ובכן, יקירי ונכבדי, טעות היא בידך. היהדות, גם אליבא דהרמב"ם מקדשת מקום, מקדשת עצים, מקדשת אבנים, מבחינה הלכתית. בזאת אין הרמב"ם שונה משאר חכמי ההלכה. הרמב"ם שונה במשמעות שיש לקדושת המקום, העצים והאבנים. ומשנתו בעניין זה היא נפלאה ומופלאה, כיצד היא פועלת על שלמותו הרוחנית של האדם, כפי שכתב בסוף הלכות מעילה ועוד. והנה הרמב"ם פסק להלכה שבית המקדש קדוש קדושת עולמים, למרות שכבר חרב. וגם בתי כנסת שחרבו, פסק הוא להלכה, שאפילו שהם שוממים, בקדושתם הם עומדים. ולכן הדבר פשוט, שאסור להרוס את הקירות, גם כשאין ס"ת. ואסור לעשות צוואה שם אפילו כבר אין קירות. ואסור אפילו לקטוף את העשב שעלה מחמת השממון, כדי להגדיל את העצב ולצפות לגאולת אותו מקום. אלו הן ההלכות גם בהרמב"ם. השאלה שבה נחלקו, אם ידוע לנו שיש לנו עסק עם ברברים, והם ישרפו את בתי הכנסת ויבזו אותם, אם מותר לנו להרוס אותם כדי למנוע בזיון יותר גדול. עיין שו"ת שבות יעקב, ח"ג, י, שחלק על שו"ת באר שבע מג, בעניין שריפת בלאי כתבי הקודש. שו"ת באר שבע יצא תיגר נגד הללו שנהגו לשרוף בלאי כתבי קודש שנגנזו, והיו בכמויות גדולות, ומתגוללים בבזיון, והגויים היו מקנחים בהם. ושו"ת באר שבע טען שעליהם לגנזם בכדים ולקברם. ואז ימנעו אותם מבזיון ולא ישרפו אותם. ושו"ת שבות יעקב, התיר, בגלל הכמויות הרבות שהיו להם, ותמך סברתו, גם בעובדה ששאול, שכבר היה גוסס, הורה להמיתו, כדי שהפלשתים לא יתעללו בו. ושו"ת שבות יעקב למד מכך, שאע"פ שאיסור ההתאבדות הוא חמור, ואפילו לחיי שעה, הוא נדחה בגלל ההתעללות האפשרית של הפלשתים בשאול. והיו שרצו להסתייע בשו"ת שבות יעקב לענייננו, הרס בתי כנסת בגוש קטיף, כדי למנוע בזיון חמור יותר. אולם שתי תשובות בדבר: א) הראיה של השבות יעקב צ"ע, כי גם למצדיקים את התאבדותו של שאול, באותן נסיבות, המניעה של התעללות הפלשתים בשאול היה בה משום הצלת כלל ישראל. שע"י ההתעללות בו אפשר שצבא ישראל, שכבר הובס, יתמוטט לגמרי, והפלשתים יכבשו את הארץ, או שהיו טובחים בעם. והתאבדותו מנעה פגיעה במורל שנותר לחיילי הצבא אז. צא וראה, שהכתוב וחז"ל שיבחו את שאול שיצא להילחם מלחמת מגן בפלשתים, למרות שהוא ידע שהוא ייהרג. כי בגופו הוא חסם את הפלשתים, ועל כן נאמר לשאול, שאחרי מותו הוא יזכה לחיי העולם הבא, ויהיה במחיצתו של שמואל.
ב) שריפת בלאי כתבי הקודש - אחרי השריפה לא נותר כלום. לא כן בחורבות ביהכ"נ. קדושתם עומדת לעולם, גם אחרי שריפתם, וגם אחרי שחלילה יעשו צרכיהם שם, כי קדושתם היא מעין, ובזעיר אנפין, קדושת המקדש. והרי המוסלמים, בטרם בנו את מסגדיהם במקום המקדש, הניחו אשפה שם כדי לייאש את עמנו מאמונתו בבנייה העתידה של המקדש, וכשראו שלא הצליחו בכך, כי כאמור, הקדושה שם היא עולמית, אז בנו מסגדיהם שם. אמת. היתה דרך לכמור את בתי הכנסת לגורם שירצה לקנותם, ובכך להפקיע קדושתם, ובדמיהם לבנות מקומות קדושים יותר בארץ. אבל לא היה עם מי לדבר, לא עם הפלשתינאים ולא עם האמריקאים. ומכאן להערה חשובה נוספת. השיקול בדבר גורל בתי הכנסת שלנו ברחבי העולם הוא אינו פוליטי, אלא הוא שיקול הלכתי מובהק. שמורה הוראה צריך לקחת בחשבון הוראת היתר אם בגינה יהיה מכשול גדול. ובמקרה הנדון, שהמוסלמים מתלהמים מאוד, ולפעמים בצורה מלאכותית, משתמשים בקודשיהם כעילה לעלילות. ואילו אנו, שבלאו הכי חשופים לאנטישמיות ולשנאת המוסלמים, ורבים מאחינו לא דתיים ואינם יודעים הלכה (חיילים במדים שיחקו כדורגל בביכ"נ בכפר דרום, לאחר פינויו). הרי עת לעשות לה', כדי לצרוב בלב כל אחינו עניין קדושת המקומות הקדושים לנו. ולהראות לעולם שאנו לא נוותר אם יפגעו בהם. שאם לא כן, בוודאי ובוודאי שהם יזלזלו בנו, כפי שכבר נהגו בעבר.