גרם מלאכה אסורה ופסיק רישא בשביעית - האם יש דיני גרמא באיסורי שמיטה

פסיק רישא בשביעית

גרמא – בהלכה נקבע שגרמא אינה מעשה. הגדרת גרמא היא כל שאין ודאות ומיידות לביצוע המלאכה, אלא אם כן זהו כוחו הישיר של האדם.

פסיק רישא – לפי רבינו, בהלכות שבת הרי שיש הבדל אם נתכווין גם למלאכת האיסור שאז הוא חייב לביו את לא נתכווין (לא אכפת ליה) הרי זה אסור רק מדרבנן.

להבדיל משבת בה כדי לחייב את האדם צריך כוונה למלאכה ולכן בפסיק רישא חייב רק אם נתכווין למלאכה, הרי שבשמיטה אין צורך לכוונה למלאכה ולכן האיסור בפסיק רישא הוא אף אם לא נתכווין למלאכה.

מלאכה שאינה צריכה לגופא – בשונה משבת בה, לפי רבינו, חייב אדם אפילו אם נתכווין לתכלית השונה מהתכלית הרגילה של המלאכה, הרי שבשמיטה, כל שלא נתכווין למלאכה האסורה הרי זה מותר, כגון חופר כדי לבנות ולא כדי לחרוש הרי זה מותר.

רבינו בהלכות שמיטה פרק ב' הלכה ד' כתב:

מותר לאדם להוציא זבל מן הסהר של צאן, ונותן לתוך שדהו כדרך כל מכניסי זבל.  והעושה דיר בתוך שדהו בשביעית, לא יעשהו יתר על בית סאתיים; ויכניס הצאן לתוכו.  וכשיזבלו את כל הדיר--מניח דופן אחד מדופני הדיר, ועושה דיר אחר בצידו:  נמצא מזבל בתוך שדהו, בית ארבעת סאין.

לדעת רבינו כפי שהובא בפירוש המשנה, מותר לאדם לדייר את שדהו בצאן גם כשכוונתו לזבל את השדה, להבדיל מהראב"ד שסובר שמותר לדייר את צאנו רק אם כוונתו שלא לזבל את שדהו.

הרב קוק בשו"ת משפט כהן נשאל אם מותר להכניס צאן לשדה כדי שעל ידי כך הם ינכשו את העשבים בקשה. בתחילה הוא מביא שנראה להשוות בין ניכוש לזיבול שהדבר תלוי במחלוקת בין רבינו להראב"ד אולם הוא בספק אם ניתן ללמוד מזיבול לניכוש ולכן הוא הביא הצעות אחרות כדי להתיר את הניכוש (כגון שייתן במתנה לחברו את העשבים).

בשמיטה, כאשר אין כוונתו למלאכה האסורה הרי זה מותר ללא שינוי, כפי כתב רבינו בפרק א' הלכה כ':

המזנב בגפנים, והקוצץ קנים--הרי זה קוצץ כדרכו, בקורדום ובמגל ובמגירה ובכל מה שירצה.

כותב רבינו בפירוש המשנה שכאשר אדם קוצץ את הגפן לצורך עצים כשאין כוונתו להצמיח הרי זה מותר ללא שינוי.

אולם כאשר אין כוונה אחרת שוללת (כגון צריך לעצים) נראה שלמרות שאין לו כוונה והוא אפילו בגדר של מתעסק הרי זה אסור.