חכמי תימן שגרמו לשינוי מנהגים עתיקים (כבודו של ספר תורה)

המאמר פורסם בגיליון פעמים 65, מכון בן צבי, ירושלים תשנ"ה, עמ' 87-77.

יהדות תימן ידועה כמי ששימרה מנהגים עתיקי יומין, שלא השתמרו בקהילות ישראל השונות. ואין ספק שאת שימור המנהגים העתיקים יש לזקוף בהרבה מקרים לחכמי תימן אשר ידעו להבחין בין מנהג עתיק שהוא מקורי ואמיתי, לבין מנהג חדש שיש עליו עוררין, ונמנעו מלאמצו. ולא עוד אלא שהיו מקרים בהם חכמי תימן, ללא הבדלי גישות, נאבקו כאיש אחד כנגד נסיונות שנעשו לשנות את המנהג הקדום של יהדות תימן. כמו במנהג התספורת בימי הספירה. באותו מקרה הרב דוד משרקי, איש האסכולה שדגלה בקליטת השו"ע בתימן, ותלמידו חבירו הרב יחיא צאלח =)מהרי"ץ, שניהם מן המאה ה 18), איש האסכולה שדגלה בשימור מנהגי יהדות תימן, שניהם כאחד קמו ועשו מעשה והסתפרו בימי הספירה,[1] וזאת כדי להפגין את דביקותם במנהג יהדות תימן, שבשל הקפדתה על כבוד השבת, היא נמנעה מלאמץ את מנהג איסור התספורת בימי הספירה, שהוא מנהג מאוחר.

ובכל זאת, חכמי תימן ככל חכמי ישראל שבכל הדורות, גם הם שינו או לפחות גרמו לשינוי מנהגים עתיקים מקוריים ואמתיים, בשל שיקולים הלכתיים שהיו להם. שיקולים שניתן להסכים עימם, או לחלוק עליהם.

ברשימתנו זו נתייחס לשתי דוגמאות. האחת קשורה למנהג הוצאת ס"ת שני, ומחולל השינוי הוא הר"ד משרקי. והשנייה קשורה לקריאת ההפטרה עם סיום קריאת המפטיר, וגורם השינוי הוא מהרי"ץ, שהוא, כאמור, ידוע בשימור המנהגים. בשתי הדוגמאות לא נסקור את המקורות התלמודיים והבתר-תלמודיים, הואיל וסקירה זו נמצאת ברשימתו של ד"ר טלבי שמתפרסמת בחוברת זו. אלא נסתפק בהתייחסות למנהגי יהודי תימן ולשינויים שחלו בהם, דברים שלא התבררו כל צרכם בדבריו של טלבי.

א .מנהג יהודי תימן היום בהוצאת ס"ת שני

המנהג הרווח היום אצל יהודי תימן בהוצאת ס"ת שני הוא כדקלמן. עם סיום הקריאה בס"ת הראשון, גוללים את הס"ת, סוגרים אותו, ומניחים אותו על התיבה.  בינתיים מוציאים ס"ת שני מן ההיכל, והצבור עומדים. את הס"ת השני מובילים אל התיבה ופותחים אותו. בשעה שמניחים את הס"ת השני על התיבה, נוטלים מעל התיבה את הס"ת הראשון ומחזירים אותו אל ההיכל, וכשהס"ת השני מוכן לקריאה, הציבור יושבים.

המקורות למנהג הרווח היום מצויים בדברי הר"ד המשרקי ובדברי מהרי"ץ. בדברי הר"ד משרקי בספרו שתילי זתים. בספרו זה ניתן לעמוד על דעתו בשתי דרכים מתוך הערותיו על השו"ע אותן קרא שתילי זתים, וע"י התייחסותו להגהות הרמ"א =)הרב משה איסרליש ה-16, פולין) שעל השו"ע. וזאת משום שהוא בדרך כלל השמיט את הגהות הרמ"א, משום שלדעתו הן מבטאות את מנהגי אשכנז, שיהודי תימן לא נהגו אותם. אולם יש והר"ד משרקי העתיק את הגהות הרמ"א בשלימות, או באופן חלקי, כשלדעתו הן תואמות את מנהגי תימן, או משום שלדעתו ראוי לאמץ אותן.

במקרה דנן אנו נעמוד על דעתו מתוך קליטתו החלקית של הגהת הרמ"א. לצורך זה נביא תחילה את ההלכה שנפסקה בשו"ע ע"י ר"י קארו. ואחריה נביא את הגהת הרמ"א בשלימותה. ורק לאחר מכן נראה איזה חלק הר"ד משרקי קלט ממנה.

"ביום שיש בו ס"ת, לא יפתחו השני ולא יסירו המפה עד שיגללו הראשון (=עד כאן הלכת ר"י קארו)". הגה (=של הרמ"א") "ואין מסלקין הראשונה =)התורה, כלומר הספר הראשון) עד שכבר הניחו  השניה =)הספר השני) על השולחן, שלא יסיחו דעתן מן המצוות. ומוציאין ב' (=שני) הספרים כאחת. ותופסין השניה עד אחר שקראו בראשונה.[2]

והנה הר"ד משרקי העתיק את דברי ר"י קארו וחלק מההגהת הרמ"א כדלקמן: "ואין מסלקין הראשונה (=הס"ת הראשון) עד שכבר הניחו השניה (=הס"ת השני) על השולחן, שלא יסיחו דעתן מן המצוות".[3] אולם הוא השמיט את החלק השני של ההגהה. שבו הרמ"א ציין, שלפי מנהג אשכנז, ביום שקוראים בשני ס"ת, מוציאין שני הספרים כאחת. ותופסין השניה (=הס"ת השני) עד אשר קראו בראשונה.

ואמנם לא בכדי הר"ד משרקי השמיט מנהג זה. הואיל ויהודי תימן כפי שנראה להלן, נהגו להוציא רק ס"ת אחד. ורק לאחר שקראו בו, הוציאו את השני.

אולם קליטתו החלקית של הר"ד משרקי את הגהת הרמ"א בענין זה, באה ללמדנו, שלאחר שגמרו לקרוא בספר הראשון, אין להחזירו להיכל, אלא יש להקדים ולהוציא ס"ת שני ולהניחו על התיבה ליד הספר הראשון, ורק אז יש להחזיר את הס"ת הראשון להיכל. כדי שלא ייראה הדבר שמסיחים את הדעת מן המצווות, כלומר מן הספר הראשון. ואמנם כיוצא בזה אנו מוצאים בדברי מהרי"ץ בסידורו "עץ חיים".[4]

"ביום שיש בו שני ס"ת לא יפתחו השני ולא יסירו המפה עד שיגללו הראשון (=זו הלכת הר"י קארו) וכ' (=וכתב) רמ"א (=דברי הרמ"א שבהגהתו דלעיל) ואין מסלקין הראשונה עד שכבר הניחו השניה, ומוציאין שני הספרים כאחת ותופסין בשנייה עד שקראו בראשונה עכ"ל (=של הרמ"א) ומנהגנו (=יהודי תימן) שלא להוציא השני עד שיגמרו הקריאה בראשון (=כלומר שיש להוציא ספר שני רק לאחר שקראו בראשון, ולא להוציא שני הספרים ביחד). אולי נהגו כן (שלא כמנהג אשכנז) שלא נמצא הדבר (=מנהג אשכנז) מפורש בגמ' (=בגמרא) בבלי (=כי בירושלמי מפורש כמנהג תימן) וגם הרמב"ם לא זכרו (=את מנהג אשכנז במפורש, ורק אולי רמז אודותיו) ויש ראיה (=למנהג תימן) מסי' כ"ה סעיף י"א (=בשו"ע, או"ח) שלא יוציא תפלה של ראש מהתיק עד שכבר הניח הראשונה ע"ש".

מהרי"ץ, שלא כהר"ד משרקי, העתיק את כל הגהת הרמ"א, אבל גם הוא דחה, את חלקה השני, שבה צויין מנהג אשכנז להוציא את שני הספרים כאחד, אבל דחייתו מלווה בהנמקה. אלא שיש לומר שהנמקתו היא משונה. וזאת משום שמהרי"ץ מצא לנכון להסביר מדוע אין מנהג יהודי תימן כמנהג אשכנז. לדבריו משום שמנהג יהודי אשכנז לא בא זכרו במפורש בגמרא הבבלית. ושגם הרמב"ם לא זכרו. כמו כן מהרי"ץ מצא לנכון לתת ראיה למנהג יהודי תימן שאין מוציאין את שני הספרים כאחת, כמו שאין מוציאים מן הנרתיק את התפלה של הראש לפני שגמרו להניח תפלה של יד.

אולם יש להודות, שהנמקתו זו של מהרי"ץ אומרת דרשני. כי על פניה נראה שמהרי"ץ בא לתת טעם למנהג יהודי תימן שמוציאין ספר שני רק לאחר שגמרו לקרוא בספר הראשון. וטעמו הוא משום שענין הוצאת ספר שני לא מפורש בתלמוד הבבלי, ומשום שהרמב"ם לא זכר מנהג זה של סדר הוצאת ס"ת שני (שלא כפי שהסברנו לעיל). ונימוק נוסף משום שיש ראיה למנהג יהודי תימן מן השו"ע, מענין הנחת תפילין.

אך חייבים לומר, שלא זו כוונתו של מהרי"ץ. שהרי דוקא מנהג תימן מבוסס על הירושלמי.[5] מקור שקשה לומר שהוא נעלם ממהרי"ץ, וזאת משום שהוא מופיע גם בירושלמי יומא. וגם בירושלמי סוטה.[6] ומקור זה הובא במקורות שמהרי"ץ לא מש מהם, כמו דרכי משה לרמ"א,[7] והמגן אברהם לר' אברהם אבלי סג"ל [8]שניהם ציינו את המנהג ואת מקורו בירושלמי. והם הוסיפו, שהמנהג שנזכר בירושלמי, אינו תואם את מנהג אשכנז. זאת ועוד. קשה לומר שנעלמו ממהרי"ץ גם דברי הרמב"ם שזכר במפורש את המנהג שנהגו בו בתימן. שכן הרמב"ם כתב כדלקמן.[9]

"בכל יום שמוציאין שני ספרים או שלשה, אם הוציאו זה אחר זה, כשמחזיר את הראשון אומר קדיש, ומוציא את השני. וכשמחזיר את האחרון אומר קדיש".

הרי שהרמב"ם לא זכר במפורש את מנהג אשכנז. שמוציאים את שני הספרים כאחד, ורק ניתן לדייק מדבריו שיש מנהג כזה ואפשרות כזו. ולהיפך הוא זכר את מנהג תימן במפורש. ואדרבה העובדה שהרמב"ם התייחס במפורש למנהג שהיה בתימן, ולא פירש את המנהג האחר, סימן שהרמב"ם העדיף את המנהג שמוציאין כל ספר בפני עצמו, כמנהג תימן הקדום, ובענין זה צדק טלבי.

ולכן לדעתנו מהרי"ץ בהנמקתו מצא לנכון לנמק מדוע אין מנהגנו כמנהג אשכנז, והוא נימק זאת בעובדה שלא בא זכרו של המנהג האשכנזי גם לא בגמרא הבבלית, וזאת כשהמנהג שבירושלמי כאמור הוא שונה ממנהג אשכנז. ולא ברמב"ם[10] וגם משום שמנהג תימן בס"ת תואם את המנהג בענין הנחת תפילין.

אלא שעדיין צריכים אנו למודעי. מדוע נזקק מהרי"ץ לנמק הנמקה כזו שהיא על דרך השלילה. שהרי הנמקתו מעידה על חוסר הביסוס שיש למנהג אשכנז, יותר משהיא מבססת את מנהג תימן? התשובה לכך שגישתו השמרנית של מהרי"ץ היא שגרמה לו לנמק הנמקה התנצלותית כזו. שהרי רבו - חבירו, הר"ד משרקי שינה במשהו את מנהג תימן, בשל השפעת חכמי אשכנז. כי המנהג הקדום שהיה בתימן כפי שנראה להלן, שלאחר שגמרו לקרוא בס"ת הראשון, החזירוהו להיכל, ואז הוציאו את הספר השני. והר"ד משרקי חשש שיש בזה פגיעה בכבוד הספר הראשון. וזאת משום שהוא אימץ את דברי הרמ"א, שיש באקט כזה הסחת דעת מן המצוות.

לכן מהרי"ץ מצא לנכון להסביר מדוע הר"ד משרקי והוא לא שינו לחלוטין את מנהג תימן ולא אימצו את מנהג אשכנז כולו, כפי שעשו זאת הספרדים,[11] שמוציאין את שני הספרים ביחד. ועל כך באה הנמקתו שלמנהג אשכנז אין מקורות מפורשים. ולא עוד אלא אם באנו לחוש למנהג אשכנז בגלל  כבוד המצוות, הרי שלדעת מהרי"ץ יש דוקא להסתייע מן ההלכה בענין הנחת תפילין, שאין מוציאים את התפילין שליד ושל ראש ביחד מן הנרתיק. אלא קודם כל מוציאים תפילה של יד ומניחים אותה, ואחר מכן מוציאים תפילה של ראש ומניחים אותה.

ואפשר שמהרי"ץ בהנמקתו זו ניסה למנוע נסיון לשנות לחלוטין את מנהג יהודי תימן בהוצאת ס"ת שני, באופן שיוציאו את שני הספרים כאחד כמנהג האשכנזים והספרדים.

לסיכום

מנהג תימן המקורי כפי שנראה להלן הוא היפך מנהג אשכנז, בכך שמחזירים את הס"ת הראשון להיכל ורק לאחר מכן מוציאים את הספר השני, בעוד שמנהג אשכנז הוא שמוציאים את שני הספרים כאחד. אלא שהר"ד משרקי מצא לנכון לקלוט משהו ממנהג אשכנז, ששני הספרים יהיו יחד על התיבה, כדי שלא יסיחו דעתם מן המצוות. ולכן הוא הורה שאין מסלקים את הספר הראשון מן התיבה עד שיביאו את השני ויניחו אותו ליד הראשון.ובעקבותיו הלך מהרי"ץ בענין זה.

המנהג הקדום בתימן

כאמור מהר"ד משרקי שינה במשהו את המנהג הקדום. ושלפי המנהג הקדום היו קודם כל מחזירים את הס"ת הראשון, ואח"כ מוציאים את הס"ת השני, כמו שנאמר בירושלמי. דבר זה מפורש בסידורי תימן הקדומים.[12] והוא שרד הלכה למעשה אצל יהודי עדן, כפי שהובא בספר נחלת יוסף, להרב שמואל בין יוסף ישועה שהיה רבה של יהדות עדן במאה ה-19.

עיון בספר נחלת יוסף מלמדנו, שגם יהדות עדן עמדה בפני השפעת המנהג האשכנזי, באמצעות מבקרים ארץ ישראלים שהיו אצלם, ואשר תמהו על יהודי עדן שמנהגם אינו תואם את אשר נפסק בשו"ע שהוא תורת ארץ ישראל של המאה ה-16. הר"ש בן יוסף ישועה נאבק עימם, ושמר בגאווה על המנהג התימני הקדום,ש הוא שריד של המנהג הארץ ישראלי הקדום. להלן קטע מדבריו:[13]

"מנהגנו ביום שמוציאין שני ס"ת או שלש, אין מוציאין אותם בבת אחת (=היפך מנהג אשכנז - ע"ר) אלא מוציאין הראשון, וקורין בו חובת היום, ומחזירין אותו להיכל, ואומרים קדיש, ואחר כך מוציאין את השני. וכן איתא בירושלמי שאין להוציא השניה מהארון עד שמחזיר הראשונה למקומה, וכ"כ במס' סופרים פי"א. אבל הרמ"א ר' (=כתב) בשם אור זרוע שאין מסלקין הראשונה עד שכבר הניחו השנייה על השולחן שלא יסיחו דעתן מן המצוות. ומוציאין ב' הספרים כאחד, ותופסין השניה עד שקראו בראשונה, וזהו כמנהג א"י, וכמעט גם בכל הארצות".

מדבריו של הר"ש בן יוסף ישועה, למדנו שהוא, לא כהר"ד משרקי, ולא כמהרי"ץ, לא שינה את המנהג העתיק בכלום. והוא לא אימץ גם לא באופן חלקי את המנהג האשכנזי, שבו שני ספרים מונחים בשלב מסוים על התיבה ביחד. אלא הוא נשאר נאמן למנהג שבא זכרו בירושלמי ובהרמב"ם, שקודם כל מחזירים את הספר הראשון, ואח"כ מוציאים את השני. לצורך זה הוא הביא את דברי המגן אברהם שהסתייג מהמנהג שהרמ"א זכרו, והביא מקורות ונימוקים להסתייגותו. והר"ש בן יוסף ישועה הוסיף:

"ובזה נתחזק מנהגינו, גם בזה סילקנו מעלינו תלונת החכמים הבאים משאר ארצות, כי פ"א (=פעם אחת) באו לכאן ב' (=שני) חכמים מא"י (=מארץ ישראל), וכשראו מנהגנו כנז"ל צווחו למה אנו משנים דין הכתוב בשו"ע א"ח סי' קמז ס"ח בהגה. וכשהראיתי להם הדין מפורש בירושלמי נחו. אז אמרתי להם, אנחנו הירושלמים, ואתם לא. תמהו זל"ז (=זה לזה). א"ל (=אמרתי להם) אתם הירושלמים עזבתם דין ערוך בתלמוד ירושלמי, ותלכו אחרי האחרונים, ואנחנו התימנים לא עזבנו הירושלמי, וזו היא תשובה שאין לה פירכא".

לסיכום

נמצינו למדים, שהיו חלקים בקרב יהדות תימן שנשארו נאמנים למנהג המקורי שבתום הקריאה בספר תורה הראשון החזירוהו להיכל, ורק אז הוציאו את הספר השני כדי לקרוא בו, וכך את השלישי. הללו הבינו שהמנהג האשכנזי שונה בתכלית מן המנהג התימני, ולא אימצוהו, וגם לא חלקים ממנו.

אולם דוקא חכמי יהדות צנעא במאה ה-18, הר"ד משרקי ומהרי"ץ, נראה בעיניהם חלק מהמנהג האשכנזי, לפיו עם תום הקריאה בספר הראשון יש להניח את הספר השני יחד עימו בתיבה. ולכן שינו במידה מסוימת את מנהג תימן.

ב .מתי קוראים את ההפטרה (נביא)?

אף זו הלכה שאין עליה עוררין, שאין המפטיר רשאי להפטיר בנביא עד שיגלל ספר תורה. הלכה זו מקורה בתלמוד,[14] והיא הובאה ברמב"ם[15] ובשו"ע[16] נאמרו שני טעמים להלכה זו .לדעת רש"י, "כדי שלא יהו הגוללים טרודים לשמוע הפטרה מפי המפטיר".[17] ולדעת ר' צדקיה הרופא, "הטעם דאיכא בזיון לס"ת שלא נגלל עדיין והן קוראין בנביא... דאיכא בזיון לס"ת שלא נגלל עדין והן קוראין בצבור כדאמר ביומא ונייתי ספר תורה אחרינא וניקרא ביה, ומשני משום פגמו של ראשון. ואם בס"ת [אחר], אסור לקרוא כל זמן שהראשון פתוח, משום פגם דראשון, כ"ש דאסור להפטיר בנביא עד שיגלל ס"ת".[18]

בענין זה ניתן לראות מהמקורות שהובאו ברשימתו של טלבי, שהיו שני מנהגים עתיקים. האחד שגוללים את הספר וסוגרים אותו, ומניחים אותו, עד לסיום ההפטרה, כשאת ההפטרה הפטירו רק אחרי הגלילה. והמנהג האחר הוא, שלאחר שקראו בספר תורה גללוהו, והחזירוהו להיכל, ורק לאחר מכן, קראו את ההפטרה. וכזה היה המנהג הקדום בתימן.[19]

והנה בענין זה מנהג תימן השתנה. והדבר עדיין טעון בירור ממתי, וכיצד? לפי שעה ברשימתנו זו נסתפק בבירור השינוי שהתחולל בקרב יהודי תימן (=צנעא), שאמונים על פסקי מהרי"ץ (=בלדי). הללו נוהגים עד היום שעם תום קריאת המפטיר בס"ת, מכסים במטפחת את יריעות הס"ת, כשעדיין הוא פתוח.

הקורא בנביא מברך על ההפטרה, ומתחיל לקרוא בנביא. ואז החזן והגולל, גוללים את הס"ת וסוגרים אותו, תוך כדי הקריאה בנביא. ומנהג זה אינו לפי רש"י, ולא לפי ר' צדקיה הרופא.[20]

כל זאת למרות שמהרי"ץ הביא בעץ חיים את ההלכה, שאין הקורא בנביא קורא, עד שיגללו את הס"ת, כיצד קרה שינוי זה?

התשובה לכך בגלל מהרי"ץ. שכן מהרי"ץ לאחר שהביא את ההלכה שאין הקורא בנביא קורא עד שיגללו את הס"ת, הוא הביא הלכה מספר חמדת הימים, שהיה חביב אצל מהרי"ץ, ורבות הוא מצטט ממנו. לפי אותה הלכה אסור להפסיק בדברי פיוט בין המפטיר לנביא, כדי שהנביא ייסמך  לקריאת התורה ויהיה טפל לה. ומכח הלכת חמדת ימים, מהרי"ץ אסר לומר "מה רב טובך, "בין המפטיר לקריאה בנביא,[21] למרות שבעבר נהגו יהודי תימן לומר כל הסדר הארוך שנאמר בזמן הכנסת ס"ת להיכל, ורק לאחר מכן היו קוראים בנביא ולא חששו לחששו של חמדת ימים.[22]

להלן דברי מהרי"ץ:

"אין המפטיר רשאי להתחיל ברכות ההפטרה עד שיגמור הגולל לגלול ס"ת כדי שלא יטרד החזן והגולל לשמוע הברכות (פו'=פוסקים, זהו פירושו של רש"י דלעיל, אלא שרש"י התייחס להפטרה, וחמדת ימים, עליו מסתמך מהרי"ץ הרחיב את הענין גם לברכות). לא יפסיק לקרוא לחתן בין קריאת המפטיר בס"ת להפטרה (חמ"י=חמדת ימים, שם ע"ג). ומכאן תבין (=חידושו ההלכתי של מהרי"ץ על בסיס ההלכה של חמדת ימים) דלאו שפיר עבדי אותם קצת, שאחר גמר קריאת המפטיר בס"ת, אומרים הצבור מה רב טובך וכו', דודאי הוי הפסק. ועוד דלא נתקנה קריאת המפטיר רק מפני כבוד התורה, שלא יהא הנביא חולק רשות לעצמו. רק יהיה טפל אל התורה. ואלו שמפסיקים, הא ודאי לא מנכרא מילתא דמפני כבוד התורה קרא המפטיר וראוי לבטלו".

דברי מהרי"ץ אלו צ"ע. כי מדבריו נראה שהוא דוחה את מנהגם של אלה שאמרו "מה רב טובך" בין המפטיר ובין הקריאה בנביא, בשל שני נימוקים: א) הפסק, ב) כבוד התורה. אשר לנימוק הראשון הדבר תמוה, שהרי בין קורא לקורא בקריאת התורה, מעשים שבכל יום, שמפסיקים באמירת מי שברך, או באמירת פיוט לכבוד החתן לפני עלותו לתורה. ואשר לנימוק השני. אכן בגמרא[23] חייבו את הקורא בנביא שיקרא בתורה תחילה (=מפטיר) מפני כבוד התורה. כלומר כדי שלא יהיה כבוד הנביא שווה לכבוד התורה, אלא יהא נטפל לתורה. ואם מהרי"ץ חשש שההפסקה בין המפטיר לנביא ע"י אמירת "מה רב טובך" תפגע בכבוד התורה, בכך שיחשבו שקריאת הנביא היא חולקת רשות לעצמה, מדוע בתשובתו[24] הוא נתן הכשר למנהג שקריאת המפטיר תיעשה ע"י גדול, וקריאת הנביא תיעשה ע"י קטן?! אתמהה! תשובה שהיא מצד עצמה תמוהה, גם ללא הסתירה שיש בדברי מהרי"ץ.

לאור כל הנ"ל, נראה, שמהרי"ץ חידש חידוש הלכתי שאמצו מספר חמדת ימים, חידוש שאבותינו הקדומים לא חששו לו, וחידוש זה הוא שגרם לשינוי במנהג אצל חלק מיהודי תימן, שינוי שהפך את מנהגם דהיום, ללא בית אב, לא כמר, ולא כמר. וגם גרם לכך, שגם חידושו ההלכתי של מהרי"ץ, וגם שיטתו בענין הקריאה בנביא וכבוד התורה צריכים עיון.

סיכום

נמצינו למדים, שחכמי תימן גם הם נחשפו לשיטות הלכתיות שהן שונות מן השיטות ההלכתיות שעמדו ביסוד מנהגיהם הקדומים והמקוריים. בד"כ חכמי תימן העדיפו את הישן על פני החדש אך נמצאו מחכמי תימן שהעדיפו משהו מן החדש על פני הישן, וגרמו לשינוי מהותי במנהגי תימן הקדומים והמקוריים.

ביבליוגרפיה

אבלי, מגן אברהם – ר' אברהם אבלי, מגן אברהם, שו"ע, או"ח, קמז, ס"ק יא.

איסרליש, דרכי משה – ר' משה איסרליש, דרכי משה, טור, או"ח, קמז, ה.

איסרליש, הגהות – ר''משה איסרליש, הגהות לשו"ע, או"ח, קמז, ח.

גברא, מחקרים - משה גברא, מחקרים בסידורי תימן, תשמ"ט, עמ' ט.

טובי, עיונים - יוסף טובי, עיונים במגילת תימן, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים תשמ"ו, עמ' 115, 210-187.

טלבי, כבוד - טלבי, כבוד הספר תורה, פעמים.

ישועה, נחלת יוסף – ר' שמואל בן יוסף ישועה, נחלת יוסף, ירושלים התשמ"ה, ח"ב, מנהגים, ב, ב.

יוסף, ילקוט יוסף – ר' יצחק יוסף, ילקוט יוסף, ירושלים תש"ן, ח"ב, עמ' רב, הערה ג.

יצחקי שלמה – ר' שלמה יצחקי  =רש"י, סוטה, לט, ב, ד"ה עד שתגלל.

סופר, כף החיים – ר' יעקב סופר, כף החיים, או"ח, קמז, ס"ק מג.

מימון, רמב"ם – ר' משה בן מימון, משנה תורה, תפילה, יב, יג ;יג, טו.

משרקי, שתילי זתים – ר' דוד משרקי, שתילי זתים (חסיד, ירושלים תשכ"ו) קמז, ח.

ערוסי, השולחן ערוך - רצון ערוסי, השולחן כגורם שהשריד את הרמב"ם בתימן, בתוך קובץ, לראש יוסף, עורך י 'טובי, הוצאת אפיקים, ירושלים תשנ"ה, עמ' 394, הערה 38.

ערוסי, תכלאל משתא-שבזי - רצון ערוסי, מבוא לתכלאל משתא-שבזי (מהדורת צילום, בנימין בן ר 'סעדיה עודד יפת, ירושלים התשמ"ו), אין עימוד למבוא.

צאלח, פעולת צדיק – ר' יחיא צאלח, שו"ת פעולת צדיק (עורך ר 'שלום יחיא יצחק הלוי, תשל"ט), ח"ב, עו; ח"ג, רסב.

צאלח, עץ חיים – ר' יחיא צאלח, תכלאל עץ חיים (הוצאת חסיד, ירושלים תשכ"ב) דף סה, ב; קלט, א.

צאלח, ר 'שמעון – ר' שמעון צאלח, עורך תכלאל עץ חיים השלם, ירושלים תשל"א, כרך א', דף ריב, א; ריג, ב, הערות.

קארו, בית יוסף – ר' יוסף קארו, בית יוסף, טור, או"ח, רפב; שם, רפד.

קארו, שולחן ערוך – ר' יוסף קארו, שולחן ערוך, או"ח, קמז, ז-ח.

קאפח, רמב"ם – ר' יוסף קאפח, רמב"ם, משנה תורה, תפילה (מכון מש"ה ירושלים תשנ"ה), עמ' רנו, הערה לט.

רצהבי, במעגלות – י' רצהבי, במעגלות תימן (תל אביב תשמ"ח), עמ' 27.

שבלי הלקט – ר' צדקיה הרופא, שבלי הלקט, פ.

תכלאל משתא-שבזי - תכלאל משתא-שבזי (מהדורת צילום, בנימין בן ר' סעדיה עודד יפת, ירושלים התשמ"ו), ח"א, עמ' עד-עו.

תכלאל קדמונים - תכלאל קדמונים (עפ"י כתבי ר"י בשירי, מהדורת צילום, י' חבארה, ירושלים, התשכ"ד); דף כח, ב; מד, א; מו, ב.

תלמוד בבלי, מגילה - תלמוד בבלי, דפוס וילנא, מגילה, כג, א.

תלמוד בבלי, סוטה - תלמוד בבלי, דפוס וילנא, סוטה, לט, ב.

תלמוד ירושלמי, יומא - תלמוד ירושלמי, דפוס וילנא, יומא, פ"ז, ה"א.

תלמוד ירושלמי, סוטא - תלמוד ירושלמי, דפוס וילנא, סוטה, פ"ז, ה"ו.