כמה לבנות שיניה – פרשת "תזריע-מצורע"

בפרשת השבוע מפורטים בין היתר דיני הזב והזבה, והגמרא במסכת פסחים דף ג ע"א לומדת עיקרון חשוב מצורת ההתבטאות של התורה בעניינים אלו – "לעולם יספר (=ידבר) אדם בלשון נקייה". וכנגד זה – "לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו". על פי אותו עיקרון מסבירה הגמרא גם את הלשון בה בחר התנא להתחיל את משניות מסכת פסחים "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר", על אף שמדובר דווקא ברדת החשיכה.

בעקבות עיקרון זה, המנחה אותנו לתאר מצבים של טומאה וחיסרון בלשונות של טהרה ושלימות, מכונה העיוור "מאור עיניים", ובארמית "סגי-נהור". בדומה לכך, נוהגים יהודי-תימן לכנות את צמד הפרשיות "תזריע-מצורע" בשם "טהרה".

הדיין רבנו בחיי בן יוסף אבן פקודה, מקדמוני חכמי ספרד לפני כאלף שנים, כתב בספרו "תורת חובות הלבבות" (שער הכניעה ו, ו. בתרגום ר"י קאפח): וכבר אמרו על אחד הצדיקים, שהוא עבר בדרכו על נבלת כלב שסירחונה קשה. אמרו הנוכחים מתלמידיו: ''כמה קשה ריח סירחון הנבילה הזו''. אמר להם: ''כמה לבנות שיניה''.

ממעשה נפלא זה אנו למדים כי המציאות אינה "אובייקטיבית". לשונו של אדם (=תיאורו את המציאות) תלויה בעינו (=צורת הסתכלותו על המציאות), ועינו תלויה בלבו (=גישתו הבסיסית לכל תופעה ולכל אירוע).

במסגרת ההכנות לזמן מתן תורתנו נקרא השבת בפרק שני ממסכת אבות את הדרכתו של רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו "צאו וראו איזוהי דרך טובה [נוסחה אחרת: ישרה] שידבק בה האדם". תשובתו של רבי אלעזר בן ערך "לב טוב", היא שמצאה חן בעיני רבן יוחנן בן זכאי יותר מהתשובות שקיבל משאר תלמידיו, שכן "בכלל דבריו דבריכם", והכל נובע מגישתנו הבסיסית למציאות – למוטב או לטב.

או כפי ששמעתי השבוע מאחד החברים: חכם מה הוא אומר? ח'צי כ'וס מ'לאה...