוכר גוי, או ישראל". ובאמת שיש הלכות רבות התומכות בחופש המסחר והעיסוק, אבל כאמור הן כולן מבוקרות ע"י כללי הגבלה מטעמי הגינות, אלא שאין כאן המקום לפרטן. אולם ברשימה זו נציין את יסודותיה של הגישה ההלכתית, ואכן איסור הסגת גבול, על כל כלליו, יש בו הרבה הלכות שהן מגינות על מוסרו והגינותו של האדם, כדי שלא יהא רשע, ולא רק כדי שהזולת לא ייפגע. וזוהי הגישה ההלכתית בהרבה תחומים משפטיים, שההלכה חותרת לכך שהאדם, שהוא פוטנציאלי להזיק או לפגוע, יהא מוסרי והגון, ומשהוא כזה, יש הגנה גם על הנפגע הפוטנציאלי. ואם כן, זה וזה עלו בידינו, הגנה על זכויות הזולת, ושמירת הגינותו של כל אדם.
לאור דברים אלו נבין תשובה הלכתית מאלפת של הרב יאיר בכרך, בספרו שו"ת חוות יאיר, קסג. היה מדובר בחבורת מוכרי כסות שקבעו עתים לתורה בכל יום. הם תיקנו "שכל משפטים שיפלו בין איש לרעהו, מבני חבורה, מעניין הסגת גבול בענין המכירה יבואו לדין לפני רבם". אולם בשל התרבות הסכסוכים, וריבוי ההוצאות המשפטיות, ואבדן זמן בהתדיינויות, "מלבד הנסתרות שלא נגלה לרעהו מה שהסיג זה גבולו", הם הסכימו להתיר ביניהם הסגת גבול בכל אופן שתהיה, ושכל אחד ימחל לרעהו על כך.
כלל גדול הוא בדיני ממונות, שכל תנאי בענייני ממונות הוא בר תוקף. ולכן תקנת אותם בני חבורה, לכאורה היא בת תוקף. אולם הרב ראה בהסכמה זו נסית לעקור את איסור הסגת גבול ולכן אין תוקף לתקנה. ואפילו אם התקנה לזמן מוגבל, הרי אותם בני חבורה כבר יורגלו לדרכי הרשע, ולדעתו תקנה כזו היא מירשם לשחיתות, "וזה היה חטא דור המבול כי מלאה הארץ חמס".
הנה כי כן, אם איסור הסגת גבול היה רק כדי להגן על הזולת שלא ייפגע (כגישת המשפט המודרני) הרי שבמקרה בו, כולם מוחלים זה לזה, מאחר שאין נפגע, הרי שאין עוברים על בל תסיג, לא כן כשאיסור זה בא להגן גם על האדם שלא יהא מושחת. במקרה כזה, אפילו שכולם מסכימים למחול זה לזה, בכל זאת איסור ההסגה קיים, וזוהי גישתו של משפט התורה ששם לו למטרה לשמור על הגינות האדם, ועל החברה שלא תהא חברת חמס כדור המבול, גם כשהדבר נעשה בדרכים דמוקרטיות.
פורסם: הצופה, כ' באלול תשנ"ה.