ברכת הדלקת נר של יום טוב

ראשי פרקים

מבוא

א. מנהג יהודי תימן

ב. המנהג הקדום מחוץ לגבולות תימן

ג. שיטתו של הרמב"ם

ד. מדרשי חז"ל על נר של שבת

ה. תוצאות החיפוש בפרויקט השו"ת ומשמעותן

1. יהדות ספרד עד המאה הט"ז
2. יהדות צרפת ואשכנז עד המאה הט"ו
3. תקופת האחרונים (ללא הבדל מוצא)

ו. סיכום

 

מבוא

מן המפורסמות, שכל בית ישראל בימינו מדליקין נרות שבת בברכה. בנוגע לנרות של יו"ט אנו מוצאים הלכה פסוקה בשולחן ערוך (או"ח סי' רסג ס"ה וסוף סי' תקיד), כי "גם ביום טוב צריך לברך להדליק נר של יו"ט". על הלכה זו אין עוררין מצד כל נושאי כליו של השו"ע, ודומה כי היא משקפת את המנהג הנפוץ כיום ברוב בתי ישראל.

אולם יש מיהודי תימן, שעד היום אינם מברכים על נרות יו"ט.  מספרות ההלכה של חכמי תימן אנו למדים, כי היה זה מנהג עתיק יומין בתימן, שאין מברכים על נר יו"ט. כיון שמדובר במנהג קדום שנשתמר בקרב עדה שמרנית (דרך משל: עד היום בני תימן נוהגים, שהקרוי לתורה הוא בעצמו קורא בספר התורה, וכן נשתמר אצלם המנהג לתרגם את קריאת התורה וקריאת ההפטרה פסוק פסוק, ועוד מנהגים קדומים רבים), ראינו לברר את תולדותיו של נר יו"ט, כדי לתת הסבר למנהגם. במחקרנו הוכחנו, כי בתקופת הגאונים היו ספקות ומחלוקות בעניין ברכת נר של שבת, כשנר יום טוב וברכתו לא נזכרו בדבריהם כלל, וכן הוכחנו, כי המחלוקת בדבר הברכה של נר של שבת התנהלה בחריפות יתר בתקופת הראשונים, בעיקר בקרב חכמי צרפת, כשבראשיתה של תקופה זו עדיין אין מי שמדבר על נר של יו"ט וברכתו. רק בסוף האלף החמישי (סוף המאה השתים עשרה למניינם), אנו מוצאים בדברי חכמי אשכנז דיון מפורש בנר יו"ט וברכתו, כשהם מציינים שני מקורות בירושלמי, ובהם שני נוסחים לברכת נר של שבת ושני נוסחים לברכת נר של יו"ט. החל מתקופה זו מדברים חכמי צרפת ופרובינצה בנר יו"ט, כשהם מתווכחים עם חכמי אשכנז, והם מתנגדים לברך עליו. באותו זמן עדיין נמשכה המחלוקת בעניין ברכת נר של שבת, אך הלכה ושככה, כשידם של המחייבים ברכה על העליונה. המחלוקת בעניין ברכת נר של יו"ט נמשכה, כנראה, עוד כמה עשרות שנים אחרי שנסתיימה המחלוקת בדבר ברכת נר של שבת, כשגם כאן הלך והתפשט המנהג לברך על נר של יו"ט. יש להניח, כי בימי מהר"י קארו המנהג לברך על נר של יו"ט היה מנהג נפוץ בקרב רוב בתי ישראל (מלבד יהודי תימן), עד שלא ראה כל טעם להעלות את טעמי המתנגדים לברכה בספרו בית יוסף, ולכן פסק להלכה בשו"ע בפשיטות, שיש לברך. אך יהודי תימן השמרניים החזיקו מנהג אבותיהם בידיהם, שכאמור, היה זה מנהגם של רוב תפוצות ישראל בתקופת הגאונים והראשונים - שאין מברכים על נר של יו"ט.

לא הסתפקנו כאן בבירור הצד ההיסטורי בלבד, אלא ניסינו לעיין ביסודות ההלכתיים של נר שבת ונר יו"ט, כדי לגלות את ההסבר ההלכתי למנהגם זה של יהודי תימן. מבירור הלכתי זה למדנו, שטעמם העיקרי של הנוהגים לברך על נר יו"ט הוא - שנר שבת הוא חלק ממצוות עונג השבת וכבודה; ומאחר שלדעתם שווה יו"ט לשבת בעונג ובכבוד, אין טעם להפלות בין נר של שבת ובין נר של יו"ט בעניין הברכה. אך מדברי הנוהגים שלא לברך על נר של יו"ט אנו למדים כמה טעמים להתנגדותם:

א) יש אומרים, שאין יו"ט שווה לשבת בעונג, שאין ביו"ט אלא מצוות שמחה, ולא מצוות עונג.

ב) יש אומרים, שנר של שבת הוא מטעם "שלום בית", כדי למנוע שהחשיכה בליל שבת תגרום, שייתקל אדם בחפצים ויצטער או שיבוא לידי ריב עם בני ביתו, וכיון שביו"ט אפשר להדליק את הנר כל שעה שיצטרכו לו, שוב אינו בגדר מצווה מיוחדת שיש לברך עליו.

ג) מדברי המכילתא והרמב"ם נראה, שגם בשבת וגם ביו"ט יש מצוות עונג וכבוד, והעונג והכבוד מתבטאים בכמה דברים: מאור, כסות נקייה, מאכל דשן ורחצה וכו'. אולם חז"ל ייחדו את המאור של שבת (נר שבת) משאר דברים של עונג שבת וכבודה וקבעוהו חובה, בעוד ששאר דברים נחשבו למצווה בלבד. על שאר דברים הנחשבים כמצווה בלבד, לא תיקנו ברכה, אך על נר שבת הנחשב חובה, קבעו ברכה.

הראינו כי יש יסוד חזק להניח, שנר שבת נקבע חובה (ולא רק מצווה, כפי שניתנה על ידי הנביאים) כדי להפגין בכך נגד הכופרים בתורה שבעל פה ובסמכות חכמים (הצדוקים, ולאחר מכן הקראים), שלדעתם יש איסור להדליק נר לשבת. ומאחר שגם אלה מודים, שמותר להדליק אש ביו"ט, ועל אחת כמה וכמה מעיו"ט ליו"ט, הרי שנשאר נר של יו"ט בגדר מצווה בלבד כשאר דברים של עונג יו"ט וכבודו, ואין טעם לקבוע לו ברכה כנר של שבת.

העולה מבירור הלכתי זה, שגם מבחינה הלכתית יש למנהג יהודי תימן הסברים כבדי משקל למנהגם.[1]

 

א. מנהג יהודי תימן

בקרב יהודי תימן נשתמר מנהג עתיק יומין, שאין מברכין על נר של יו"ט. עדות מוסמכת מלפני כמאתיים שנים על מנהג זה, אנו מוצאים בשו"ת[2] "פעולת צדיק", בתשובה העוסקת בעניין הברכה על נר יו"ט:

"ואנו[3] לא נשמע מקדם לברך בכל העיר זולתי קצת מקרוב".

מתוכנה של עדות זו אנו למדים, כי לפחות בצנעא, עירו של מהרי"ץ, מוסר העדות הנ"ל שרד מנהג קדום, שאין מברכין על נר של יום טוב. אף למדים אנו מדבריו, כי בימיו החלו מעטים לשנות מנהגם זה,[4] כנראה בהשפעת[5] ה"שולחן  ערוך" והסידור הספרדי שחדרו לתימן.

ראיה"[6]  קדומה יותר לקיומו של אותו מנהג אנו מוצאים בדבריו של[7] הרב יחיא בשירי ז"ל שכתב בזו הלשון:[8]

"אבל בהדלקת נר של יום טוב לא נהגו לברך, שאינה מצווה וחובה כמו בשבת, שהיא מכלל עונג שבת. אבל ביום טוב שמחת יום טוב מצאנו, עונג יום טוב לא מצאנו. זהו פירוש הרב גרשון[9] ברבי שלמה".

את דבריו אלה של הרב גרשון ברבי שלמה אנו מוצאים בספר "אבודרהם השלם"[10]  לר' דוד אבודרהם ז"ל,[11] בפרשו את המשנה,[12] "על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, על שאינן נזהרות בנדה בחלה ובהדלקת הנר". אך בצד דעתו זו של ר' גרשון הוסיף את דעתו של בעל "משמרת המועדות",[13] אשר סובר, כי יש לברך על נר של לילי יום טוב, שמהר"י בשירי התעלם ממנה.

יש מקום להניח,[14] כי מהר"י בשירי העתיק את דברי ר' גרשון מספרו[15] של אבודרהם, ולא ישירות מפירושו של ר' גרשון (שלא שרד בידינו). אם כך הוא הדבר, הרי יש לומר, כי התעלמותו מהדעה החולקת משמעות נודעת לה, וכי בימיו גם מחוץ לצנעא היה המנהג הנפוץ בקרב יהודי תימן, שאין מברכין על נר של יו"ט.

אולם למרבית הפליאה מהרי"ץ בסידורו "עץ חיים" מביא בסתם את ההלכה שנפסקה ב"שולחן ערוך", כי יש לברך על נר של יום טוב, והוא מנסה להוכיח, שזוהי גם דעתו של הרמב"ם, מבלי שהוא מציין את מנהג יהודי תימן, אשר, כאמור, שונה הוא ממה שנפסק ב"שולחן ערוך".

ואמנם, הרב שלום חבשוש ז"ל,[16] לאחר שהביא תמצית תשובתו של מהרי"ץ בדבר מנהג יהודי תימן שלא לברך על נר של יום טוב, העיר בזו הלשון,[17] "עיין בסדור, שחזר בו הרב ממ"ש כאן והוכיח שם שד' הרמב"ם שצריך לברך עליו".

מדבריו משתמע כי מהרי"ץ חזר בו בסידורו ממה שכתב בתשובתו. השאלה היא, במה שינה מהרי"ץ את דעתו. כיוון שתשובתו היתה מורכבת משני חלקים -

א) עדותו על המנהג הקדום של יהודי תימן, שאין מברכים על נר של יו"ט;

ב) התעלמותו של הרמב"ם מנר יו"ט משמעותה, כי דעתו של הרמב"ם שאין לברך על נר של יו"ט - הדעת נותנת, כי מהרי"ץ חזר בו רק מהחלק השני של תשובתו, וכי בזמן שכתב את סידורו היה כבר בדעה, כי שיטת הרמב"ם היא, שיש לברך על נר של יו"ט. כך לענ"ד יש להבין את דברי הרב חבשוש, ונימוקינו עמנו: 1) אין מהרי"ץ יכול לחזור[18] מעדותו על מסורת תימן, אלא רק לשנות את דעתו על שיטת הרמב"ם.

2) דברי הרב חבשוש מורים, שזו כוונתו. "שחזר בו הרב ממ"ש כאן והוכיח שם, שדעת הרמב"ם שצריך לברך עליו", הרי שהשינוי בדעת מהרי"ץ הוא רק בהבנת שיטת הרמב"ם.

אולם הרב אברהם נדאף[19] ז"ל סבור,[20] כי ההפך הוא הנכון: בתשובתו חזר בו מהרי"ץ ממה שכתב בסידורו. בסידורו התעלם ממנהג יהודי תימן וסבר, כי דעת הרמב"ם כדעת השו"ע - לברך על נר יו"ט. אך בתשובתו חזר בו לשוב לנהוג כמנהג הקדום של יהודי תימן, שאין מברכים על נר של יו"ט, והוכיח, שזוהי גם דעתו של הרמב"ם ודעתם של פוסקים אחרים שהביא בתשובתו. הרב נדאף ז"ל מבסס הסברו זה על דברי מהרי"ץ עצמו בפירושו[21] להגדה של פסח, שבו הוא מתוודה, כי בסידורו כתב דברים בהפך מנהג יהודי תימן, וכי יש לסמוך על המנהגים הקדמונים.

המורם מכל האמור לעיל, כי ברור הוא הדבר, שבצנעא עיר הבירה, של תימן וסביבותיה, ששם היו הרבנים שדעותיהם נסקרו לעיל, לא נהגו מזה מאות שנים לברך על נר של יו"ט. הואיל ובצנעא[22] יצאה תורה והוראה לכל היהודים ברחבי תימן, יש להניח, שהמנהג הקדום בכל תימן היה כמנהגם של יהודי צנעא. סיוע להנחתנו זו מצאנו בתוצאות מחקר[23]  שעשינו בקרב יהודי תימן יוצאי מחוזות שונים בתימן, והוכח, שגם במחוזות שונים[24] נהגו שלא לברך על נר יו"ט, ויש אפילו שלא נהגו להדליק במיוחד נר ליו"ט מעיו"ט,[25] אלא הדליקו את הנר בשעת הצורך בו.

אם כן אפוא, מנהג עתיק יומין הוא, שנשתמר בקרב יהודי תימן עד היום, שאין מברכין על נר של יו"ט, ואמנם די בזה כדי לחייבנו לשמור מנהג אבותינו,[26] ושלא להכנס לספק ברכה לבטלה, והרינו בבחינת מי שנוהגים איסור שאין[27] הוראת ההיתר שנפסקה ב"שולחן ערוך" מכוונת להם.

אולם מן הראוי לבדוק, אם מנהג יהודי תימן היה מוכר או נוהג מחוץ לגבולות תימן. וכן יש לבדוק את המקורות למנהג הנפוץ בימינו, שמברכים על נר יו"ט. ואחרון אחרון חביב : מהי אמנם דעתו של הרמב"ם בעניין זה.

 

ב. המנהג הקדום מחוץ לגבולות תימן

בקרב יהדות ספרד ואשכנז אפשר שלא נותר היום, לאחר התפשטות השו"ע, מי שאינו מברך על נר יו"ט.

עלינו לדעת, כי רק מצוות הדלקת נר שבת נזכרה במפורש[28] במקורות המשנה והתלמוד, אבל לא נזכרים במקורות[29] אלה לא הברכה על נר שבת, ולא מצוות הדלקת נר יו"ט וברכתה.

הברכה על נר שבת נזכרת ראשונה בסדר רב עמרם גאון[30] לאחר מכן אנו מוצאים בספר "הלכות גדולות"[31] לר' שמעון קיארא, כי רבי נטרונאי גאון[32] הורה, שיש לברך על נר של שבת. מזה נוכל ללמוד, כי בימיהם היה ספק, אם יש לברך על נר של שבת. ואמנם ספק זה לא פסק, והיו שנוסח הברכה שבירכו על נר שבת היה שונה מן הנוסח שבסדר רע"ג ובה"ג, והיו שלא בירכו כלל. בסידור[33] רב סעדיה גאון אנו מוצאים:

"ורובינו  מברכים עליו  להדליק  נר  השבת".

נשים לב, כי לפי עדותו של רס"ג היה מיעוט שלא בירך כלל, והרוב בירך "להדליק[34] נר השבת", ולא "להדליק נר של שבת".

ואף על פי שהרוב בירכו על נר של שבת, מתברר, כי בסוף תקופת הגאונים עדיין לא היה ברור, אם הברכה היא "הלכתא או מנהגא", ורב שרירא גאון[35] ורב האיי גאון קובעים, שהוא הלכתא ולא מנהגא.

פסקיהם של הגאונים, שיש לברך על נר של שבת, לא שמו קץ למחלוקת בעניין הברכה, ובקרב חכמי הראשונים, בעיקר בצרפת, אנו מוצאים מחלוקת סוערת וממושכת סביב ברכת נר של שבת. רבינו תם (צרפת)

פסק שיש לברך, ונלחם קשות[36] בר' משולם (ממלון שליד פאריס), שהתנגד לברכה אגב שהוא מסתמך בין השאר על הוראתו של ר' אליהו מפאריס,[37] שאין לברך על נר של שבת.

ועם כל זה ספק גדול, אם חכמי דורו, ואפילו מקרוביו, היו בדעתו של ר"ת. ומצאנו שמהר"ח אור זרוע מעיד, שר' שמשון לא היה מברך על נר של שבת. לא ברור, לאיזה ר' שמשון התכוון, אם לר"ש משאנץ תלמיד ר"ת, או לר"ש מפלייזא גיסו של ר"ת, אם לר"ש הכהן, או לר"ש מקוצי, או לר"ש ב"ר צדוק[38] שהוא חברו של מהר"ח אור זרוע, ושניהם היו תלמידי מהר"ם מרוטנבורג. אך מכלל האפשרויות שציינו עולה, שייתכן שאפילו מקורבי ר"ת לא הסכימו עמו, ואפשר שאפילו ר"ש ב"ר צדוק, מבית מדרשם[39] של אותם חכמי אשכנז, שהיו ראשונים שהביאו מקורות מן הירושלמי לברכות נר של שבת ואפילו לברכות של נר יו"ט, התנגד לברכת נר של שבת, ומהר"ח אור זרוע לא ראה לנכון לדחותו עפ"י המקורות מן הירושלמי שהביא אביו ה,,אור זרוע" לברכות של נר שבת ושל נר יו"ט, ודבר זה מעלה תמיהה גדולה לגבי טיבו של ה"ירושלמי", שעליו מסתמכים חלק מחכמי אשכנז.

כמאה שנים אחרי ר"ת אנו מוצאים עדות, כי בצרפת נהגו כר"ת לברך על נר של שבת, אך היו חכמים, שעדיין הורו שלא לברך. בספר "עמודי גולה"[40] (המכונה סמ"ק) נאמר:

"יש חכמים שמצווין לברך,[41] ויש שמצווין שלא לברך... אך נהגו בארץ הזאת כר"ת".

אם כן אפוא, מאות שנים אחרי הגאונים עדיין לא הוכרעה המחלוקת באירופה[42] בדבר הברכה על נר שבת, ויש יסוד להניח, כי מי שלא בירכו על נר שבת, בוודאי לא בירכו על נר של יו"ט.[43] ואלה הנימוקים לכך:

א) מצוות הדלקת נר של יו"ט לא נזכרה במשנה ובתלמוד, גם כל הגאונים והראשונים הנ"ל לא זכרוה. "שתיקה" מוזרה זו אפשר לפרשה בשני אופנים: האחד, שאין מצווה להדליק נר ליו"ט, כדרך שיש מצווה להדליק נר לשבת  והשני, כי יו"ט ושבת שווים לעניין זה, וכל מה שנאמר בשבת כוחו יפה ליו"ט, בלי שיש צורך לכתוב זאת במפורש. לפי זה מי שלא בירכו על נר של שבת, גם לפי האופן השני בוודאי לא בירכו על נר של יו"ט: ואלה הנימוקים לכך:

ב) לפי כל הטעמים שהעלו הראשונים והאחרונים, שהדלקת נר של שבת היא מצווה, לא ייתכן שיש לברך על נר של יו"ט, אך לא על נר של שבת, אך ייתכן היפוכו של דבר.

1) אם הטעם להדלקה הוא משום עונג שבת,[44] הרי ביו"ט ספק אם יש מצוות עונג[45] ויש רק מצוות שמחה.

2) אם הטעם משום כבוד השבת,[46] הרי גם אם אנו מצווים לכבד את יום טוב, לא יהא יו"ט עדיף משבת בעניין זה. ונהפוך הוא, אם לא נכבד את השבת בהכנות מע"ש, לא נוכל לעשותן בשבת.

3) אם הטעם הוא משום[47] "שלום בית", כדי שלא ייכשל בחפצי הבית בלכתו באפלה, הרי ביו"ט אין טעם זה תופס,[48] שהרי בשעה שירצה לאכול או ללכת, רשאי הוא להדליק את הנר לשם כך.

לאחר שראינו, שעדיין היו מקומות עד לתחילת האלף השישי (המאה הי"ג למניינם), שלא בירכו לא על נר של שבת ולא על נר של יו"ט, ואף מי שבירכו על נר של שבת לא זכרו נר של יו"ט כלל, נעיין עתה בדבריהם של החכמים, אשר זכרו את נר של יו"ט.

הראשון המחייב במפורש ברכה על הדלקת נר של יו"ט הוא ר' אליעזר ב"ר יואל הלוי (ראבי"ה), מגדולי חכמי אשכנז במאה העשירית לאלף החמישי (המאה הי"ב למניינם). בספרו[49] הוא מביא מן הירושלמי שתי נוסחאות ברכה לנר של שבת ושתי נוסחאות ברכה לנר של יו"ט:

"להדליק נר של שבת", "להדליק נר של יו"ט".

"להדליק נר לכבוד שבת", "להדליק נר לכבוד יו"ט".

וכמוהו[50] עוד מחכמי אשכנז, המזכירים נוסחאות הברכות לנר שבת ולנר יו"ט מן הירושלמי : אור זרוע,[51] המרדכי[52] דהגהות מימוניות.[53]

אולם בירושלמי[54] שלפנינו אין זכר לא לברכת נר של שבת ואף לא לברכת נר של יו"ט. אם אין שיבוש ותוספת[55] בספר הראבי"ה עצמו, יש יסוד להניח שלא מדובר בתלמוד הירושלמי, אלא בספר אשר מחברו כינס בו את מנהגי יהדות אשכנז, וכנראה היה סבור, שמקורם במנהגי ארץ ישראל. חיזוק לדעתנו זו, שלא מדובר כאן בתלמוד הירושלמי ממש, אנו מוצאים מכוח הנימוקים הבאים:

א) כל הגאונים והראשונים, שטיפלו בשאלת הברכה של נר שבת, עד לראבי"ה, לא זכרו את נר יו"ט וברכתו, ואף לא הביאו מקור מן הירושלמי לברכת נר של שבת, ותחת זאת למדו חובת הברכה[56] ממה שנאמר בבבלי שבת (כה ב) : "הדלקת נר בשבת חובה". ב) עם גילוי "ירושלמי" זה ע"י הראבי"ה, היתה צריכה לבוא סופית לידי הכרעה המחלוקת בעניין ברכת נר של שבת, ולא היה מקום למחלוקת חדשה בעניין ברכת נר של יו"ט. ולמעשה, לא כך היה : המחלוקת בעניין נר של שבת נמשכה לפחות מאה שנה אחרי הראבי"ה, וכנראה החל בו נפתחת מחלוקת חדשה בין הראשונים בעניין הברכה על נר של יו"ט, ובין הנימוקים למחלוקת זו אין מי שהזכיר "ירושלמי" זה. ג) גם ראשונים שהיו אחרי הראבי"ה, ואשר הכירו כתביו ונוהגים להביא מהם, אינם מביאים "ירושלמי" זה, כשרצו לבסס חובת הברכה, על נר של שבת, ואת נר של יו"ט אינם מזכירים כלל.

הרא"ש ובנו ר' יעקב בעל הטורים, המביאים בספריהם מדברי הראבי"ה בעניין חובת הברכה על נר של שבת,[57] הביאו את המחלוקת והכריעו כר"ת עפ"י מקורו, של ר"ת, היינו עפ"י סידור רע"ג, ולא ציינו את הירושלמי המובא בראבי"ה. הטור אף לא זכר את חובת הדלקת נר יו"ט והברכה עליה. יש לזכור, כי הרא"ש ובנו היו הם בעצמם חכמי אשכנז.

גם ר' יעקב לנדא, מחכמי אשכנז במאה השלישית לאלף השישי, אשר מרבה להביא הלכות מכתבי הראבי"ה, מעתיק בספרו "האגור" סי' שנז בשם הטור, שיש לברר על נר של שבת, ומסתמך על ר"ת בענייו זה, וכן מעתיק מן המרדכי שדחה דעת ר' משולם, ומעתיק מן הסמ"ק את מחלוקת החכמים בעניין ברכת נר של שבת. ותמוה הדבר, שבכל ההבאות וההעתקות האלה לא ראה להעתיק דברי הראבי"ה בעניין ה"ירושלמי", אף על פי שהוא מעתיק מדברי הראבי"ה מאותו פרק שנזכר בו ה"ירושלמי" עניינים אחרים, כגון חובת הדלקת שני נרות[58]  ושאין אומרין "במה מדליקין" ביו"ט שחל בערב שבת.[59] וכן לא הזכיר גם הוא חובת הדלקת נר יו"ט ולא ברכתה.[60]

ד) מדברי הראבי"ה בעצמו לא נראה, שהתייחס למקור "ירושלמי" זה כאל מקור בעל ערך. כמי שידע על המחלוקת בין ר"ת ור' משולם, והוא בעצמו מביאה ודן גם בצדדים הלכתיים שונים שלה, היה עליו לציין, כי מקור זה מכריע סופית מחלוקת זו, ולכל הפחות אם היו לו ספקות בדבר היה לו לדון, אם המקור ה,,ירושלמי" חולק על הבבלי. ולא עשה כל זאת, אלא לאחר שהאריך בעניין המחלוקת סיים : "ובירושלמי ראיה לדבריו (של

הבה"ג או של ר"ת - ר. ע.) ולמנהגנו". רק "ראיה" מצא בירושלמי, ולא הכרעה. ועדיין הברכה נשארה אצלו מכוח מנהג שנמצאה לו ראיה, ולא מכח  "הלכתא" (כביטוי רב שרירא גאון בעניין חובת הברכה) שנמצא מקורה.

גם ר' מאיר הכהן בעל "הגהות מימוניות", מגדולי חכמי אשכנז במאה הראשונה לאלף השישי (המאה הי"ג למניינם), בהביאו ירושלמי זה, הוא כותב:[61] "וכן ביום טוב  נהגו  להדליק  נר וכן איתא בירושלמי...".

הרי שגם הוא לא ראה במקור זה אלא סיוע למנהג יהודי אשכנז, אך לא מקור מכריע, שממנו למדים על חובה להדליק נר ליו"ט ובברכה, כמו בשבת.

מכל האמור לעיל למדנו, כי מנהג יהודי אשכנז בסוף האלף החמישי ובתחילת האלף השישי (במאות י"ב-י"ג למניינם) היה להדליק נר יו"ט בברכה, וכי ה"ירושלמי", שהביאו חכמי אשכנז שבאותה תקופה, כנראה אינו התלמוד הירושלמי, אלא "ספר ירושלמי", שבו היו מכונסים מנהגי יהודי אשכנז. "ירושלמי" זה היה בו כדי לשכנע את יהודי אשכנז בעצמם, שלא יעזבו את מנהגם בשל דעות שבאו מצרפת, מפרובינצה ומספרד, ושמקצתן היו שאין לברך אפילו על נר של שבת, ומקצתן שאין לברך על נר יו"ט (דעות אלה ייסקרו בהמשך דברינו). ואמנם מקור "ירושלמי" זה נוצל רק לצרכי "פנים" של יהדות אשכנז ולא לצרכי "חוץ" של חכמי אשכנז, כשנחלקו עם חכמי צרפת בעניין ברכת נר של יו"ט. זאת נוכל לראות בסקירה כדלקמן.

בעוד שחכמי אשכנז בזמן הראבי"ה ואחריו השתדלו לבסס מנהגם שמברכין על נר של יו"ט, הסתייגו חכמי צרפת מכך וקבעו, שאין לברך על נר של יו"ט. דברים ברורים על מצב זה אנו מוצאים בספר "מושב זקנים",[62] שהוא לקט פירושים על התורה מבעלי התוספות:

"למה סמך נרות למועדות ? (בפרשת אמור פ' כג נכתבו ענייני המועדות לרבות שבת, ובפרק כד חובת הדלקת נר תמיד בבית המקדש - ר.ע.). וי"ל ללמד שהדלקת הנר בשבת מצווה. מכאן נהגו האשכנזים לברך על הדלקת נר ביו"ט כמו בשבת. ולא מסתבר לרבותינו שבצרפת, דאפילו בשבת אסיק תלמודא (שבת כה ב) הדלקת נר בשבת חובה משום שלום בית, א"כ ביו"ט שיכולים להדליק אין לברך דאין צריך שלום בית. ולכן פסק דאין מברכין על נר שביו"ט, כי גם בשבת נחלקו ר"ת ורבי' משולם... אך מה שפירש רבי' משולם לפטור ברכה בהדלקת (נר) שבת מטעם דאם היה לו אבן טובה אין צריך להדליק, השיב ר"ת, אפילו היה לו אבן טובה היה חייב לברך וראייה מההיא דהוה מקדמא ומדלקה וכו' (שם כג ב) וכ"נ דאין זו תשובה. אך ביו"ט פשיטא דאם היה לו אבן טובה המאירה אין צריך להדליק ופשיטא דאין מברכין על נר של יו"ט".

יש ללמוד מכאן דברים חשובים ונכבדים:

א) בעוד חכמי אשכנז מנסים לבסס מנהגם לברך על נר של יו"ט ע"י "דרשה" מהמקרא, הרי חכמי צרפת טענו כנגדם טענות ענייניות, כמקובל במו"מ הלכתי, ואין פלא בדבר זה. נאמר במובאה זו, כי האשכנזים נהגו לברך על נר של יו"ט. אצל חכמי אשכנז לא היתה שאלה אם לברך, כי מנהגם היה שמברכים, ואם המנהג לברך, הרי לא נפקא מינה, מהו טעם חובת הדלקת הנר בשבת, ואם הוא קיים גם לגבי יו"ט. המנהג כוחו יפה לגלות מהי ההלכה,[63] גם אם אין אנו מבינים טעמה. כי בני ישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם. לחכמי אשכנז היה ברור מכוח מנהגם, שדין שבת ויו"ט שווה לעניין נרות. כל מה שעשו היה לחזק את מנהגם, ועל כן דרשו "סמוכים" והוכיחו, כי שבת ומועדות סמוכים ל"נר התמיד" בתורה, ומכאן שהם שווים באופן עקרוני בענין הנר, לרבות נר שבת ונר יו"ט. מדרש כזה, דומה, אינו מכריע ויכוח הלכתי בין חכמי הלכה, אך יש בו כדי לחזק את יהודי אשכנז לשמור מנהגם, ולשם כך דרשוהו. כאמור, כך עשו חכמי אשכנז בציינם את המקור ה,,ירושלמי".

ב) יש לשים לב, כי המקור ה"ירושלמי" לא נזכר במובאה זו, וברור שאילו היה זה תלמוד ירושלמי, לא היתה סיבה שלא יתנו לו חכמי אשכנז פרסום, לפחות כנגד חכמי צרפת, שניסו לסתור את מנהגם בטענות הלכתיות כבדות משקל. אין ואת אלא, כפי שכבר הסקנו, כי המקור ה,,ירושלמי" אינו אלא ספר מנהגים, שאפשר להסתמך בו כדי לברר את מנהגם, ולא יותר מכך.

ד. מדברי חכמי צרפת אנו למדים, כי הגורם העיקרי לחיוב הדלקת נר של שבת הוא "שלום בית", וכי גורם זה אינו קיים ביו"ט, באשר יוכלו להדליק כשיש צורך.

ה. מדברי חכמי צרפת אנו למדים, כי בעוד שבערב שבת יש חובת הדלקת נר (ועכ"פ שתהיה הדלקה ודבר ששייכת בו ההדלקה), הרי ביו"ט די במציאות של אורה, ולכן רק ביו"ט די באבן טובה המאירה, שהרי אין בו מצוות הדלקה.

כנראה, גם בלוניל, שלא נהגו לברך על נר יו"ט, החל להשפיע עליהם מנהג יהודי אשכנז. בתחילה התנגדו לו, ולבסוף החלו להסכים לו. בספר המנהיג לר' אברהם בר' נתן הירחי נאמר:[64]

"ובירושלמי רבה ויברך אלהים את יום השביעי. ר' אליעזר אומר ברכו בנר, פעם אחת הדלקתי את הנר בערב שבת, ובמוצאי שבת מצאתי דולק ולא חסר כלום.[65] למדנו מזה, שאין לברך על הנר בלילי ימים טובים, וכ"כ רב אחא בנר שבת לברך להדליק  ולא  הזכיר נר  של  יו"ט".[66]

העובדה שהיה המחבר צריך לבסס את ההלכה הרווחת, שאין לברך על נר יו"ט, מעידה, שכבר היתה השפעה של המנהג לברך, אך עדיין המנהג שלא לברך היה העיקרי. ואמנם אם דבריו משקפים את המצב בלוניל בסוף האלף החמישי (בסוף המאה הי"ב ותחילת המאה הי"ג למניינם), הרי באלף השישי (במאה הי"ג ותחילת המאה הי"ד) אנו קוראים בספר "ארחות חיים" לר' אהרן הכהן מלוניל[67] מחלוקת: יש סוברים שדין יו"ט כדין שבת לעניין הדלקת הנר וברכה עליו, וי"א"[68] שאין הדין שווה ואין לברך על נר יו"ט. והמחבר עצמו מצדד בדעה[69] שיש לברך. ובספר "כלבו", אשר יש סוברים שהוא מהדורה מקוצרת של ספר "ארחות חיים", כבר מוצאים, שדעת מי שהורו שאין לברך הולכת ונעלמת, ותחת זאת נאמר:[70]

"ונראה שצריך לברך על הדלקת נר יום טוב כמו על הדלקת נר שבת, לפי שכשם שמצווה לכבד שבת ולענגו כך מצווה לעשות ליום טוב וזהו מכלל הכבוד והעונג".

אם כן אפוא, לא הועילו טענותיהם של חכמי לוניל, אשר הגנו על מנהגם שלא לברך על נר יו"ט, והלך והתפשט גם בלוניל מנהג יהודי אשכנז שמברכים על נר יו"ט, כשהתפיסה הבסיסית לכך: שוויון גמור בין שבת ובין יו"ט בכל מה שקשור לעונג שבת ולכבודה.

עתה מן הראוי לראות, מה היה המצב בספרד. בספר "אבודרהם"[71] מובאות שתי דעות בענין ברכת נר של יו"ט: דעתו של ר' גרשון בר' שלמה מחכמי פרובינצה[72] אשר פסק, שאין לברך על נר של יו"ט, מאחר שהברכה ניתקנה על הדלקת נר של שבת בלבד, כיוון שהדלקתו היא חובה מיוחדת, והיא מכלל עונג שבת, ויש בה משום שלום בית, אבל נר של יו"ט אינו חובה מיוחדת, ואינו מכלל עונג יום טוב, שאין מצוות עונג ביום טוב, אלא שמחת יום טוב בלבד. לעומת דעה זו הובאה דעתו של מחבר "משמרת המועדות", שיש לברך על הנר ביו"ט כמו בשבת משום שלום בית. טעם זה של "שלום בית" ביו"ט נראה תמוה, וכבר נדחה ע"י חכמי צרפת.[73] לצערנו לא שרד ספר זה[74] בידינו, ואיננו יודעים מי מחברו והיכן חי, ועי"כ אין אנו יודעים, אם הוא משקף את המנהג המקורי של יהודי ספרד, או שמא הוא מייצג דעה אחרת, שבאה מחוץ לספרד. על כל פנים אין אבודרהם מכריע בין שתי הדעות, ויש להניח, שבאותו זמן, סוף המאה הראשונה לאלף השישי (המאה הי"ד למניינם), היו שני המנהגים נוהגים בשווה.

אולם מה היה המנהג העיקרי לפני "אבודרהם"? קשה לענות על כך בוודאות, כיוון שאין לנו מקורות הדנים על כך במפורש, אך אפשר לשער, כ' לא נהגו לברך על נר יו"ט, ואלו הנימוקים לכך:

א) כל גדולי הפוסקים של יהודי ספרד, כמו הרמב"ן, הרשב"א, הרא"ש, הריטב"א ור' יהודה בן הרא"ש שהם הפוסקים עד ימיו של אבודרהם[75] לא זכרו את הדלקת נר יו"ט וברכתה לא בחידושיהם על הש"ס ולא בשו"ת, וכל זה בתקופה, שבה היתה מחלוקת בנידון זה בין מכמי צרפת לחכמי אשכנז.

ב) יש במסכת שבת סוגיא, הדנה בהדלקת שמן שריפה ביו"ט[76]  וישנם שני פירושים להסביר את שיטת רבה: האחד - באופן שמתקבל, כי מדליקים נר יו"ט בליל יו"ט, ולא בעיו"ט; והשני - באופן שמדליקים נר יו"ט בעיו"ט. המאירי אמר במפורש לפי האופן הראשון, "שהרי אין דרך להדליק ביום טוב מבעוד יום". מדברי הרמב"ן, הרשב"א והריטב"א בחידושיהם על הש"ס ניתן לדייק, כי הם פירשו את הסוגיא באופן הראשון. ואם כך הדבר, קרוב לודאי, כי לא נהגו לברך על נר יו"ט, שהרי אין להם מצוות הדלקה מיוחדת. ודי שיהיה אור בשעה שצריכים אותו, כדי שלא לפגוע בשמחת יו"ט, וכל אימת שירצה ידליק.

ג) הרשב"א, הרא"ש והריטב"א[77] הביאו מחלוקת בעניין ברכת נר של שבת, והכריעו כשיטת ר"ת, המחייב ברכה, והמסתמך על סידור רע"ג, אף אחד מהם לא זכר את המקור ה,,ירושלמי", אף על פי שהרא"ש נולד באשכנז והיה תלמידו המובהק של מהר"ם מרוטנבורג, ואף שימש כמנהיגה של יהדות אשכנז אחר רבו, ורק לאחר מכן נמלט לספרד והפך להיות מראשי חכמיה. יתרה מזו: הרא"ש קובע כלל,[78] שאין לברך ברכה שאינה נזכרת במשנה ובתלמוד. ואם כן היה הוא צריך, יותר מאחרים, להזכיר את ה"ירושלמי", ומדוע לא עשה כן?! תמיהה גדולה יותר על ר' יעקב בעל הטורים, בנו של הרא"ש, אשר בספרו ההלכתי המסודר לפי נושאי ההלכה - ולא בצמוד לש"ס כספרו של אביו - אינו מזכיר את מצוות הדלקת נר יו"ט וברכתה.

ד) גם הרא"ש[79] וגם הרשב"א[80] משיבים על השאלה, אם מותר להדליק ביו"ט ראשון נרות בבית-הכנסת (נר של כבוד) בשביל יו"ט שני. אף אחד מהם אינו מזכיר הדלקת נר בבית לכבוד יו"ט שני. שהרי אם נהגו להדליק נר יו"ט שני בלילה, וחששו לאיסור הכנה, הרי קל וחומר, שייאסר להדליק נר של כבוד בבית-הכנסת. ואם נהגו להדליק נר יו"ט שני בעיו"ט שני, היינו ביו"ט ראשון, היה להם לנסות ללמוד להיתר, או להבחין בין נר של הבית לנר של בית-הכנסת. כאמור, הם דנים בנר בבית- הכנסת, כשאינם מזכירים כלל הדלקת נר יו"ט בבית. דבר זה מוכיח כי לא היתה מצוות הדלקת נר יו"ט, וכל אחד הדליק בשעה שהצטרך לנר.

ה) אמנם הרא"ש פוסק, שיש לברך על נר של יום הכיפורים,[81] אך נימק את פסקו זה משום "שלום בית", שלא ייתקל בחפצי הבית באפלה. חכמי אשכנז[82] חלקו על פסקו זה, ואם נאמר, שהרא"ש מסכים לשיטת חכמי אשכנז, שיש להדליק נר בעיו"ט כמו בערב שבת, הרי הטעם היחיד המתאים לשיטה זו הוא כבוד יו"ט, וטעם זה כוחו יפה גם ביום הכיפורים, ומדוע נזקק לטעם "שלום בית",[83] שישנו בנר של שבת ושל יוה"כ, ואינו בנר של יו"ט?! לכן נראה לענ"ד, שגם הרא"ש וגם בנו לא הסכימו עם מנהג יהודי אשכנז בזה, ואפשר שגם באשכנז לא הכל נהגו להדליק נר של יו"ט, ונוכל להסתייע במקצת מן העובדה, שלא נזכר עניין זה אצל חכמי אשכנז הקדומים, הראב"ן[84] ור' אליעזר ממיץ,[85] שהיה רבו של הראבי"ה.

אם כן אפוא, ניתן לומר, כי עד לאבודרהם לא בירכו על נר יו"ט בספרד. וממנו והלאה אפשר שהיתה מחלוקת, שבמשך הזמן אף הוכרעה לטובת המברכים. יש רק לציין, שעד מהר"י קארו לא נמצא מחכמי ספרד מי שהזכיר נר של יו"ט, ומפליא יותר הדבר, שרבינו מנחם בן ר' אהרן בן זרח, שחי אחר אבודרהם, אינו מזכיר בספרו ההלכתי "צדה לדרך"[86] נר יו"ט וברכתו. ועי"כ כל מסקנה שנגיע אליה שבירכו על נר יו"ט מאז ומתמיד או שבירכו רק בתקופה מאוחרת יותר, שתיקת פוסקי ההלכה בעניין זה מוזרה היא.

אשר לפרובינצה כבר ראינו, שהביא אבודרהם בשם ר' גרשון בר' שלמה מפרובינצה, כי אין לברך על נר יו"ט. מלבדו אין מי מחכמי פרובינצה שדן בעניין זה במפורש. המאירי, שחי בסמוך לראבי"ה, זכר בספרו "בית הבחירה" למסכת שבת, את חובת הברכה[87] בשם הגאונים, משום שהוא "ראש לכל עונג". ואף הוא לא זכר את

ה"ירושלמי", אף על פי שהוא מרבה להביא מן הירושלמי. וכן הוא מפרש, שאין מדליקין שמן שרפה ביו"ט ולא בעיו"ט,[88]  "שהרי אין צורך להדליק ביום טוב מבעוד יום".

אמנם אפשר לומר, כי מאחר שהוא סובר, שהדלקת נר שבת בברכה, כיון שזה ראש לכל עונג, שהרי אין עונג בלא אורה - אם כן הוא הדין ביו"ט, ואף על פי שמדליקין בליל יו"ט. אך קשה לפירוש זה: א) מניין לנו, שהמאירי סובר, כי יש חובת עונג ביו"ט, והרי אפשר שהוא סובר כר' גרשון וכהיראים וכר"י מקורביל, שישנה רק מצוות שמחה ביו"ט, ואין זו דומה לזו, כפי שכבר ראינו. ב) הוא עצמו ראה לתת ביסוס לברכת נר שבת, והוא חי בתקופה בה יש מחלוקת בעניין ברכת נר יו"ט - מדוע זה פסח על כך בשתיקה, מבלי לציין גם יו"ט.

גם רבינו ירוחם, תלמיד הרא"ש, עבר בשתיקה על נר יו"ט וברכתו. בנר שבת הביא את המחלוקת בעניין הברכה, כשהוא מסתמך על ר"ת וסדר רע"ג,[89] ולא זכר את ה,,ירושלמי" כלל. כן פירש את הכלל "כל השמנים והפתילות שאמרו חכמים שאסור להדליק בהם בשבת מותר להדליק בהן ביו"ט"[90] פירוש - "שמותר לתקן הנר ביו"ט".[91] כמובן, מפירוש זה אין לנו ידיעה, אם הוא מחייב ברכה על נר יו"ט, ואם חובה להדליקו מעיו"ט.

מעניין, שגם הוא, שלא זכר נר יו"ט, ראה לזכור ולפסוק כהרא"ש בעניין הברכה על נר יוה"כ.[92]

גם בעניין המנהג בפרובינצה הדעת נוטה להסביר את שתיקתם של חכמי פרובינצה מנר יו"ט וברכתו בתקופה שיש בה מחלוקת בעניין זה, וכשאחד מחכמיהם שלהם, ר' גרשון, הורה במפורש שאין לברך - שפשוט להם שאין, ולא היתה, ברכה על נר יו"ט, ולכן שותקים הם בעניין.

אמנם יש עוד פוסקי הלכה מחלקים שונים של אירופה, אשר התעלמו מנר יום טוב וברכתו. עד כאן ביררנו מנהגי מקומות שונים באירופה, שהיתה לנו נקודת מוצא לבסס הדיון עליה, לאחר שמצאנו אחד מחכמי המקום מתייחס לעניין.

מכל מקום לסיכום פרק זה ייאמר: ברור הוא, שבסוף האלף החמישי ועד המאה השנייה לאלף השישי (במאות הי"ב-י"ד למניינם) היו בחלקים שונים של אירופה שנהגו שלא לברך על נר של יו"ט.

לפי התיאור לעיל בעניין המחלוקת בברכת נר שבת, ובעניין התחלת מחלוקת הדשה לאחר מכן בעניין ברכת נר יו"ט אנו למדים, כי המנהג הקדום בבבל ובאירופה חוץ מאשכנז - שלא היו מברכים על נר יו"ט, וכי ברבות הימים התפשט המנהג האשכנזי שמברכים על נר יו"ט, עד כי לא היה כמעט זכר למנהג שלא לברך.

כמובן כי גם על מסקנתנו התמיהה במקומה עומדת, מדוע בכל זאת התעלמו חכמי דורות רבים מנר יו"ט וברכתו, והרי היה להם לדון בה, ואפילו בצורה שלילית, כדי להוציא מלב בני אדם, שלא ייסחפו אחרי מנהג אשכנז. בכל זאת דומה, כי מסקנתנו, יחסית, מוקשית פחות, בעוד שכל מסקנה אחרת -  שכאילו נר יו"ט מאז ומתמיד היה כנר שבת - תעמוד לפני קושיות רבות כדלקמן:

א) מדוע לא זכרו הגאונים נר יו"ט וברכתו כלל, ובמיוחד שבימיהם היו ספקות על ברכת נר שבת?

ב) מדוע לאחר שקבעו חכמי אשכנז את השוויון של נר יו"ט לנר שבת, אגב שהם מציינים מקורות לכך מן ה"ירושלמי", ולאחר שפרצה מחלוקת, כנראה בגין כך, בעניין נר יו"ט וברכתו, לא ראו הרבה מגדולי הפוסקים

להיזקק לעניין לחיוב או לשלילה?

ג) מדוע מי שראו שוויון בין נר יו"ט לנר שבת, לא הסתמכו על התוספתא, המכשירה שמנים פסולים של שבת לנר יו"ט, ולא על הסוגיא בתלמוד, שאין מדליקין שמן שרפה ביו"ט, ולא על הדין, שאין מניחין נר יו"ט על גבי דקל?

ד) מדוע גם מי שלא סברו, שיש שוויון בין נר יו"ט לנר שבת, לא דחו את האפשרות להביא ראיות מן המקורות הנ"ל?

ה) מדוע לא עוררו בתלמוד את השאלה, מתי ידליק נר יו"ט, כשהוא חל במוצאי שבת, בה בשעה שראו לקבוע סדר יקנה"ז[93]  (יין קידוש, נר, הבדלה, זמן)?

ו) מדוע לא התעוררה השאלה בתלמוד ובספרות שאחר התלמוד, אם יכול לברך על הנר במוצאי שבת שהוא ליל יו"ט, שתי ברכות : לפניו - להדליק[94] נר של יו"ט, ולאחריו - מאורי האש?

ז) מדוע לא התעוררה השאלה בתלמוד ובספרות שאחר התלמוד,[95] אימתי מדליקין נר ביו"ט שני של ר"ה וביו"ט שני של גלויות ; האם בעיו"ט שני, ואין כאן איסור הכנה, או שמא בליל יו"ט שני בגלל איסור הכנה?

ח) מדוע לא התעוררה השאלה בתלמוד ובספרות הראשונים אם מברכין על נר של יו"ט שחל בשבת "להדליק נר של שבת ויו"ט"?[96]

ט) מדוע לא התעוררה השאלה בתלמוד ובספרות הראשונים, אם יש הכרח להדליק נר של יו"ט בעיו"ט, או שאפשר להדליק גם בליל יו"ט ובברכה?[97]

י) מדוע לא התעוררה בתלמוד ובספרות הראשונים השאלה, אם אפשר לברך "זמן" כבר משעת הדלקת נר של יו"ט, ואם יש חובה לברך זמן על נר של יו"ט גם בלא קשר עם ברכת הזמן על ה,,רגל" עצמו שתיאמר בקידוש?[98] מכל האמור לעיל נראה בעליל, כי לפנים בישראל - מלבד יהדות אשכנז - לא נהגו לברך על נר של יו" ט, ולכן לא התעוררו השאלות הנ"ל. לפי זה נר של שבת שונה מנר של יו"ט, וכנראה יש לו טעם מיוחד, מלבד הטעמים של עונג וכבוד, טעם אשר עשה את הדלקת הנר של שבת לחובה מיוחדת, שיש לברך עליה ורק עליה. מעניין, אפוא, מהו טעם זה? אפשר שאם נגלה אותו, יתבהרו ערפלים רבים בענייננו. ננסה לעשות זאת

בבירור שיטתו של הרמב"ם.

 

ג. שיטתו של הרמב"ם

עניין מיוחד לנו בבירור שיטת הרמב"ם בנידון, וזאת מכמה טעמים:

א. הרמב"ם הוא "מריה דאתרין" של יהודי תימן, [99]ואם כי יהודי תימן שמרו בקפידה על הלכות ומנהגים קדומים להרמב"ם, [100]והשונים מפסיקתו של הרמב"ם, בכל זאת כדאי לבדוק אם במקרה זה מנהג יהודי תימן זהה לשיטתו של הרמב"ם.

ב. הרמב"ם הוא מן הפוסקים אשר פסק במפורש, שחייבים להדליק נר שבת בברכה, והתעלם מנר יו"ט, אך אצלו, יותר מכולם, אפשר לעמוד על משמעות התעלמותו.

ג. נראה לנו, כי בבירור שיטת הרמב"ם נוכל ללמוד לא רק על עמדתו בנר של יו"ט, אלא גם על תפיסתו בדבר המשמעות המיוחדת, שנתנו חז"ל להדלקת נר של שבת.

הרמב"ם מסביר ומפרט את הלכות הדלקת נר של שבת בפרק חמישי מהלכות שבת, והוא פותח את הפרק בזו הלשון:

"הדלקת נר בשבת אינה רשות, אם רצה מדליק ואם רצה אינו מדליק, ולא מצוה שאינו חייב לרדוף אחריה עד שיעשנה, כגון עירובי חצרות או נטילת ידיים לאכילה אלא חובה . ואחד אנשים ואחד נשים חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת. אפילו אין לו מה יאכל שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר שזה בכלל עונג שבת, וחייב לברך קודם הדלקה...  כדרך שמברך על כל הדברים שהוא חייב בהם מדברי סופרים".

מעניין, שדווקא בהלכה זו ראה הרמב"ם לסווג את המצוות לשלושה סוגים: רשות, מצוה וחובה, ואת הדלקת נר שבת הוא מסווג כחובה. וכן פסק הרמב"ם, שאפילו אין לו מה יאכל שואל על הפתחים בשביל להדליק נר של שבת, וכי מצוות הדלקת נר שבת היא מדברי סופרים. מדברי הרמב"ם אנו למדים, שהדלקת נר של שבת היא מכלל עונג שבת, [101]כלומר: פרט מפרטי מצוות עונג שבת.

ומאחר שאין הרמב"ם קובע ברכה כללית למצוות עונג שבת, ולא ברכות מיוחדות לכל פרט ופרט ממצוות עונג שבת, ואין הוא מסווג את מצוות עונג שבת[102]  כחובה שיש לרדוף אחריה, ברור מעל לכל ספק, כי לא "העונג" המונח ביסוד הדלקת נר שבת הוא העושה אותה חובה, ולא הוא הגורם לקביעת ברכה מיוחדת להדלקת נר של שבת. וכך יוצא, כי לפחות מטעם "עונג" לבד עדיין אין כוח להשוות שבת ויו"ט, באופן שגם נר יו"ט ייחשב כחובה (להבדיל ממצווה), ושיש לברך על הדלקתו (להבדיל משאר פרטי עונג יו"ט).

ברור אפוא, שיש להדלקת נר שבת טעם מיוחד העושה אותה חובה, ואשר בגלל זה קבעו לה ברכה מיוחדת. אם כן, מהו טעם זה ?

קודם שנברר את הטעם המיוחד להדלקת נר שבת לפי הרמב"ם, ננסה לבדוק, מניין קיבל הרמב"ם, כי הדלקת נר שבת היא חובה (להבדיל מ"מצווה" ו"רשות")? ומניין לו, שיש להבדיל בין הדלקת הנר כפרט מעונג שבת לבין פרטים אחרים מעונג שבת?

ואמנם במסכת שבת[103] מובאים דברי ר' ישמעאל, הפוסל להדליק נר שבת בעטרן מפני כבוד השבת, כלומר: אף על פי שהעטרן נמשך יפה בפתילה, ומבחינה זו היה לו להיות כשר להדלקת נר שבת, עם זאת אין להדליק בו מפני ריחו הרע. ומשמע, שגם אם הדליק, בדיעבר לא יצא. ועל כך שאלו בתלמוד: "מאי טעמא"? והשיב רבה[104] "מפני שריחו רע, גזירה שמא יניחנה ויצא". השיבו אביי: "ויניחנה ויצא!"; ועל כך השיב רבה: "שאני אומר הדלקת נר בשבת חובה". ובתלמוד נותנים סיוע: "דאמר רב חנין בר רב חסדא, אמר רב, וא"ל א"ר חנין בר רבא, אמר רבא: הדלקת נר בשבת חובה, רחיצת ידיים ורגליים בחמין  ערבית  רשות, ואני  אומר  מצווה".

הרי שהתלמוד עצמו רואה בעניין זה של הדלקת נר שבת לקבוע שלושה סוגי מצוות - רשות, מצווה וחובה - כשאת הדלקת נר שבת הוא מסווג כחובה לפי דעת כל האמוראים חוץ מאביי. וכן אנו רואים, כי מן התלמוד למד הרמב"ם, שיש להעדיף הדלקת נר שבת כפרט מפרטי עונג שבת משאר פרטי עונג שבת וכבודה, כמו רחיצת ידיים ורגליים בחמין בע"ש, אשר בהם נחלקו האמוראים, יש אומרים מצווה ויש אומרים רשות.

ראינו, שפסק הרמב"ם שאפילו אין לו מה יאכל, שואל על הפתחים בשביל לקנות שמן להדלקת נר שבת, אף שההדלקה היא רק פרט מפרטי עונג שבת, ובשאר פרטי עונג שבת לא פסק כן. ונהפוך הוא : בתיקון מאכל לשבת פוסק הרמב"ם:[105]

"ואינו חייב להצר לעצמו ולשאול מאחרים כדי להרבות במאכל בשבת. אמרו חכמים הראשונים : עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות".

אם כן אפוא, מניין להרמב"ם, כי בשביל הדלקת נר שבת יש צורך אפילו לשאול על הפתחים? מדוע לא חל כאן הכלל של חכמים "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות"?

נראה, שהמקור היחיד שימשה להרמב"ם הגמרא במסכת פסחים,[106] המסבירה, על שום מה עני חייב בארבעה כוסות יין בליל הסדר, ואפילו שיזדקק לקבל מן התמחוי. לפי הגמרא גם ר' עקיבא, שאמר "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות", יודה, שאפילו עני יחזר אחר "ארבעה כוסות משום פרסומי ניסא". מכאן, שמצווה שיש בה פרסום הנס חייב האדם לרדוף אחריה שיעשנה, ואפילו יזדקק לבריות. לפי זה ברור המקור של הרמב"ם בפסקו:[107]

"מצוות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד, וצריך אדם להזהר בה, כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו. אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה, שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק".

אולם הדלקת נר שבת אף שאין בה פרסום נס, אנו רואים שהרמב"ם משווה את דינה למצוות שיש בהן פרסום הנס, עד כי שואל על הפתחים לצורך עשייתה. וכן אנו מוצאים בהלכות ברכות, שהרמב"ם נזקק אל הדלקת נר שבת כמצווה, שהיא חובה מדברי סופרים, ומונה אותה בין המצוות מדרבנן, שהן חובה ושיש בהן פרסום הנס:[108]

"וכן כל המצוות שהן מדברי סופרים, בין מצוה שהיא חובה מדבריהם כגון מקרא מגילה, והדלקת נר בשבת והדלקת נר חנוכה".

מסקירת דברי הרמב"ם עד כאן אנו רואים שיש יסוד חזק להניח, כי סבור הוא, שיש גם בהדלקת נר שבת משהו מן הפרסום וההפגנה בנוסף על העונג שבה, והפרסום וההפגנה הם שעושים אותה לחובה, ולא רק מצווה, כשאר פרטי מצוות עונג שבת.

לאור מסקנתנו האחרונה, שיש בהדלקת נר שבת משהו מן הפרסום וההפגנה, המעלה אותה מדרגת מצווה שאין עליה ברכה (כשאר פרטי מצוות עונג שבת) לדרגת חובה, שיש לרדוף אחריה עד שיעשנה, ואשר יש עליה ברכה, אין הכרח לומר, שאם יו"ט[109] שווה לשבת בעונג, שווה הוא לו בהדלקת נר בברכה. שהרי אפשר שהשוויון בעונג מצריך שיהיה אור ביו"ט, כאשר האור הוא רק פרט אחד מפרטי העונג, אך אין הכרח מזה לומר, שהדלקת נר ליו"ט היא חובה שיש לברך עליה. רק אם יוכח, שהטעם המיוחד (פרסום והפגנה), שיש בנר שבת, ישנו גם בנר יו"ט, יהא אפשר להסיק, שגם ביו"ט יש צורך להדליק נר בברכה.

אם כן, עלינו לברר, איזה פרסום והפגנה יש בהדלקת נר שבת?

לצורך זה נעיין בדברי המכילתא:[110]

"לא תבערו אש וגו' למה נאמר, לפי שהוא אומר בחריש ובקציר תשבות, שבות מחריש בשעת הקציר, שבות מערב שביעית לשביעית, אין לי אלא שהוא שובת מערב שביעית לשביעית. יכול כן ישבות מערב  שבת  לשבת.

[והדין נותן הואיל ושביעית לשם השם, ושבת לשם השם, אם למדתי שהוא שובת מערב שביעית לשביעית, כך ישבות מערב שבת לשבת.] ועוד קל וחומר, מה שביעית שאין חייבין עליה לא כרת ולא מיתת בית דין, הרי הוא שובת מערב שביעית לשביעית, שבת שחייבין עליה כרת ומיתת בית דין, דין הוא שישבות מערב שבת לשבת.

ולא יהא רשאי להדליק לו נר, או להטמין לו את החמין, או לעשות לו מדורה, ת"ל לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, ביום השבת אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר מערב שבת לשבת".

מן המכילתא אנו למדים :

א) היה "הווה אמינא", שיש איסור בעשיית מלאכות מערב שבת לשבת.

ב) בכלל אותו איסור היה נאסר עלינו להדליק נר של שבת, להטמין חמין ולהדליק מדורה לשבת, אלמלא הדרשה מ"לא תבערו אש בכל מושבותיכם", המגבילה את איסור הבערת האש ביום שבת גופו, ולא מיום שישי לשבת.

על מכילתא זו יש התמיהות הבאות :

א) מהמכילתא משתמע, שהיה מקום לאסור כל המלאכות מערב שבת לשבת, קל וחומר משביעית, אלא שלמסקנה אין למדים שבת משביעית. אולם לא נתברר, מדוע? הדרשה של "לא תבערו" היא אולי פתרון למלאכת האש בלבד, ומניין, למשל, שאין לאסור חריש וקציר מערב שבת לשבת קל וחומר משביעית?! לא טרחה המכילתא להראות, כי דרשה זו כוחה יפה לכל המלאכות.

מפליא ביותר, כי בכלל האיסור שעלה במחשבה תחילה בעשיית מלאכות מערב שבת לשבת ראתה המכילתא להדגים רק מתחום מלאכת האש:  הדלקת נר של שבת, הטמנת חמין והדלקת מדורה. ומעניין, שהמשנה והתוספתא[111] במסכת שבת מתמודדות עם בעיית המלאכות בערב שבת, אשר נגמרות מאליהן ביום השבת, ויש שם שפע דוגמאות, שבקצתן היתה מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל, ובקצתן יש הסכמה ביניהם, ובשום מקום לא היה "הווה אמינא", שהדלקת נר של שבת וכדומה תיאסר מטעם האוסרים מלאכות בערב שבת הנגמרות מאליהן בשבת. ואילו במכילתא לא זו בלבד שאינה מדגימה מעט מהדוגמאות הנזכרות במשנה ובתוספתא, אלא שאף העלתה את האפשרות לאסור הדלקת נר של שבת והטמנת חמין והדלקת מדורה לשבת, דברים שהם ידועים כמצווה.

ג) מעניין מאוד לראות, כי הדרשה של המכילתא "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", אשר באה לבסס את היתר הדלקת הנר בערב שבת והטמנת החמין להדלקת מדורה, היא בהפך ממה שניסו לדרוש מפסוק זה הקראים,[112] הכופרים בתורה שבעל פה, ואשר ממנו למדו, שיש איסור בהבערת אש בערב שבת בשביל השבת, ומכוח דרשתם זו אסרו הדלקת נר של שבת.

כדי להבין, מה היתה המגמה האמיתית של המכילתא, נצטרך לגלות מיהו שאת דעתו רצתה לשלול, כדי לבסס היתר הדלקת נר בערב שבת וכדומה, ולכן עלינו לעיין בתורתם של התנאים כדי לראות, אם יש בהם מישהו, שמדבריו היה נראה לאסור הדלקת נר בערב שבת.

א. במשנה מצאנו מחלוקת בין ב"ש וב"ה בכמה דברים, אם מותרים הם להיעשות בערב שבת. בית שמאי אוסרין לתת אונין של פשתן בתוך התנור אלא אם כן יישורו מבעוד יום, ובית הלל מתירין.

כיוצא בדבר נחלקו בעניין צמר ליורה, פריסת מצודות חיה ועופות וכו'. בתלמוד הבבלי[113] הוסברה מחלוקת זו בדברי רב יוסף,[114] שלבית שמאי אדם מצווה על שביתת כליו בשבת, ולב"ה אינו מצווה. שם הוסבר, כי מלאכות הנעשות שלא בכלים, אלא על גבי הקרקע, מותרות לבית שמאי, גם אם הן מתחילות בערב שבת ונמשכות מאליהן ביום השבת. וכן הוסבר שם, כי הדלקת נר שבת בערב שבת מותרת לבית שמאי, כיון שמפקיר הכלי. אם כן לפי זה אין במשנה מי שאוסר הדלקת נר שבת בערב שבת. מסקנה זו ברורה עוד יותר בשיטתו של הרמב"ם. בפירוש המשנה[115] הוא מונה את ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון: קבוצה של שמונה עשרה הלכות, שהיתה הסכמה בהן בין בית שמאי לבית הלל, וקבוצה של שמונה עשרה הלכות שהיתה מחלוקת בהן בין בית שמאי ובית הלל, אך ב"ש הכריעו על פי דעתם ע"י הרוב שהיה להם באותו יום, ועוד קבוצה של שמונה עשרה הלכות, שהיו שנויות במחלוקת בין ב"ש וב"ה, ואשר לא נמנו להכריע בהן על פ' הרוב. בקבוצה זו האחרונה הוא מונה את המחלוקות שבין ב"ש וב"ה בעניין מלאכות שמתחיל בהן בע"ש והן נגמרות מאליהן בשבת, ואין הוא מונה בכלל זה את הדלקת הנר בע"ש לשבת וכיו"ב. ונהפוך הוא: הוא מונה בין ההלכות שהיו מוסכמות על דעת ב"ש וב"ה, שאין לקרוא לאור הנר בשבת; משמע, כי גם לבית שמאי מותר שיהא  נר דולק בשבת  אם הוכן מע" ש.

ב. בתוספתא ובירושלמי[116] נראה, כי מחלוקת ב"ש וב"ה רחבה ועקרונית יותר, והיא סובבת על השאלה, אם מותר להתחיל במלאכה בע"ש, ההולכת ונגמרת מאליה בשבת. ב"ש דרשו: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" - שתהא כל מלאכתך גמורה מע"ש, וב"ה דרשו: "ששת ימים תעבוד" - מלאכה אתה עושה כל ששה, אף שנגמרת מאליה בשבת. על אף גישותיהם העקרוניות המנוגדות בתכלית של ב"ש וב"ה, מודים ב"ה לב"ש, שאסור לצלות בשר, בצל וביצה בערב שבת עם חשיכה אלא כדי שייצולו, וב"ש ניסו להוכיח להם ללא הצלחה, שישוו הדין ויאסרו שריית דיו, סמנין וכרשינין וכיו"ב. וכן ב"ש מודים לב"ה, שמותר לטעון קורות בית-הבד ולתלות עיגולי הגת ערב שבת עם חשכה, וב"ה ניסו, ללא הצלחה, להוכיח להם, שישוו את הדין ויתירו שריית דיו, סמנין וכרשינין וכיו"ב.

מהתוספתא נראה, כי מוסכם גם לב"ש, ש"פותקין מים לגנה בע"ש עם חשיכה והיא שותה והולכת בשבת, נותנין קילור לעין ואספלנית למכה בערב שבת עם חשיכה והן מתרפאין והולכין כל השבת כולה, נותנין גפרית תחת הכלים בערב שבת עם חשיכה והן מתגפרין והולכין בשבת, נותנין מוגמר על גבי גחלים בע"ש עם חשיכה וכו'".

לאור האמור לעיל אין כל סיבה, שיאסרו ב"ש הדלקת נר מע"ש לשבת.[117]

ג. במכילתא דרשב"י, הוצאת אפשטיין-מלמד[118] מובא כי ב"ש חולקים על ב"ה בטעינת קורות בית הבד וכו' ובפתיקת מים (שלא כהמשנה, התוספתא והירושלמי), ומשמע משם, שב"ש אוסרים כל מלאכה בע"ש שאינה נגמרת בע"ש. עם זאת לא נראה שהבינה המכילתא כי ב"ש אוסרים הדלקת נר בע"ש לשבת, וכי בגללם באה המכילתא לפרסם את היתר הדלקת נר בע"ש. שכן אם זוהי כוונתה של המכילתא, היה לה להשמיענו חידוש זה, שב"ש אוסרים הדלקת נר בע"ש. ועוד : האיך הסכימו ב"ש לב"ה, שיכול לקרוא לאור הנר בשבת כשאינו רשאי להדליקו בערב שבת ? אלא מסתבר יותר, שגם המכילתא, כמו המשנה והתוספתא, לא הניחה, שב"ש אוסרים הדלקת נר בע"ש. ואם כן המכילתא, בבואה לבסס את היתר הדלקת נר בע"ש, באה לשלול דעה, שאינה מצויה בקרב חכמי ישראל. דעת מי אפוא באה לשלול ?

כבר צייננו, שהדרשה של המכילתא הפוכה מדרשת הקראים, אשר מאותו פסוק למדו לאסור הדלקת נר של שבת. כיון שגם הצדוקים[119] וגם השומרונים[120] אינם מדליקים נר של שבת, נראה שלפחות בעניין זה[121] שאבו הקראים את דבריהם מדברי הצדוקים, ואלה מן השומרונים.

אם כך סביר מאוד להניח, שלא באה המכילתא לטפל במחלוקת שבין ב"ה וב"ש במשנה ובתוספתא, אלא היתה מגמתה לשלול את דעת הכופרים בתושבע"פ, אשר לפיהם אין להדליק נר בע"ש ולהטמין חמין בשבת וכו'. לצורך זה היא מדייקת מן הפסוק (תורה שבכתב, שהצדוקים מודים בה) "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", שעיקר האיסור בהבערה בשבת בלבד הוא ולא בע"ש. כל הבעיה של איסור עשיית מלאכות מע"ש לשבת לפי המכילתא אינה חשובה לגופה, אלא עד כמה שיש בו לאסור דברי מצווה אלה המקובלים בישראל : נר של שבת והטמנת חמין וכו'. וכיון שהיתר דברים אלו מעוגן בפסוק מן התורה שבכתב, שוב כבר אין צורך בוויכוח ענייני למי שמאמין רק בתורה שבכתב.

רעיון זה, שהמכילתא באה להוציא מדעת הכופרים בתושבע"פ, לענ"ד הוא רעיונו של מהר"י קארו ב"מגיד מישרים".

בריש פרשת ויקהל נאמר: "ואמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם, למימר דאע"ג דיהא אתרא דקריר תמן טובא אסור למיעבד אשא לאתחממא, ואמר ביום השבת, למימר דדווקא ביום השבת גופיה הוא דאסור לאדלקא, אבל מבע"י לאדלקא ליה ויהא מדליק ביומא דשבתא שרי, ולאפוקי מקראים דלית ליה בוצינא דדליק ביומא דשבתא. ובכן ואתה שלום וכו'".

אף שלא נזכרה המכילתא בדברי ה"מגיד" במפורש, אין ספק שהדרשה מבוססת על מכילתא זו. הבערת אש לחימום הנזכרת בדברי ה"מגיד" היא המדורה שבמכילתא. וגם בדברי ה"מגיד" וגם במכילתא למדו "להתיר"[122]  הדלקת אש לחימום ונר למאור מערב שבת, מן הפסוק "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת".

ואמנם הרב מנחם כשר[123] כבר הרגיש בכך, שמכילתא זו באה להוציא מדעות הכופרים כנ"ל, ואנו לא באנו אלא להוכיח דבריו, ולהוסיף את מה שנראה לעניות דעתנו, שהרמב"ם הלך גם הוא בדרך זו, וכי ראה בהדלקת הנר בע"ש לא רק מצוות עונג שבת וכבודו,[124] אלא הפגנה כנגד הכופרים בתושבע"פ.

הרמב"ם הביא לידי ביטוי הלכתי מכילתא זו על תוכנה, ולענ"ד גם את המסתתר בין שיטיה. כבר עמדנו על כך, שהרמב"ם רואה בהדלקת נר של שבת חובה, שיש לרדוף אחריה, ואפילו אין לו מה יאכל שואל על הפתחים כדי לקיימה. כן ראינו, כי הרמב"ם משווה מצוות הדלקת נר של שבת למצוות, שיש בהן משהו מן ההפגנה, כמו מצוות שיש בהן פרסום הנס.

עתה נשים לבנו שההפגנה שיש בהדלקת נר של שבת, היא אליבא דהרמב"ם, לא רק בקיום עונג שבת בלבד, אלא בהזדהותנו עם היסוד ההלכתי של התורה שבעל- פה, שעל פיו מותר לעשות מלאכות בע"ש, אף שהן נגמרות מאליהן בשבת. יסוד הלכתי זה, ללא כל קשר[125] עם בית שמאי, שללו הכופרים בתושבע"פ.

הרמב"ם אינו מביא דיני הדלקת נרות שבת בפרק שלושים מהלכות שבת שבספרו היד החזקה, פרק העוסק בפירוט דיני עונג שבת וכבודה, אלא בפרק החמישי, שהוא מפרקי המבוא להלכות שבת,[126] ובהם הרמב"ם קובע כללי יסוד לדיני השבת. יתרה מזו: הרמב"ם בפרק שלישי[127] מהלכות שבת קובע כלל יסודי בדיני השבת, כי "מותר להתחיל במלאכה בערב שבת, אע"פ שהיא נגמרת מאליה בשבת". והוא מנמק: "שלא נאסר עלינו לעשות מלאכה אלא בעצמו של יום, אבל כשתעשה המלאכה מעצמה בשבת, מותר ליהנות במה שנעשה בשבת מאליו".

ברור שהמקורות לכלל זה שניסח הרמב"ם הם התוספתא והירושלמי, אך ההנמקה שהוסיף הרמב"ם דומה שהושפעה ממקור אמר, ומגמתה חורגת מעבר לגדרים הלכתיים אל גדרים השקפתיים, "מותר ליהנות במה שנעשה בשבת מאליו". עלינו לזכור, שאפילו התוספתא והירושלמי לא סברו, כי ב"ש אוסרים כל מה שנעשה מע"ש ונמשך בשבת. רק במכילתא מצאנו, כי מתיחת איסור עשיית המלאכות מע"ש לשבת עשויה לגרור איסור דברים שאנו נהנין מהם (ומצווין ליהנות מהם), הדלקת נר לשבת הטמנת חמין וכו'.

ואמנם ברור לחלוטין כי הרמב"ם, בהלכתו זו שאב דבריו גם מן המכילתא והביא דבריה להלכה. שהרי בהמשך דבריו הוא מדגים את כללו בדוגמאות שמקורן התוספתא והמכילתא:

"כיצד, פותקין מים לגינה ערב שבת עם חשיכה והיא מתמלאת והולכת כל היום כולו. ומניחין מוגמר... ומניחין קילור... ושורין דיו וסמנין... ופורשין מצודות... וטוענין בקורת בית הבד... ומדליקין את הנר או את המדורה מבערב והיא דולקת והולכת כל השבת כולה. מניחין קדרה על גבי האש או בשר בתנור או על גבי גחלים והן מתבשלין והולכין כל השבת כולה, ואוכלים אותו בשבת".

הנה כי כן הרמב"ם בדוגמאותיו השתמש בדוגמאות הלקוחות רק מן המכילתא, כשהוא רואה להדגיש לפני הדוגמאות ואחריהן את היתר ההנאה והאכילה מדברים שנעשו מע"ש לשבת. רעיון זה מקורו רק במכילתא, ולמכילתא היתה מגמה בפרסומו, והרמב"ם מביא רעיון זה, ואף הוא מוצא עניין בפרסומו.

אולם נראה, כי סבר הרמב"ם, שחכמים בעצמם היו מעוניינים בפרסום מצוות הדלקת נר שבת והדגשתה, והראיה לכך, שלמרות היותה פרט מפרטי עונג שבת קבעו לה ברכה, מה שאין כן לכל מצוות עונג שבת וכבודה, ולא לפרטים אחדים ממנה.

לפיכך הסיק, כי דינה כדין המצוות, שחז"ל הקפידו על יסוד הפרסום שבהן, ולכן פסק, כי אפילו אין לו מה יאכל, שואל על הפתחים בשביל להדליק נר של שבת. זוהי גם הסיבה, שלא הסתפק בשילוב עניין הדלקת נר שבת בדוגמאות שהביא לכלל, שמותר לעשות מלאכות בע"ש והנמשכות מאליהן בשבת, אלא קבע את[128] כל דיני הדלקת הנר כאן בפרקי המבוא וכללי היסוד לדיני השבת.

אמנם גם הטמנת חמין והדלקת מדורה נזכרו במכילתא בכפיפה אחת עם הדלקת נר של שבת, וגם בהטמנת חמין אנו מוצאים מחכמי הראשונים, שראו בה כהפגנה נגד הקראים, אך חז"ל לא קבעו בהן ברכה, כנראה, משום שהטמנת חמין היא דבר שבצינעא, ואין בה פרסום כמו הדלקת הנר, ואילו הדלקת מדורה אפשר שאינה דבר שכיח, ובדבר שאינו שכיח לא תיקנו חכמים.

היוצא מדברינו הוא, כי הרמב"ם הבין מן המכילתא שיש בהדלקת נר של שבת, מלבד עונג שבת וכבודה, גם פרסום לתורה שבעל-פה אשר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום",[129] ולא כהכופרים בתושבע"פ, שמתקיים בהם "ורשעים בחושך ידמו". וכי בגלל זה חז"ל ייחדו את הדלקת נר של שבת יותר משאר פרטי עונג שבת, בהפכם אותה לחובה ובקבעם לה ברכה.

ברור, כי טעם זה מיוחד הוא לנר של שבת לבדו, ואינו שייך לנר של יו"ט, שאפשר להדליקו אפילו בליל יו"ט עצמו. ואם טעם מיוחד זה אינו קיים בנר של יו"ט, הרי נר של יו"ט הוא לכל היותר דין מדיני עונג יו"ט וכבודו למי שסובר שיש מצווה לענג יו"ט ולכבדו, וכמו שעל מצוות עונג שבת וכבודה לא קבעו ברכה, כך על מצוות עונג יו"ט ולכבודו, או לפרטים מפרטיו, לא קבעו ברכה.

לענ"ד זוהי הסיבה, שמקורות המשנה התלמוד והגאונים מתעלמים כליל מנר של יו"ט. נר של יו"ט אינו בכלל נר של שבת, משום שאין בו הטעם המיוחד של נר של שבת, שעושה אותו חובה ולא רק מצווה, בגלל מלחמת אמונות ודעות. מי שמעיין במדרשי חז"ל, אשר מאז ומתמיד שיקפו את מלחמות האמונות והדעות של היהדות התורנית, יגלה במהרה, כי אכן נר שבת ורק נר שבת התייחד ונתעלה הרבה מעבר לתכלית עונג שבת שבו. המלחמה נגד הכופרים עשתה את נר שבת ממצוות עונג שבת וכבודה, לחובה שיש לרדוף אחריה ויש לברך עליה.[130]

 

ד. מדרשי חז"ל על נר של שבת

מקורות האגדה העוסקים בהדלקת נר כמוהם כמקורות ההלכה נזקקים לנר שבת בלבד, ואין בהם זכר להדלקת נר של יו"ט. אף הטעמים ומסכת הרעיונות והדרשות, שנאמרו על נר של שבת, לא תמיד הולמים את נר של יו"ט. נביא כאן לקט ממדרשי חז"ל ונתבונן גם מהם אם נכונה הנחתנו היסודית במאמר זה, שנר שבת ונר יו"ט הם מצווה, באשר הם פרט מפרטי עונג שבת וכבודה ; אך נוסף על זה נר שבת הוא חובה, כיון שבאמצעותו מפגין היהודי את הזדהותו ואמונתו בתורה שבעל פה.

1) משנה שבת פ"ב:

"על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר".

ברור, שעונש זה בידי שמים חמור הוא ביותר, ואם הוא הולם במעט את חוסר הזהירות באיסור נדה שהוא בכרת, או את הפרשת החלה שיש בה איסור טבל או איסור אכילת תרומה לזרים שענשו מיתה בידי שמים - אין הדברים הולמים כלל ועיקר את הדלקת הנר, שהיא בסך הכול פרט מפרטי עונג השבת וכבודה. השאלה היא, מה פירוש  "על שאינן זהירות". האם הדלקה שלא כהלכה בעברה, כשכבר נכנסה השבת (רש"ש), או עצם המחדל מהדלקת נר שבת חמורים כל כך, עד שעונשה של האשה יהיה מיתה בשעת לידה. לדעת הרא"ש כל האמוראים מסכימים, שהדלקת נר שבת חובה, ולא רק מצווה, והראיה העונש האמור. ולא נחלקו אביי ורבא שם בסוגיא אלא אם חובה היא להדליק במקום סעודה. ואף על פי שהרא"ש מביא הסבר שני, שלפיו רק אביי סובר, שהדלקת נר שבת רשות, ומיתת האשה היא על שהדליקה באיחור, עם זאת אנו רואים, כי לפי הסברו הראשון להדלקת נר שבת היה משקל רב בעיני חז"ל, עיין לקמן פיסקה 5.

2) שבת כג ע"ב:

"אמר רבא : פשיטא לי נר ביתו ונר חנוכה, נר ביתו עדיף משום שלום ביתו; נר ביתו וקידוש היום, נר ביתו עדיף משום שלום ביתו".

רוב המפרשים ראשונים ואחרונים מפרשים כרש"י, ש"נר ביתו" הכוונה לנר של שבת, ולא לנר של כל לילה. ולרבא פשוט, ש"נר ביתו" עדיף מנר חנוכה, אף שיש בה פרסום הנס, ועדיף מקידוש היום, אף שזו מצווה מן התורה, או לפחות יסודה מן התורה (אם כבר יצא בתפילת השבת). ואף על פי שנימוקו בצדו "משום שלום ביתו", נימוק זה עודנו טעון עיון הרבה, למה בדיוק התכוונו חז"ל, ועכ"פ כבר ראינו, שחכמי צרפת סברו, שטעם זה אינו בנר של יו"ט.

3) שם:

"אמר רב הונא : הרגיל בנר הווין ליה בנים תלמידי חכמים".

נחלקו המפרשים, אם מדובר כאן בנר חנוכה או בנר שבת. רש"י סבור שמדובר בשניהם, ומטעים : "כי נר מצוה ותורה אור" - על ידי נר מצווה דשבת וחנוכה בא אור דתורה".

דומה, כי לפי הסברנו בשיטת הרמב"ם, שנר חנוכה יש בו פרסום הנס, ונר שבת יש בו פרסום האמונה בתורת האמת, הרי ההבטחה שיהיו בנים תלמידי חכמים למי שזהיר בנר היא נפלאה ביותר.

4) שם כה ע"ב:

"ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה. מאי ותזנח משלום נפשי, אמר רבי אבהו: זו הדלקת נר בשבת".

בתשובות הגאונים אנו מוצאים בשם ר' חננאל, שהמקור שאנו למדים ממנו הדלקת נר בשבת הוא "וידעת כי שלום אהלך", ואין שלום אלא באור.

5) שם לב ע"א:

"נשמה שנתתי בכם קרויה נר, על עסקי נר הזהרתי אתכם. אם אתם מקיימים אותם, מוטב; ואם לאו, הריני נוטל נשמתכם".

זהו הסבר הגמרא לסיבה, שנשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בהדלקת הנר, ויש בו מקצת ראיה להסברו הראשון של הרא"ש, שמדובר בשאין מקיימים אותה כלל, והוא מבליט יותר את החשיבות שייחסו חז"ל להדלקת נר שבת, עיין הערותינו לפיסקה 1.

6) שם קיט:

"תנא, ר' יוסי בר' יהודה אומר: שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בע"ש מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע, וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושולחן ערוך ומטתו מוצעת, מלאך טוב אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך; ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו. ואם לאו, מלאך רע אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך; ומלאך טיב עונה אמן בעל כרחו".

עיין בהקדמת בנו של בעל ה"דרישה" לטור יו"ד, שאפילו יהודי אשכנז היו נוהגים להדליק נר יו"ט בשובם מבית הכנסת, ולא בעיו"ט. ואם כן, דרשה זו מכוונת רק לנרות שבת. צא וראה, שהפיוט "שלום עליכם", שכנראה נתייסד עפ"י אגדה זו (עיין "אוצר כל מנהג ישורון" להרב שוורץ, הוצאה רביעית, עמ' 269) אלו שנוהגים לאמרו בליל שבת, אינם אומרים אותו בליל יום טוב.

7) תענית כה ע"א:

"חד בי שמשי חזייה (ר' חנינא בן דוסא) לברתיה דהוות עציבא. אמר לה: בתי למאי עציבת. אמרה לו: כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן, והדלקתי ממנו אור לשבת. אמר לה: בתי, מאי איכפת לך, מי שאמר לשמן וידלוק, הוא יאמר לחומץ וידלוק. תנא: היה דולק והולך כל היום כולו, עד שהביאו ממנו אור להבדלה".

8) בראשית רבה (אלבק) פרשה יא, ב:

"ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו - ר' ליעזר אומר בירכו בנר. ובי היה המעשה, פעם אחת הדלקתי את הנר בליל שבת, ובאתי ומצאתי במוצאי שבת דולק ולא חסר כלום".

ובגנזי שכטר א', עמ' 60, הדברים מבוארים יותר:

"דבר אחר ויברך אלה', במה ברכו, בהדלקת הנר. לפי שאין לך שמקדש את השבת ומרוממה אלא הדלקת הנר. ומפני מה, שבכל ימות השבת הוא מדליק את הנר ונתן בה שמן ארבעה וחמשה פעמים ועדאן היא כובה, אבל בליל שבת מדליקה מבעוד יום והלך לבית המדרש ובא אכל ושותה ומציע את מטתו ועדן היא דולקת. לכן נאמר ויקדש אותו, במה קידשו, בהדלקת הנר בערב שבת, שאין לך מקדש את השבת ומרוממה אלא הדלקת הנר בלבד".

דומה כי הפיסקאות 8-6 מבליטות מזוויות שונות את נר של שבת, אשר מדליקים אותו מערב שבת, ושוב אין לכבותו ולהדליקו לפי הצורך. הדבר היה כרוך בהוצאה, וחז"ל הבטיחונו שיש בו בנר שבת ברכה, ואפילו עד כדי נס, ויש בה בהדלקה כזו מבערב קדושה וכבוד. ברור, שברכה זו וקדושה וכבוד אלה אינם בנר יו"ט במיוחד, כשידוע לנו שאפילו יהדות אשכנז שהיא המקור העיקרי להשוואת נר יו"ט לנר של שבת, לא עמדה בפועל בהשוואה זו. יתרה מזו: ר"י החסיד בספר חסידים (מרגליות, מוסד הרב קוק), סי' תתשמז, הביא בשם ר' משולם, שדחה דעת הקראים, שאינם מדליקים נרות שבת בגלל הפסוק "לא תבערו", וסתר דבריהם מהפסוק "ויברך ה' את יום השביעי", שבירכו באור. אפשר שר' משולם לא מדעת עצמו השיב, אלא סבור שזו כוונת המדרש כנגד הכופרים בימיהם.

9)  תנחומא (בובר), ריש פרשת נח:

"ילמדנו רבינו, על כמה עבירות נשים מתות בשעת לידתן. כך שנו רבותינו: על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות בנדה בחלה ובהדלקת הנר. ושלש מצוות הללו מן התורה הן. נדה מנין, שנאמר: ואשה כי יזוב זוב דמה; וחלה מנין, שנאמר: ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה; נר השבת מנין, שנאמר: וקראת לשבת עונג (במדרש תנחומא נאמר: "ואם תאמר לישב בחושך, אין זה עונג, שאין יורדי גיהינום נידונין אלא בחושך שנאמר: ארץ עיפתה כמו אופל".

אך, לדעת בובר, זו תוספת של המסדר, שנתכוונה נגד הקראים הקדמונים, האוסרים להדליק נר בליל שבתות ויושבים בחושך).

"...אמר הקב"ה: אם הייתם זהירים בנר שבת, אף אני מאיר לכם, שנאמר: והיה לך ה' לאור עולם. מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו"... גם אם נתעלם מ"הפיסקה", שלדעת בובר היא תוספת, ומגמתה האנטי-קראית

שקופה ביותר, הנה גם בסיפא הדרשן מייעד את הגאולה כזכות להדליק נר שבת, ובוודאי שזה עושה מצווה זו בעלת חשיבות הרבה מעבר לגדרה ההלכתי. כמו כן הדרשן קובע, כי נר שבת מן התורה, ומביא פסוק מן הנביא : "וקראת לשבת עונג".

10) מכילתא - עיין לעיל, עמ' עו-עז.

11) ילקוט שמעוני לתורה רמז תשיט:

"...וכבוד השבת, נרותיה הן כבודה. אם שמרתם נרות של שבת, אני מראה לכם נרות של ציון, ואיני מצריך לכם לראות באורה של חמה, אלא בכבודי אני מאיר לכם שנאמר... והיה ה' לך לאור עולם... וכל כך למה, בזכות הנרות שהם מדליקים לשבת".

12) "לקח טוב" בשלח טז, ח (מהדורת בובר):

"ולחם בבקר לשבוע, מלמד אין שביעה אלא במראית עין, וכן קהלת אומר: טוב מראה עיניים מהלך נפש. וכן אמרו חז"ל: לא יאכל אדם תבשילו אלא לאור הנר כדי שישבע, הסומין אוכלין ולא שביעין, ומי שאוכלין בלילי שבתות בלא הנר בחושך ידמו, כי אין אוכלין לשבוע נפשם. ועוד, שמא יפול זבוב במאכל או שום דבר איסור ואין רואהו. לפיכך אמרו חז"ל: הדלקת נר בשבת מצוה, שיתענג בשבת במאכל ובמשתה, ואם יאכל מבעוד יום קודם שמקדש היום, הרי הוא חושבו כתענית ציבור, שאוכלין מבעוד יום, ואין זה תענוג שבת אלא תענוג חול, וגם בזה לא בחר ה', וכל חכמי ישראל השוו בדבר זה להדליק נר בשבת, לא נחלקו אלא במה מדליקין ובמה אין מדליקין".

שם ויקהל לה, ג:

"ת"ל לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, אין הבערה אלא בידיים... פירושו, כל שמכח הגרמה אינו אסור בשבת, שהרי אדם זורע חטים בקרקע ביום ששי והם נשרשין בשבת, אדם משים עורות בארץ בעפץ בערב שבת ומתעבדין בשבת, וכן הרבה עבודות נשלמות בשבת, ולא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת. למדנו, שאם מבעיר האש מערב שבת, והוא דולק בשבת, אין זה מבעיר בשבת, שהבערתו מאתמול, הוא דומה למי שמשקה את השדה ופתח את הנהר מערב שבת והזרעים שותין כל יום השבת. בוא וראה, שהרי לא נאמר ולא יראה לך אש, ולא ימצא לך אש, כדרך שכתוב בחמץ; ועוד שהרי נאמר ביום השבת, וכל מקום שנאמר ביום, אינו אלא בו ביום, כגון... ללמדך שלא נאסרה הבערה אלא בו ביום, אבל אם הובערה מאתמול אינה אסורה. וכל חכמי הדורות לא נחלקו כלל, אלא במה מדליקין ובמה אין מדליקין, אבל בהבערה עצמה שראוי להדליק לא נחלקו כלל, ללמדך, שקבלה היתה לישראל מימי משה רבינו להדליק הנר. וחכמים אומרים: מצוה להדליק מפני שלום ביתו, ושלוא יבוא אדם לידי חילול שבת, ולידי חילול מזיד, כגון שהוצרכה לו נר לחולה ולחיה, ועוד משום שלא יאכל בחושך, ואפילו שרץ בקערה אינו רואה, ואם נאמר יאכל מבעוד יום, אין זה כבוד שבת. שהרי לא נתקדש היום, ונכרי שהדליק הנר לצרכו מותר לישראל להשתמש לאורו".

כבר הוכיח בובר במבואו ובהערותיו למובאות הנ"ל כי מחבר "לקח טוב", ר' טוביה בר' אליעזר, ח' במאה התשיעית לאלף החמישי (המאה הי"א-י"ב למניינם) ביוון, וכי נלחם הרבה נגד הקראים, ובין שאר מלחמותיו נמנית זו, אשר בה הוא מערער את כל היסודות ההלכתיים, שבשמם רצו הקראים לאסור הדלקת נר של שבת. עפ"י דרך זו אפשר להסביר מה שכתב "לקח טוב", כי הדלקת נרות קבלה מימי משה. עתה נמצא חיבור על שיר-השירים מתקופת הגאונים, ושם נאמר, כי הנשים נצטוו להדליק נר שבת בהר סיני. מבלי להיכנס לבירור, אם אמנם הדלקת נר שבת מן התורה או מדברי סופרים, ברור, שיש בדברי מחברים אלה הדגשות נגד הכופרים בתורה שבע"פ, עיין "קובץ על יד", הוצאת מקיצי נרדמים, סדרה חדשה, תשל"ו, כרך יח, עמ' 45.

האמת היא, כי הרבה מדברי "לקח טוב" לקוחים מדברי רס"ג בקונטרס שלו "נר שבת" הובא בתורה שלמה להרב כשר כרך כג, עמ' קכה-קכט, ובפירושי רס"ג על התורה (מהדורת הרב קאפח) עמ' קפג-קפד. ובכלל גם

מחברים מתקופת ר' טוביה ומאחריו תוקפים את הקראים בשל גישתם לאיסור ההבערה:

א) ר"י אלברצלוני בספרו העתים, עמ' 24: "ורוב מן החיצונים תלמידי בייתוס אומרים, שהחמין אסור בשבת ותפח עצמותיהם".

ב)  ור' משולם הובא בספר החסידים (בהוצאת מוסד הרב קוק), תתשמז.

ג) הראב"ע על התורה.

ד) ר' יוסף חביבא, בפירושו נימוקי יוסף על הרי"ף, בבא קמא פ"ב, אם אשו משום חציו, סבור, שיש להסביר, כיצד אנו מדליקים נר של שבת ; ודבריו בוודאי נגד התפיסה ההלכתית הקראית, עיין בספרו של חיים לשם, שבת ישראל ומועדיו, ח"א, עמ' 24-23.

הבאנו את "לקח טוב" באשר מדבריו מובנים דברים עמומים במשנה ובתלמוד, מדוע התייחסו חכמי התלמוד לנר שבת כחובה (ואף ש"לקח טוב" כותב "מצווה", כוונתו חובה, שהרי הוא כותב, שחז"ל אמרו "לא יאכל אדם תבשילו אלא לאור הנר", וזה לא מצאנו אלא בדברי הגמ' שבת כה ע"ב, שנר שבת חובה ופירש"י: לאכול לאור הנר) וכן שהדגישו במיוחד בה את העונג שבת. זה מוכיח, כי הדגשת נר שבת במובן האנטי-קראי לא התחילה מימי הגאונים, אלא מתקופת המשנה והתלמוד נגד השומרונים והצדוקים. ראיה לדבר המכילתא שהבאנו בעבודתנו, המעלה אפשרות לאסור נר של שבת מע"ש, והרי "לקח טוב" אומר, שאין מחכמי ישראל האוסר הדלקת נר שבת. אלא על כורחנו, כי מימ' הגאונים רק חזרה וניעורה מלחמת נר שבת כמלחמה נגד הכופרים בתורה שבעל פה. לכן לא דק ווייס ב"דור דור ודורשיו", שכאילו ניתקנה הברכה בימי הגאונים.

 

ה. תוצאות החיפוש בפרוייקט השו"ת ומשמעותן

ראשית, עלינו לדעת, כי המחשב הוזן עד כה ב-73 ספרי שו"ת נבחרים ממחברים בני אשכנז, בני צרפת ובני ספרד החל מהמאה הי"ב עד ימינו.

בחיפוש שנעשה בנושא דידן נתקבלו התוצאות הבאות:

1) יהדות ספרד עד המאה הט"ז

א) שו"ת הראב"ד, הרשב"א, הרא"ש, הריטב"א, זכרון יהודה, הריב"ש, תשב"ץ, מהר"ם אלשקר, מזכירים נר של שבת בלבד, וגם זאת בצורה עקיפה בהקשר עם שאלות טלטול הנר לאחר שכבה, או בעניין אמירה לגוי שידליק נר של שבת, או סדר עדיפות בין נר חנוכה ונר שבת וכו'.

הם אינם נזקקים לברכה כלל, ולא לנר יו"ט וברכתו.

ב) שו"ת הרמב"ן (הוצאת אסף) ומהר"י בירב, אינם מזכירים את עניין נר שבת או נר יו"ט כלל.

ג) שו"ת הרדב"ז מטפל בפסקו של הרא"ש לברך על נר יוה"כ, ומזכיר באחת משורותיו דרך אגב, שהקראים אינם מדליקים נר של שבת, זאת ותו לא.

2) יהדות צרפת ואשכנז עד המאה הט"ו

א)  שו"ת מן  השמים, מהר"ם מרוטנבורג ותרומת הדשן, מזכירים נר של שבת בלבד בצורה עקיפה מתוך קשר לבעיות : גוי שהדליק נר בשבת אם מותר להשתמש לאורו ; נר שבת שכבה, אם מותר להדליקו ביו"ט הסמוך לשבת (דין הכנה).

ב) שו"ת מהר"י ווייל ומהרי" ק אינם מזכירים הדלקת נר שבת או יו"ט כלל.

ג) שו"ת ספר הישר - המחלוקת שבין ר"ת ור' משולם, אם לברך על נר שבת. מהר"ח אור זרוע - שיטת ר' שמשון, שאינו מברך על נר שבת. לקט יושר – נר שבת ונר יו"ט וברכותיהם.

3) תקופת האחרונים (ללא הבדל מוצא)

יום שמזכירים נר של שבת מתוך קשר לבעיות שונות, ויש שאינם מזכירים כלל. אין הם מזכירים נר יו"ט, ולא ברכת נר שבת וברכת נר יו"ט.

משמעות התוצאות

כפי שראינו, יש התעלמות כמעט מוחלטת מנר יו"ט וברכתו מצד כל מחברי השו"ת שבמחשב, להוציא את "לקט יושר". אולם אין להיחפז ולהסביר כי התעלמות זו פירושה, שאין מצוות הדלקת נר לכבוד יו"ט, או שאין ברכה על נר יו"ט, שהרי השו"ע פוסק שיש לברך על נר יום טוב, ואין מי שהשיגו על כך מכל נושאי כליו. בשלב זה יש בידינו רק מקורות הלכתיים של יהודי תימן שלאחר השולחן ערוך, ואשר בכל זאת מציינים, שאין לברך על נר יום טוב. כך עלינו להבחין בין התעלמות האחרונים, משו"ע ואילך, ובין התעלמותם של הראשונים. התעלמותם של האחרונים, אפשר לומר כמעט בוודאות, נובעת מן העובדה, שהיה פשוט בעיניהם, שדין יו"ט שווה לשבת בכבוד ובעונג, וכי גם ביו"ט יש חובה להדליק נר לכבוד יו"ט ובברכה. תפיסה זו טבעית היא בעיני כל מי שלפניו מנהג אחד ויחיד בכל מקום, שמדליקים נר של יו"ט בברכה.

לענ"ד גם מהר"י קארו הושפע מתפיסה זו בשל המנהג הנפוץ בימיו, שהכל בירכו על נר של יו"ט, שאם לא נאמר כן, יקשה, היאך פסק שיש לברך על נר של יו"ט רק אגב הסתמכות על הפוסקים הראשונים של יהודי אשכנז, המרדכי וההג"מ, אשר הביאו את נוסח הברכה מ,,ירושלמי", ותוך שהוא מתעלם מן העובדה, שהירושלמי לא נמצא לפנינו, רק בפני חכמי אשכנז, וכי גאונים וראשונים התעלמו מנר יו"ט, וקצתם התנגדו לו, מבלי שהוא מסתמך על מקור אחר, ומבלי שהוא מנסה לבסס פסקו זה בנימוקים ענייניים כלשהם. אין זאת, אלא שהמנהג הנפוץ בימיו, שמברכים על נר יו"ט, עשה את המחלוקת שהיתה בעבר בעניין ברכת נר יו"ט למוכרעת בעיניו, באופן שלא נשאר לו צל של ספק, שמברכין על נר של יו"ט. ברור, שאם כזה היה המצב בזמן מהר"י קארו, לא היה מקום, שיעורר אחריו מישהו עניין זה מחדש או שיסתפק בדבר.

אולם התעלמות הראשונים שונה מהתעלמות האחרונים ובעייתית יותר. ראשית: ברכת נר של שבת היתה נושא לשאלות ותשובות ולמחלוקת החל מהמאה התשיעית, מזמן גאוני בבל, ועד ה"כלבו" במאה הי"ד. ואילו ברכת נר של יו"ט מתחילה בה מחלוקת בין חכמי אשכנז צרפת וספרד במאות הי"ג והי"ד. לכן קשה להבין, כיצד לא התעוררו בעיות ברכות נר של שבת ונר של יו"ט אצל גדולי המשיבים, כמו הרשב"א והרא"ש אשר חיו בתקופה, שהמחלוקת בעניין ברכת נר של שבת טרם הוכרעה כליל, והמחלוקת בעניין ברכת נר יו"ט היתה אז בעיצומה - על שאלה זו אין לנו מענה, והיא צריכה עיון. אבל הנחת שאלה זו בצריך עיון אינה מונעת אותנו מלהסיק מסקנות לצד המחייבים ברכה לנר יו"ט או נגדם. שהרי התעלמות מדבר יכול שתהיה או בשל הוודאות בקיומו, או בשל הוודאות בשלילתו. ואם בנידון דידן נניח, כי אל הרשב"א והרא"ש לא הגיעו שאלות בדבר הברכה על נר של יו"ט, משום שהיה ברור לכל שמברכים - דבר זה לא ייתכן, הן משום העובדה, שאפילו בנר של שבת לא היה ברור שמברכים, והראיה שהרשב"א והרא"ש בעצמם בחידושיהם ובפירושיהם על מסכת שבת מזכירים, שיש לברך על נר שבת אגב הסתמכותם על ר"ת ועל סידור רע"ג. גם לא ייתכן שמה שהיה פשוט בימי הרא"ש והרשב"א - שמברכים על נר יו"ט - נעשה לספק ונושא למחלוקת בימי אבודרהם. להפך הוא הנכון, ואנו רואים, כי מאז הגאונים ממצב של ספק, אם מברכים על נר של שבת, הלך ונתקבל בקרב העם שהכל מברכים על נר של שבת, והרוב המכריע גם על נר של יו"ט.

לכן סביר לענ"ד להניח, כי אצל גאוני בבל התעוררה שאלת הברכה על נר של שבת, ורק על נר של שבת. והיה פשוט להם, שאין לברך על נר של יו"ט, כי נר יו"ט לכל היותר הוא מצווה, ולא חובה, ואפשר להדליקו כשזקוקים לו, ואין לו זמן מיוחד מבערב יו"ט, ולכן אין לברך עליו. בקרב יהודי אשכנז אפשר ששרד מנהג עתיק יומין, שמקורו אולי בארץ-ישראל, או שהתפתח במאה הי"א או הי"ב, ואשר לפיו נהגו יהודי אשכנז להדליק נר יו"ט בברכה. מנהג זה יסודו בתפיסה, שיו"ט ושבת שווים בעונג ובכבוד, וכשם שנתייחד נר שבת בברכה משאר פרטי עונג שבת וכבודה, משום שהאור ראש לכל עונג וכבוד, הוא הדין בנר יו"ט.

לפי ההסבר הנ"ל ניתן לומר: אצל יהודי אשכנז לא התעוררה הבעיה, כי הואיל ונהגו לברך על נר של שבת ועל נר של יו"ט ; אצל יהודי ספרד היה המנהג כמו אצל יהודי בבל, שמברכים על נר של שבת, ואין מברכים על נר של יו"ט, וזו הסיבה, שגדולי המשיבים הספרדיים, הרשב"א והרא"ש, אינם נשאלים בעניין זה. אך במאה הי"ד החל לחדור לספרד מנהג יהודי אשכנז, שיש לברך על נר יו"ט, והתפשט במהירות, עד שהפך להיות נחלת כל יהודי ספרד. הקושי על הסבר זה הוא, מדוע איננו מוצאים אצל המשיבים מן המאה הזו, כמו הריטב"א וזכרון יהודה והריב"ש והתשב"ץ, כל זיקה לעניין זה. הרי לא ייתכן שיבוא מנהג חדש ויעקור מנהג ישן, בלא שיהיו הדים לכך. קושי זה אכן צריך הוא עיון, ואפשר רק להשיב בדוחק, כי שו"ת הריטב"א וזכרון יהודה אינם שו"ת בעלי היקף רחב, שיש בהם להראות מה היו בעיות התקופה. אך הסבר זה אינו הולם את הריב"ש והתשב"ץ. כלפי אלה ניתן לומר:

א) הם מאוחרים יותר ושייכים גם למאה הט"ו, ואפשר שעד אז כבר השתרש המנהג החדש.

ב) הם היו בעיקר בצפון אפריקה, ואפשר שלשם חדר מנהג יהודי אשכנז לפני כן. על כל פנים צריך לדעת, שאילו הנחנו ששתיקת הרשב"א והרא"ש נבעה ממצב הפוך - שהיו נוהגים לברך על נר יו"ט - יקשה שבעתיים:

א) מה אירע, שהספק בדבר הברכה התעורר במאוחר.

ב) על שום מה לא התעוררו בעיות מעשיות בגין ברכת נר של יו"ט ביו"ט שחל בשבת או ביו"ט שחל במוצאי שבת, וכן צרור של בעיות נוספות, שפירטנו בתוך הדיון.

לכן נראה לנו כ"הרע במיעוטו" להניח כפי שהנחנו.

אשר ליהדות צרפת - אין במחשב אלא "ספר הישר" ו"שו"ת מן השמים", כש"ספר הישר" מביא מחלוקת בעניין ברכת נר של שבת, ושו"ת מן השמים אינו מזכיר את העניין. אבל בספרות ההלכתית ראינו נכוחה, כי חכמי צרפת התנגדו לברכת נר של יו"ט, אף על פי שחייבו ברכה לנר של שבת. אך במשך הזמן חדר גם אליהם מנהג יהודי אשכנז.

חידה סתומה נשארה יהדות איטליה: במחשב נמצאות שו"ת מהרי"ק מהמאה הט"ו, ובו לא נמצאה כל זיקה לנר שבת או לנר יו"ט. לפניו ידוע לנו "שבלי הלקט" וספר ה"תניא" מהמאה הי"ג, אשר הזכירו רק נר של שבת וברכתו, וזאת בתקופה שבצרפת היו הדעות חלוקות בעניין, ואין בידינו מקורות במידה מספקת כדי לקבוע מה נהגו באיטליה.

סיכום

1) מנהגם המקורי של יהודי תימן הוא, שאין מברכים על נר של יו"ט.

2) אין במשנה ובתלמוד זכר לברכה של נר שבת, ולא למצוות נר יו"ט וברכתה.

3) הגאונים הזכירו את ברכת נר של שבת, אך לא הזכירו את מצוות נר של יו"ט ולא את ברכתו. מדבריהם משמע, כי היו שפקפקו, אם יש לברך על נר שבת, והיו שלא בירכו.

4) עד למאה האחרונה של האלף החמישי (המאה הי"ב למניינם) לא נמצא גם בקרב כל הראשונים מי שהזכיר את מצוות הדלקת נר יו"ט וברכה עליו, כשבתקופה זו, וגם לאחר מכאן, עדיין אנו מוצאים מחלוקת בעניין הברכה על נר של שבת.

5) רק בסוף האלף החמישי מזכיר הראבי"ה, מגדולי חכמי אשכנז, את מצוות הדלקת נר יו"ט וברכתו, והוא מציין מקורות ב"ירושלמי", שנמצאים בהם שני נוסחי ברכות, שניים לנר של שבת, ושניים לנר של יו"ט.

6) בירושלמי לפנינו אין זכר לנוסחאות אלה כלל.

7) הוטל ספק ב"ירושלמי" זה, גם משום שלא נמצא לפנינו, וגם משום שחכמי אשכנז בעצמם לא כולם הזכירוהו, ולא כולם הסתמכו עליו כמקור מחייב, ובכתבי הראבי"ה באותו עניין יש סתירה. כמו כן חכמים שהכירו את כתבי הראבי"ה ומביאים דברים מהם, כגון הרא"ש, הטור, האגור, אינם מביאים מקור ירושלמי זה, ואפילו לא לביסוס ברכת נר של שבת.

8) החל מתקופה זו אנו מוצאים, שחכמי צרפת יודעים את דעת חכמי אשכנז, המורים לברך על נר יו"ט, וחכמי צרפת חולקים עליהם.

9) למרות המחלוקת החדשה בדבר הברכה על נר של יו"ט אין מי שמזכיר את הירושלמי כאסמכתא בוויכוח זה.

10) במאה הראשונה לאלף השישי, כנראה, הוכרעה סופית המחלוקת בעניין ברכת נר של שבת לצד המחייבים ברכה, כשעדיין המחלוקת בעניין ברכת נר של יו"ט נמשכת.

11) כנראה, מיד לאחר מכן הלכה והוכרעה גם המחלוקת בעניין ברכת נר של יו"ט לצד המחייבים ברכה, עד שבזמן מהר"י קארו, זה היה, כנראה, המנהג הנפוץ בקרב כל בית ישראל - חוץ מיהודי תימן.

12) לעניות דעתנו מנהג יהודי תימן יסודו בתפיסה, כי נר יו"ט שונה מנר שבת, ולא רק משום שיכול להדליקו כל אימת שירצה, אלא משום שמצוות הדלקת נר של שבת נעשתה ע"י חז"ל כחובה ובברכה, כדי להוציא מדעתם של הכופרים בתורה שבעל פה. הוכחנו, כי זוהי גישתה של המכילתא, וכך פסק הרמב"ם, ולפי זה אין מקום לברך על נר של יו"ט, שאינו אלא חלק ממצוות עונג יו"ט וכבודו.

 

[1] תודתי נתונה בזה לפרוייקט השו"ת, המכון לאיחסון ולאיחזור מידע, אוניברסיטת בר-אילן, לעומד בראשו, פרופ' יעקב שויקה, למנהלו, הרב צבי אילני, אשר אפשרו לי להיעזר בפרוייקט לצורך מחקר זה, ולחבר הפרוייקט ידידי 'הרב מנחם סליי, אשר סייע לי בעצותיו ובהדרכתו בכל השלבים של מחקר זה.

[2] ח"ג סי' ע"ר. המחבר הרב יחיא צאלח ז"ל (מהרי"ץ) היה גדול חכמי תימן בראשית המאה השישית לאלף השישי (המאה הי"ח למניינם). השו"ת נדפסו בליווי הערות וציונים על ידי הרב שלום יצחק הלוי ז"ל ת"א בשנת תש"ו, וחלקים ב' ג' בשנת תש"ל.

[3] כל ההדגשות במאמר זה שלנו הן, לבד אם נאמר אחרת.

[4] "אגדתא דפסחא" כמנהג עולי תימן. יצא לאור ע"י "האגודה להצלת גנזי תימן", ירושלים תשי"ט. הקדמת העורך והמהדיר הרב יוסף קאפח שליט"א, עמ' 11-10.

[5] עתה ראיתי בספר "פעמון זהב" למהר"י ינה (מגדולי חכמי תימן לפני שלוש מאות שנה), קטעים מספרו ראו אור ב"מוריה" שנה ה א-ג, ע"י ר"י רצהבי, וחזר והדפיסו בספרו "תולדות יצחק" בשנת תשל"ה, שהוא כותב שיש לברך על נר יו"ט, אך ר"י ונה נמנה עם הכמי תימן, אשר קיבלו את הוראות השו"ע, ואינו משקף את המנהג המקורי של יהודי תימן. ראה הערה 4.

[6] דברי אלה על הראיה מדברי מהר"י בשירי ז"ל נכתבו אגב הסתמכות על המובאה המובאת כאן, כפי שנדפסה בסידור "עץ חיים" של המהדיר, הרב שמעון צאלח. עתה הזדמן לי לראות את כתב היד של מהר"י בשירי, ושם אמנס הוא מציין, שמרן השו"ע מביא ברכה לנר יו"ט, ומביא את דברי האבודרהם בשלמות, לרבות דעת "משמרת המועדות". וכך אין כל ראיה לכאן או לכאן 'מדברי מהר"י בשירי.

[7] חי במאה הרביעית לאלף הששי (המאה הי"ז למניינם) בעיירה "אלרחבה" שליד צנעא. הוא היה לבלר אומן שהעתיק הרבה תכלאלים, משניות ומדרשים וחבורים שונים, ונהג להוסיף הערות וציונים ופירושים בשולי הספרים שהעתיק.

[8] דבריו אלה רשם כהערה בשולי משניות כתב-ידו. הובאו ע"י הרב שמעון צאלח שליט"א העורך והמהדיר של סידור "תכלאל עץ חיים השלם" (למהרי"ץ) ח"א, עמ' שט-שי, ירושלים תשל"א.

[9] מחכמי פרובינצה במאה הראשונה לאלף הששי (סוף המאה הי"ג למניינם).

[10] ירושלים תשכ"ג, עמ' קנז.

[11] מחכמי ספרד. חי בסוף המאה הראשונה לאלף הששי (בראשית המאה הי"ד למניינם).

[12] פירושו זה הוא חלק מפירוש משניות פ"ב ממסכת שבת "במה מדליקין", ואשר הביאו בתוך פירושו ל"סדר מעריב של שבת".

[13] ספר שלא שרד בידינו, ומחברו לא נודע. "אבודרהם" מזכירו פעם נוספת בדיני קריאת המגילה.

[14] כיוון שגם מהר"י בשירי כותב זאת בשולי המשנה, ודבריו הם כמעט מלה במלה ממה שכתוב ב"אבודרהם", לבד 'מהשינויים כדלקמן: מהר"י בשירי: "הדלקת 'נר בשבת מצווה", אבודרהם: "הדלקת נר בשבת היא  חובה".

[15] השווה ספר "פעמון זהב" סעיף יד הוזכר בהערה לעיל, [שם מ'הר"י ונה מעתיק דברי ר' אברהם הירחי, בעל ספר המנהיג, לא מתוך ספר המנהיג, אלא כפי שהוא מובא בספר אבודרהם, כי במנהיג לפנינו כתוב דבר שונה ממה שכתוב באבודרהם בשמו. והמהדיר ר"י רצהבי לא הרגיש, וציין למנהיג מבלי שהרגיש בהבדל].

[16] מחכמי תימן במאה הקודמת.

[17] בחיבורו "שושנת המלך" נדפס עם פירוש "שתילי זיתים" לרב דוד משרקי ז"ל (מחכמי תימן בסוף המאה החמישית לאלף הששי - המאה הי"ז למניינם) על השו"ע אורח חיים, סי' תקט. הרב חבשוש נוהג בחיבורו לתמצת את תשובותיו של מהרי"ץ ולהעיר מדי פעם את הערותיו.

[18] השווה דברי רס"ג ב"אמונות ודעות" (מהדורת ר"י קאפח) עמ' קמג.

[19] מחכמי יהודי תימן מהמאה הקודמת. הספיק לעלות לארץ.

[20] עיין בחיבורו "ענף חיים", נדפס לצד סידורו של מהרי"ץ "עץ חיים" עמ' שח-שט.

[21] עיין הערה 4.

[22] ר"י קאפח "הליכות תימן", הוצאת מכון בן-צבי ירושלים, תשכ"ג, מהדורה שנייה, עמ' 75.

[23] תודתי נתונה לידידי הרבנים הדגולים: שלום בהרה"ג אברהם צדוק שליט"א, ועזריה בהרה"ג יחיא בסיס זצ"ל, שעזרו לי בביצוע המחקר הנ"ל.

[24] יוצאי עוואם, יוצאי מנאכה, יוצאי אלחיימה וחלק מיוצאי מחוז אנס.

[25] יוצאי בהלול, יוצאי ברט, יוצאי חיידאן, יוצאי צעדה.

[26] "פעולת צדיק", שם.

[27] מדברי מהר"י קארו בהקדמתו לספרו "בית יוסף".

[28] משנה שבת פ"ב ותוספתא שבת פ"ב ושני התלמודים על שבת פ"ב.

[29] אמנם יש מחכמי אשכנז שהביאו משני מקורות בירושלמי נוסחאות ברכות לנר שבת ולנר יו"ט, אך ירושלמי זה לא נמצא בפנינו, אף לא נזכר קודם לאותם חכמי אשכנז ולא אחריהם, ולהלן נעמוד על טיבו.

[30] מהדורת דניאל גולדשמידט, מוסד 'הרב קוק ירושלים תשל"ד, עמ' סא. לשם בירור מדוקדק של דברינו נזכיר, כי רב עמרם גאון חי במאה השביעית לאלף החמישי (המאה התשיעית למניינם).

[31] הוצאת הילדסהיימר, עמ' 85.

[32] תחילת המאה השישית לאלף החמישי. יש סוברים, שהוא תיקן 'את ברכת נר שבת כהפגנה נגד הקראים, האוסרים הדלקת נר לשבת: ווייס "דור דור ודורשיו" ח"ד, עמ' 108-107; רב צעיר, "תולדות הפוסקים" ח"א, עמ' 65; הירשאוויץ, "אוצר כל מנהגי ישורון" הוצאה רביעית עמ' 259; אנציקלופדיה אוצר ישראל, ערך "הדלקת הנר". לא הלכנו בדרך זו משני טעמים: א) גדולי הפוסקים סבורים, שכל הברכות עזרא ובית דינו תיקנום (רמב"ם, קריאת שמע פ"א ה"ז), ואין מברכים ברכה שלא נזכרה במקורות המשנה והתלמוד (הרא"ש קידושין פ"א סי' מא), ומאחר ופוסקים אלה מביאים את ברכת נר שבת, יש להניח כי קבלה בידם שברכה זו מתקופת המשנה והתלמוד. ב) להלן נראה, שכבר השומרונים והצדוקים אסרו להדליק נר של שבת, ואפשר לפי זה לייחס את האקט ההפגנתי לעזרא ולבית-דינו או לחכמי המשנה והתלמוד; ואפשר שבימי הגאונים התעורר ספק בעניין הברכה מחמת הקראים, ומאחר שנמסרה הדלקת הנר לנשים המברכות בע"ש, לא היה הדבר ברור ומפורסם (השווה "טפר הישר", תשובות, סי' מח).

[33] אסף, הוצאת מקיצי נרדמים, עמ' קט.

[34] ח' לשם בספרו "השבת ומועדי ישראל" ח"א, עמ' 24-23, משער, שיש בנוסחת הברכה שבסידור רס"ג הדגשת יתר, והיא כוונה כנגד הקראים.

[35] תשובות הגאונים (מוסאפיה - ליק), סי' פב; שערי תשובה סי' צא.

[36] ספר הישר (רוזנטל, ברלין תרנ"ח) חלק התשובות, סימנים מה, מז, מח.

[37] שם סי' מז, סעיף ו, "הורה הוא" מכווון לר' אליהו מפאריס שנזכר בסעיף הקודם. עיין הערה א' של רוזנטל.

[38] "בעלי התוספות" אורבך, עמ' 452.

[39] להלן נראה, כי הראשונים שעסקו במפורש בנר יו"ט הם ראבי"ה ו"אור זרוע" מגוולי חכמי אשכנז במאה הי"ב, והם, כאמור, מציינים מקורות מהירושלמי לנוסחאות שונות של ברכות לנר שבת ולנר יו"ט. על כן תמוה, שמהר"ח אור זרוע, המביא את הר"ש כמתנגד לברכת נר של שבת, לא הביא את המקור הירושלמי שהביא אביו. ושבעתיים תמוה הדבר, אם ר"ש זה הוא ר"ש ב"ר צדוק, כאמור לעיל.

[40]  סי' רעט. מחברו, ר' יצחק מקורביל, חי בצרפת בתחילת האלף הששי (במאה הי"ג למניינם).

[41] ואינו מזכיר את נר יו"ט ולא ברכתו אע"פ שבמאה הי"ב חייבו חכמי אשכנז ברכה גם על נר יו"ט.

[42] אפשר שאפילו בצפון אפריקה לא נהגו לברך על נר של שבת, לפחות עד סוף האלף החמישי. שהרי ר' חננאל, מאחרוני הגאונים מהמאה השמינית לאלף החמישי (המאה העשירית למניינם), עבר בשתיקה על הגמרא במסכת שבת "הדלקת נר בשבת חובה", שממנה למדו גאוני בבל שיש לברך. וכן לא זכר מקור ירושלמי, בעניין זה, אף שדרכו להביא את התל'מוד הירושלמי בפירושו על הבבלי. גם הרי"ף לא זכר את הברכה על נר של שבת, אף שדרכו להביא דברי גאונים, שיש בהם חידוש או שהם שנויים במחלוקת.

[43] השווה שו"ת חתם סופר יו"ד סי' קצא.

[44] הרמב"ם, הלכות שבת פ"ה ה"א; המאירי, "בית הבחירה" שבת כה ב.

[45] ספר "יראים" סי' צט קבע עונג שבת מצווה. ובסי' קכו קבע שמחת יו"ט מצווה, ולא זכר עונג יו"ט.

ספר 'מצוות קטן' בסי' רפא קבע עונג שבת מצווה. ובסי' צ'ה קבע שמחת יו"ט מצווה, ולא זכר מצוות עונג יו"ט אף לא מדרבנן, אף על פי שדרכו לזכור מצוות מדרבנן. וכבר ראינו (מול הערה 6), שרבינו גרשון ב"ר שלמה הבחין בין עונג לבין שמחה לעניין זה של הברכה על ההדלקה.

[46] כמשתמע מהרמב"ם, הלכות שבת פ"ל ה"ה. הגר"ב ז'ולטי, במאמרו "הדלקת נר שבת", שנתפרסם ב"הדרום", י"ג ניסן

תשכ"א, עמ' 46, סבור, שהמחלוקת בין רבא ואביי בשבת כה ב, אם הדלקת נר בשבת חובה היא, שרבא סובר שבהדלקת נר שבת יש משום כבוד שבת וגם משום עונג, ,ואילו אביי סבור שיש בה רק משום כבוד. לדעת הרב ז'ולטי נוסח הברכה שלנו "להדליק נר של שבת", מושפע משיטת הרמב"ם, שיש בנר שבת גם משום עונג וגם משום כבוד, כרבא. אך הירושלמי (המובא בהג"מ פ"ה מהלכות שבת), אשר נוסח הברכה שבו הוא "להדליק נר לכבוד שבת" סובר כאביי, שהיסוד העיקרי המחייב את הדלקת נר של שבת הוא כבוד ה'שבת. ייש לעיין בדברי הרב ז'ולטי, כי המקור העיקרי לירושלמי 'המובא בהג"מ הוא הראבי"ה, ובסי' קצט הוא מביא מירושלמי בפרק הרואה נוסח "להדליק נר של שבת", ובסי' תשב הוא מביא

מירושלמי פרק המביא כדי יין נוסח "להדליק נר לכבוד יו"ט". ואם נאמר ששתי דעות חלוקות הן בירושלמי, כיצד הראב"'ה מביא שתי הנוסחאות בלי להכריע ביניהן?!

[47] רש"י שבת כה, ב, ד"ה "הדלקת נר בשבת".

[48] ספר "מושב זקנים" על התורה (קובץ פירושי רבותינו בעלי התוספות ז"ל, הוצאת ר' סלימאן ששון ז"ל, לונדון תשי"ט), עמ' שצג.

[49] מהד' אפטוביצר, עמ' 263, 413.

[50] גם "הרוקח הגדול" בן דורו של הראבי"ה, זכר הדלקת נר שבת בברכה בסי' מו, והדלקת נר יו"ט בברכה בסי' שב, אך לא זכר מקורות לכך.

[51] ח"ב סי' יא וסי' שסא.

[52] שבת פרק ב, סי' רעא.

[53] ריש פ"ה שבת.

[54] "ערוך השולחן", או"ח סי' רסג, יד; "דור דור ודורשיו" ח"ד, עמ' 108, הערה 3; יעקב שור בהערותיו לספר 'העתים (הוצאת מקיצי נרדמים), עמ' 19, הערה צג; הורוויץ ב'הערותיו למחזור ויטרי (הוצאת מקיצי נרדמים) עמ' 88, הערה ב; רב"מ לוין, אוצה"ג שבת, אוצר התשובות סי' פג, פד; אפטוביצר בהערותיו לספר הראבי"ה, ח"א, עמ'  268, הערה 10 (באותה הערה שגה בפליטת קולמוס, שעה שכתב "ומקור ברכת נר שבת ויו"ט הוא, בתשובת רב נטרונאי בה"ג וכו'". ואינו כן: אף אחד מן הגאונים אינו מזכיר נר יו"ט ולא ברכתו, אלא רק ברכת נר של שבת. לכן מה שסיים אותה הערה, שה"ירושלמי" האמור בראבי"ה הדא ספר ירושלמי עפ"י הגאונים, אינו מדויק, באשר הגאונים לא יכלו להיות מקור ל"ספר ירושלמי" זה לענין נר של יו"ט).

[55] חשש של שיבוש ותוספת בדברי הראבי"ה עצמו בשל הנימוקים הבאים:

א. בסי' קצט אנו מוצאים בזו הלשון : "וברכת נר של שבת מפורש בפרק הרואה בירושלמי שצריך לברך... וצונו להדליק נר של שבת, 'ועל של יום טוב מברך להדליק נר של יום טוב". ואילו בסי' תשיב - "ירושלמי פרק המביא כדי יין המדליק נר ליל יום טוב צריך לברך... וצונו להדליק נר של יום טוב. ובירושלמי פרק הרואה גרסינן להדליק נר לכבוד יום טוב, ודכוותיה, בשבת אמרין לכבוד שבת". הרי שבסי' קצט אמר, שבפרק הרוא'ה הנוסח "להדליק נר של שבת", ובסי' תשיב הוא כותב שדווקא בפרק הרואה נמצאת נוסחה לא כמו בפרק המביא כדי יין, והוא "לכבוד שבת". פלא על אפטוביצר, שלא עמד על סתירה זו.

ב. בסי' קצט הוא מביא את המחלוקת בעניין הברכה על נר של שבת, ומציין את המקור מסידורו של רע"ג. הוא מדייק מן הלכות גדולות, שיש לברך על נר של שבת ומסיים: "ובירושלמי ראיה לדבריו (של הבה"ג) ולמנהגנו". ותמוה הדבר, שלא הכריע את כל המחלוקת מן הירושלמי, ורק מצא בו סיוע למנהגם.

ג. מהר"ח אור זרוע בנו של ה"אור זרוע" לא הביא את הירושלמי כנימוק לחובת הברכה על נר של שבת כנגד ר' שמשון, ואם ר' שמשון זה הוא ר"ש בר' צדוק, תלמיד מהר"ם רוטנבורג, הרי שבודאי יש לפקפק במקור ירושלמי זה.

[56] סדר רע"ג, ה"ג, תשובות הגאונים רב שרירא ורב האיי, מחזור ויטרי, ר"י אלברצלוני בספר העתים.

[57] הרא"ש על מסכת שבת פ"ב, וטור או"ח סי' רסג.

[58] ספר "האגור" (מהדורת הרב הרשלר) סי' שנח.

[59] שם סי' שע.

[60] אין להביא ראיה ממה שהביא בסי' תרכה בשם תשובות הרא"ש, שמותר להדליק נר בבית הכנסת ביום טוב ראשון בערב לצורך ליל ב', כי שם מדובר בנר של ביהכ"נ, ולא בחובת הדלקת נר בבית, ומדין הכנה נגעו בה. להפך: ממה שלא הסתייע הרא"ש לצורך היתרו מן המנהג להדליק בבית ביו"ט ראשון נר ליו"ט שני, שמע מינה שלא הדליקו, משום שלא

היתה חובה שכזו גם ביו"ט ראשון. שאילו הדליקו בליל יו"ט שני כדי שלא יסתבכו באיסור הכנה, היה בזה ראיה לסתור את היתרו של הרא"ש.

וכן אין ראיה ממה שהביא בסי' תרל, אם מותר להדליק בשיירי פתילה של שבת ליו"ט; כי ייתכן שמדובר כאן בנר לצורך מאור, ולא מדין מצוה, כיו"ב מה שהביא בסי' תרנט בשם "ירושלמי" על עירוב מיו"ט לחברו, הרי שם מדובר רק לאפויי ולבשולי; ושנית הוא עצמו מביא שהראבי"ה מפרש, מיו"ט לחבירו, דהיינו מיו"ט לשבת.

[61] הערה 47.

[62] הערה 42. המו"ל בהקדמתו מעריך, שהספר נתחבר בסוף האלף הששי, ואמנם לפחות פסקה זו בוודאי היא מתקופת הראבי"ה, או מעט לפניה או לאחריה.

[63] עיין המשפט העברי ח"ב, דברי פרו' מ' אלון, על המנהג, עמ' 732-728.

[64] הוצאת לוין אפשטייו, דף רא, סעיף יז, ובמהדורתו המדעית של ד"ר יצחק רפאל הוצאת מוסד הרב קוק, עמ' קמו-קמז. עיין שם בהערה 7, המהדיר מביא שפע מקורות, שאנו סוקרים אותם כאן.

[65] מה שכתב "למדנו מזה", אפשר שלמד מן המדרש שהביא, כי הדלקת הנר היא מצווה לשבת בלבד, ואפשר שהוא חוזר אל מה שכתב לפני "הירושלמי" וה'מדרש, שאין להקדים ואין לאחר נר של שבת, ועל כך אמר: כיוון שביו"ט אפשר להדליק כל אימת שרוצים, הרי שאין בכך מצווה מיוחדת שאפשר לברך עליה.

[66] בשאילתות שלפנינו אין זכר לברכת נר של שבת (עייו שאילתות, מהדורת מירסקי, עמ' קצג, וכן רב"מ לוין, אוצה"ג, שבת עמ' 27, הערה 3). אך מדברי המנהיג למדנו, שהתעלמות הגאונים מנר יו"ט - פירושה, שלא בירכו  על נר יו"ט.

[67] מהדורת שטיצברג, ירושלים, תשט"ז, עמ' צז.

[68] מעניין, שאת נימוקי השוללים ברכה להדלקת נר יו"ט הוא מביא בלשון זו: "וי"א שאין מברכין כלל ביו"ט לפי שאין בה הדין ביו"ט, וי"א שכל זמן שירצה הוא מדליק". אפשר שההבדל בין שני הנימוקים הוא כשני הפירושים שפירשנו את דברי "המנהיג" בהערה 58.

[69] אף על פי שהוא מצדד בדעה שיש לברך על נר יו"ט אינו מזכיר את המקור "הירושלמי" ואפילו לא לברכת נר של שבת אלא הביא דעת ר"ת שתסתמך על סידור רע"ג.

[70] הלכות יום טוב, סי' נח, דף יז, ב. ומעניין שבהלכות שבת, סי' לא, דף כה, ב, הוא פוסק בוודאות כי מברכין גם על נר של יו"ט, ואילו בהלכות יו"ט כתב "ונראה". גם הוא, כמו "ארחות חיים", לא הזכיר את המקור ה"ירושלמי", ואת חובת הברכה הוא מבסס על ר"ת ועל הרמב"ם.

[71] אבודרהם השלם. ירושלים תשכ"ג, עמ' קנז.

[72] עיין לעיל, הערה 5, והערה 11.

[73] עיין עמ' סב.

[74] עיין הערה 10.

[75] מן אבודרהם ועד לשו"ע לא נמצא פוסק ספרדי, שזכר את הדלקת נר יו"ט וברכתה, אך אפשר, שאצלם נבע הדבר מכך, שהכל נהגו לברך על נר יו"ט - כשם שלא זכרו ברכת נר של שבת מאותה סיבה. שאם לא כן, מדוע אין הב"י מזכיר כאן את האבודרהם, שהוא מרבה להביאו.

[76] שבת כג, ב וכד, א. בעל המאור שם, "בית הבחירה" שם, והגר"ב ז'ולטי במאמרו הנ"ל.

[77] כולם מסכת שבת כה, ב: "הדלקת נר בשבת חובה".

[78] קידושין פ"א סי' מא. המפרשים שם הוכיחו, שאינו עקבי בשיטתו זו. בכ"ז יש לשמור על הכלל, עד כמה שאפשר, ולא היה לו להסתמך על סדר ר' עמרם גאון, כשיש תלמוד ירושלמי.

[79] שו"ת הרא"ש כלל ה, סי' ח.

[80] שו"ת הרשב"א ח"ג, סי' רעג.

[81] יומא סוף פ"ח, סי' כז, ובנו הטור או"ח סי' תרי.

[82] מרדכי פסחים נג ע"ב, סי' תרט. ובמסכת שבת כב, סי' רעג, חלק גם על טעמו של הרא"ש.

[83] אמנם הרא"ש פ"ב שבת, סי' יח, כתב: "אבל הדלקת נר בשבת שייך בה ברכה דאית בה מצות עונג שבת". איו לומר, כי

טעמו של הרא"ש בחיוב ברכת נר שבת הוא משום עונג, שהרי המעיין היטב בדבריו שם יראה, כי בדבריו אלה רצה רק להבחין בין מים ראשזנים שמברכים עליהם ובין מים אחרונים שאין 'מברכים עליהם ולהסביר, מדוע הדלקת נר שבת שהיא חובה מברכין עליה. על כך אמר, כי כשם שלמים ראשונים יש קשר למצווה כל שהיא - סרך תרומה - הוא הדין נר שבת, שהוא קשור למצוות עונג שבת. אך הרא"ש מסכים, כי היסוד העושה את הדלקת נר שבת חובה הוא "שלום בית".

ואמנם עיין רדב"ז, חלק שישי, סי' שני אלפים ר"ט, עמ' כו (וארשא), המפרש טעמו של הרא"ש המחייב ברכה על נר יוה"כ "דמשום שלום בית קבעוה חובה".

[84] מהדורת ארנרייך, שבת סי' שמ-שמג מזכיר רק הדלקת נר שבת, אך לא את הברכה. הוא מזכיר נר חנוכה בברכה, אך אינו מזכיר נר יו"ט כלל. מן הראוי לשים לב לדבריו בס" שמ'ב, המציין את מנהגם לשלות ילדים קטנים מבית הכנסת בע"ש, שילכו לבתים להזכיר לנשים הדלקת נר שבת בזמנה, לפני שיקבלו הציבור את השבת בתפילת שבת, "ולא יקדימו להדליק קודם תפילת המנחה, 'ולא יאחרו להדליק אחרי קבלת שבת, כדי לעשות ההדלקה כמצוותה". משמע, שזמן קבוע להדלקה הוא גורם השוב, שתיחשב ההדלקה מצווה. לפי זה יש לפקפק, אם הדלקת הנר בליל יו"ט היא בגדר הדלקת מצווה. הרי אפילו יהודי אשכנז נוהגים להדליק נר יו"ט בלילה, עיין הערות 86, 88.

[85] אף על פי שספרו "יראים" נועד להיות הלכה למעשה, לא זכר נר יו"'ט כלל. בעוד שהדלקת נר שבת, נראה שהוא סבור

שהוא מצווה מן התורה. עיין סי' ק, וכן עיין בהערה 39.

[86] וארשא תר"מ. במאמר הרביעי, כלל ראשון, פרק יד, זכר הדלקת נר לשבת כמצווה גדולה משום כבוד שבת ומשום שלום בית, ולא זכר ברכה. שם פרק טז פסק, כי אין קורין לאור הנר בשבת, והתיר לקרוא לאור הנר בליל יוהכ"פ, והביא מחלוקת ביו"ט שחל להיות בשבת. אף הביא את הדין שבתלמוד (שבת מה, א), כי מניחין נר שבת באילן, אך לא נר יו"ט באילן, מחמת שימוש באילן. כמובן, מדינים אלו אין ראיה, כי יש להדליק נר יו"ט בברכה.

שם, כלל רביעי, פרק עשירי, פסק : "ליל שני של ראש השנה וכן בליל יו"ט שלאחר השבת אסור להדליק שיירי הפתילה שכבו ביום ראשון שהרי הוכנו להדליק והוא כמכין ביו"ט לשבת" (ואולי צ"ל "משבת ליו"ט"). לפ"ז נר יו"ט שני הודלק רק בליל יו"ט שני עצמו, והשאלה היא, אם כדבריו הדלקת נר יש בה משום כבוד (וכבוד יש לעשות מבעוד יום), כלום יש עוד

מקום לברכה כשמדליקים בלילה. אך פלא הוא, שגם כאן לא זכר את בעיית הדלקת הנר בברכה, שנושא זה שימש עניין למחלוקת בארצות השונות, וביו"ט שני או במוצ"ש הוא מעורר בעיות הלכתיות. שם, כלל חמישי, פרק חמישי, ציין: "נוהגין עתה להדליק נר ביום הכיפורים ומברכין עליו כמו בערב שבת". ומדוע לא זכר כזאת ביו"ט.

[87] שבת כה, ב.

[88] שם כג, ב.

[89] ספר אדם, נתיב שנים עשר, חלק שני, עמ' סז.

[90] תוספתא שבת פ"ב ה"א.

[91] ספר אדם, נתיב רביעי, חלק ראשון, עמ' 30.

[92] שם נתיב שביעי, חלק ראשון, עמ' 50.

[93] פסחים קב, ב-קג.

[94] שם, כדרך שאמרו בכוס בשביל ברכת המזון (לפניו) וקדושת היום (אחריו). עיין לקט יושר, אורח חיים, עמ' 103, פיסקה שנייה, משהו לא ברור בעניין זה.

[95] עיין הערות 80-79, וכן ב"לקט יושר" אורח חיים עמ' 99. מפליא הדבר, שגם השו"ע לא נזקק לבעיה זו, אף שיש לדבר זה נפקות גדולה. עיין, למשל, במאמרו של הגר"ב זולטי, הדלקת נר של יום טוב, הדרום, יט ניסן תשכ"ז, עמ' 29, שהוא סבור, שהמנהג שנהגו העולם להדליק בליל יו"ט הוא בחו"ל מחמת יו"ט שני, כדי שלא יעברו על איסור הכנה. אבל בארץ, שאין שני ימים טובים, חובה להדליק בעיו"ט.

[96] עיין לקט יושר, שם, עמ' 103, שפסק כי צריך לברך "להדליק נר לכבוד שבת ויו"ט". גם כאן השו"ע לא נזקק לבעיה זו.

[97] עיין שו"ת פרי יצחק להגר"י בלאזער, וילנא תרמ"א, ח"א ס"י, שם תמה, שלא נתבאר זמן הדלקת הנר בעיו"ט בדברי הראשונים והאחרונים, ושהעולם לא נהגו לדקדק, ועפ"י רוב מדליקים בלילה. וכן עיין בהקדמת ר' יוסף בר' יושע פלק כ"ץ על טור יו"ד. וכן עיין בספרו של הראשון לציון, הגר"ע יוסף שליט"א, "יחוה דעת", ירושלים תשל"ז, סי' כח.

[98] עיין לקט יושר, שם עמ' 49, שפסק שלא צריך לברך זמן, אך עיין במאמרו של הרב אפרים גרינבלט, נועם ז עמ' ש"פ, על מנהג הנשים ודעת האחרונים בזה. וכן עיין "יחוה דעת" ח"א, סי' צא, הערה יז.

[99] פעולת צדיק ח"ב סי' רנא ועוד בכמה מקומות בחיבוריו השונים. הרדב"ז תתכה.

[100] הרי"ף למסכת הולין עם פירוש לאהד מחכמי יהדות תימן. המהדיר ר"י קאפח, הוצאת האגודה להצלת גנזי תימן, ירושלים תש"ך, מבואו של המהדיר עמ' 11-9. ר"י קאפח, "קשריה של יהדות תימן עם מרכז היהדות", נתפרסם ב"יהדות תימן - פרקי דיון ומחקר", יד יצחק בן-צבי ירושלים תשל"ו, עמ' מד.

[101] ולא "ראש לכל עונג" כדברי המאירי לעיל ליד הערה 78.

[102] אמנם בפירוש קדמון ממצרים על הרמב"ם שם (נדפס במהדורת פרנקל, ירושלים, תשל"ה) משמע, שמצוות עונג שבת היא חובה, אך מן הסוגיא ברור, שהדלקת נר שבת חובה עוד יותר, וראיה לכך - ששואל על הפתחים; ואילו שאר פרטי עונג - רק אם ידו משגת, עיין פ"א הל' ז, י.

[103] כה, ב.

[104] הנוסחאות במובאות אלה, לפי דק"ס.

[105] פ"ל הל' ז. ומה שפסק בה"ה, שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה סועד שלוש סעודות דין זה מופנה לגבאי צדקה, כשמדובר, באדם שאין לו כלל. אך מי שיש לו רק כדי שתי סעודות, הרי הגא בכלל "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות". משנה ברורה או"ח רמב, ס"ק א.

[106] קיב, א.

[107] פ"ד מהלכות חנוכה הי"ב.

[108] פי"א ה"ג. ובדין דייק מהלכה זו הרב נדאף (הערה 15), כי העובדה שלא צייו הרמב"ם בהלכה זו "והדלקת נר שבת ויו"ט", ציון שיכול להיעשות במשיכת קולמוס אחת, מוכיחה, שאין הרמב"ם סובר, שיש ברכה על נר יו"ט.

[109] ואכן רצה מהרי"ץ בסידורו לומר, כי ממה שפסק הרמב"ם בפ"ו מהל' יו"ט הל' טז, שמצווה לענג יו"ט ולכבדו כמו בשבת, ובפ"ל מהל' שבת ה"ה פסק, שנר דלוק הריהו מכבוד השבת, הרי שהרמב"ם סובר, שיש להדליק נר ליו"ט בברכה. 'אך כאמור בדברינו, אין מקום למסקנה זו, כאשר השווה הרמב"ם יו"ט לשבת למצוות עונג שבת, ולא לחובת הדלקת נר.

[110] האראוויטץ-רבין, עמ' 346.

[111] משנה פ"א מ"ד עד סוף הפרק; תוספתא פ"א ה"ט עד סוף הפרק.

[112] ספר המצוות לענן. הרכבי, עמ' 69; אשכול, הכופר להדסי סי' קמה דף נד ע"ב. וכן עיין בפירוש רס"ג על התורה, מהדורת ר"י קאפח, נספחות, עמ' קפד, ובספר חסידים מהדורת הרב מרגליות, הוצ' מוסד הרב קוק, עמ' תקעא סי' תתשמז.

[113] שבת דף יח.

[114] בחידושי הרשב"א שם סבור הרשב"א, כי רבה חולק על רב יוסף, וכי לדעתו מחלוקת ב"ש וב"ה אינה מצטמצמת בעניין שביתת כלים בשבת, אלא בבעיה עקרונית רחבה יותר: אם מותר לעשות מלאכות בע"ש ואשר יגמרו מאליהן בשבת. הסבר זה מתאים לתוספתא ולירושלמי, כפי שיתבאר.

[115] שבת פ"א מ"ג.

[116] שבת פ"א ה"ה.

[117] עיין תוספתא כפשוטה, ליברמן עמ' 20. ובירושלמי כפשוטו, עמ' 52, מסביר ליברמן, כי ב"ש אוסרים רק דברים שאם עשאם בע"ש כבר נגמרו באותה עת כמו שרייה, אבל פתיקת מים שגם אם נעשית בע"ש היא שותה והולכת כל השבת, ב"ש מתירין. לפ"ז הדלקת נר נע"ש דומה לפתיקת מים.

[118] עמ' 149. מעניין, שבעמ' 217 מובא במכילתא זו הרעיון ללמוד שבת משביעית לאסור מלאכה בע"ש, אך לא הובאו שם דוגמאות (הדלקת נר בע"ש והטמנת חמין וכו') ואיסור המלאכה בע"ש שם אינו קשור עם הבעיה העקרונית, שצריך שתהיה המלאכה גמורה ביום השישי, והנימוק מהשביעית שייך רק לתוספת מן החול על הקודש.

[119] עיין בספרו של א"א פינקלשטיין "הפרושים" ח"א, עמ' קל.

[120] יצחק בן צבי, "השומרונים", עמ' 144.

[121] אם אנו מצטמצמים בבירור שיטתו של הרמב"ם, הרי הוא מן הסבורים שהקראים יסדו תורתם על יסור תורת הצדוקים, שאף הם כפרו בתושבע"פ. עיין פירוש המשניות להרמב"ם, אבות פ"א מ"ג, מהדורת ר"י קאפח, והערה מס' 22.

כמו כן אנו מוצאים בשו"ת הרדב"ז (הארשא) תשובה אלף רצ (בסוגריים ריט) "וקצתן ישראלים משבט דן, וכפי הנראה הם מכת צדוק וביתוס הנקראין קראין, שהרי אינם יודעים תורה  שבעל פה  ואין מדליקין נרות בליל שבת".

כן עיין בספרו של בנציון כ"ץ "פרושים צדוקים קנאים ונוצרים", בפרקים העוסקים בקראים, מעמ' 52 עד עמ' 78, ובמיוחד עיין סיכום דעת חכמי ישראל על הקראים והצדוקים בעמ' 63, וסיכום עפ"י מקורותיהם של הקראים בעצמם בדבר הקשר שלהם עם הצדוקים בעמ' 74.

[122] כתבנו "להתיר" כיוון שהדלקת אש מערב שבת והיא דולקת והולכת מאליה בשבת הדבר פשוט שמותר ולא באו המכילתא ו"המגיד", אלא להשיב ולדחות דעות הכופרים. ואמנם אנו הבאנו דברי ה"מגיד מישרים", דפוס פיוטרקוב תרפ"ט. אולם בדפוס אמסטרדם דבר זה מפורש, בתוספת המתייחסת אל הקראים: "דעלייהו כתיב, ורשעים בחושך ידמו', ואוי להם, שכל ,מקום שפקרו המינים תשובתם בצידם, ובכן ואתה שלום... " תוספת אנטי-קראית זו דומה לנימה האנטי-קראית בעניין נר שבת שבמדרש לקח טוב (בובר) בשלח טז, ה, ובמדרש תנחומא (בובר) ריש פרשת נח.

[123] "תורה שלמה" כרך יד עמ' שכ, וכרך כג, עמ' קכה-קכט.

[124] גם הרב זסלנסקי "קובץ על יד", הערות על יד החזקה, ירושלים תשכ"א, כרך ג, עמ' מג, סעיף ד, סבור, שהרמב"ם הדגיש ביותר עניין הדלקת נר שבת והביא את הברכה כחיוב נגד הקראים, אלא שאנו סבורים, כי 'הדגשות אלו מקורן במכילתא ובתלמוד, והן לא רק נגד הקראים, אלא נגד הכופרים הקדומים בתורה שבעל פה, כגון הצדוקים.

[125] שהרי ב"ש, לפי התוספתא, לא אסרו כל דבר שנעשה בע"ש לשבת, וכאמור, גם מן המכילתא דרשב"י שבהוצאת אפשטיין-מלמד לא נראה, כי ב"ש אוסרים הדלקת הני בע"ש והטמנת חמין וכו'.

[126] אין הרמב"ם מסדר הלכות שבת שלו לפי סדר כרונולוגי של ע"ש, ליל שבת, שבת וצאת השבת, כמו הטור אלא לפי חלוקה עניינית משלו. שישה הפרקים הראשונים הם כמו מבוא לכללי יסוד בדיני השבת: פרק א - ביאורי מונחי יסוד בהל' שבת, הגדרות שוגג ומזיד בעשיית מלאכות בשבת; פרק יב - מצבים בהם השבת דחויה ואין מצווין עליה; פרק ג-ד - מלאכות הנעשות מע"ש ונמשכות מאליהן בשבת וכאן דן בהטמנת חמין; פרק ה - הדלקת נר שבת; פרק ו - אמירה לגוי בשבת לעשות מלאכה. ברור, שפרק ה' הוא המשך לשני הפרקים הקודמים לו, ובהם כלל הרמב"ם את כל הדברים הנעשים מע"ש לשבת, לרבות הדלקת נר שבת, ובכך רצה להשמיענו את הרעיון של המכילתא.

[127] הלכות א-ג.

[128] שהרי יכול להסתפק במה שציין את הדלקת הנר בע"ש כמותרת, ולחזור ולדון בפירוט במצוות הדלקת נר שבת, במקום הטבעי לה בפרק שלושים, הדן בפרטי עונג שבת וכבודה. והעובדה כי גם את הפירוט של דיני הדלקת נר שבת עשה הרמב"ם בפרקיו הראשונים מוכיחה, שבהדלקת נר שבת יש, לדעתו, לא רק עונג שבת, אלא הפגנה נגד דעות הכופרים בתושבע"פ.

[129] עיין תולדות הפוסקים, ח"א 208-197, ניצחון "משנה תורה" על הקראים. שם המחבר מוכיח, כי ביו השאר הרמב"ם משתמש במדרשי הלכה ב"משנה תורה" שלו במלחמתו נגד הקראים שכפרו  בתושבע"פ.

[130] בינתיים נתפרסם ב,,סיני" (כרך פב, חוב' ה-ז עמ' קצג) מאמרו של פרופ' נ' וידר "ברכה בלתי ידועה על קריאת פרק "במה מדליקין", מתוך הגניזה". במאמרו הוא מגיע למסקנה שציווי נר שבת הינו הפגנה נגד הקראים וסבור שברכת נר שבת ניתקנה ע"י הגאונים. אולם לאור האמור במאמרנו זה יוצא כי רק עשיית מצוות נר שבת לחובה עם ברכה היא הפגנה נגד הכופרים הקדומים בתורה שבע"פ השומרונים והצדוקים. לפי זה ברכת נר שבת קבלה היא בידינו או מזמן עזרא ובית דינו או מתקופת המשנה והתלמוד.