נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין, נשא דברים בכנס העולמי השנתי של "הליכות עם ישראל" במשפט העברי.
הכנס מתקיים מזה 24 שנים ועסק השנה בנושא השחיתות הציבורית בראי ההלכה. בכנס השתתפו כ-400 איש בהם הרבנים הראשיים, הרב הראשי לירושלים וסגן שר הדתות.
הנשיא פתח בהתייחסות לפגיעה של השחיתות בתפקיד הציבורי, ואמר "שוחד ושחיתות ציבורית, מבטאים את הזיווג הפסול כפי שמכונה בשפתנו, של ההון עם השלטון.
ברגע לקיחת השוחד, הופכים הנותן והמקבל לאותו האדם. מקבל השוחד, הנושא בשליחות ציבורית, אינו מרגיש עוד מחויב רק לציבור; כעת הוא מחויב גם לנותני המתנות והשלמונים. השחיתות הציבורית בישראל, על גווניה השונים, איננה תופעה "טבעית", או תוצאה ישירה של הכוח והשררה. השחיתות היא תוצאה של החלטה מודעת, של נציג הצבור, להעדיף את הרווח האישי שלו עצמו; את האינטרס של הסקטור שאליו הוא משתייך; או את האידאולוגיה שבה הוא מאמין. התוצאה של החלטה זאת היא תמיד אחת - כלל הציבור, שאותו נועד הנציג לשרת, נזנח ונשכח", אמר הנשיא.
"נזקה של השחיתות הציבורית הוא כפול: שליחי הציבור המנצלים לרעה את כוחם, פוגעים ראש וראשית באותו תחום עליו הם מופקדים.השופט הנוטל שוחד מעוות את תוצאות המשפט, ובתוך כך, מרשיע נקיים ומשחרר פושעים; חבר מועצת העיר, אשר מטה מכרזים לטובת מקורבים, עושה עוול ליתר היזמים הראויים שלא זכו, כמו גם לתושבי העיר כולה. הפוליטיקאי, המצביע למען חוקים המיטיבים עם תורמיו ומקורביו העשירים, פוגע באינטרסים של אזרחי ישראל כולם, אשר ראויים לחוקים טובים וצודקים.
אולם, כאותה אבן הפוגעת במים ואחרי שקיעתה ממשיכה ליצר אדוות הולכות ומתרחבות, כך, השחיתות הציבורית מייצרת גם נזק מסוג אחר, ארוך טווח ומסוכן לעין ערוך.
עם כל פרשת שחיתות נוספת שנחשפת, עם כל בכיר בהווה ובעבר, שמורשע בדין, הולך ומתערער אמון הצבור - לא רק בנבחריו, אלא בעצם המערכת השלטונית. וחוסר אמון של גוף האזרחים בשרות הציבורי, הוא מכת מות עבור כל מדינה, וודאי, שעבור מדינה דמוקרטית כשלנו.
בישראל, העם הוא הריבון, ואם הריבון אינו מאמין ששיטת הממשל מאפשרת לו לבטא את כוחו ורצונותיו, מדינת ישראל תפגע מכך פגיעה חמורה.
העם, רבותי, דרש ודורש צדק חברתי, והמלחמה בשחיתות הציבורית, צריכה להיות חלק מן התשובה שאנו מעניקים לתביעה מוצדקת זו. עלינו לזכור, כי השחיתות הציבורית בישראל כיום, איננה רק נחלתו של ציבור אחד. נגעים של גנבה מקופת הצבור, קבלת שוחד והעדפת מקורבים, הם נגעים שחוצים מפלגות ומחנות, אמונות דתיות ומגזרים.
לצערנו, רבנים ראשיים עומדים לדין; לצד ראשי ממשלות; ראשי ערים ושרים יושבים על ספסל הנאשמים; חברי כנסת נכנסים ויוצאים מחדרי החקירות, ואף בכירי המשטרה נאלצים להתפטר.
מובן מאליו, שלא כל נבחרי הציבור ועובדי המדינה מושחתים, חלילה. אולם אף צבור בישראל אינו יכול לרחוץ בניקיון הכפים של מנהיגיו".
הנשיא המשיך ופרט מהי הדרך להשיב את אמון הציבור בנבחריו, ואמר "בארבע דרכים עלינו לצעוד כמדינה וכצבור, על מנת להפוך את מדינת ישראל למקום שאינו רק ראוי לאזרחיו, אלא גם ראוי לחזון מייסדיו.
הדרך הראשונה, היא דרך השקיפות: עלינו לקדם את פרסומם הקבוע והמלא של תקציבי המדינה ורשויותיה. גם לוחות הזמנים של נבחרי הצבור, צריכים להיות גלויים לעין כל, יחד עם הפרוטוקולים של כלל הדיונים (שאינם מסווגים מפאת שיקולי בטחון).
נתיב השקיפות אינו יכול להיות הנתיב היחיד, בצדו יש להמשיך ולחזק את כוחה של העיתונות הישראלית, ולאפשר לה לחרוץ את לשונה החדה כנגד כל אותם נושאי משרה שמועלים בתפקידם כשלוחי הצבור.
יש להגן על העיתונות, מפגיעתם הרעה של בעלי הממון והכוח, שמבקשים להחליש אותה, ולהכניע אותה. כביסה מלוכלכת, מכובדי, יש לכבס בראש כל חוצות, על מנת להרתיע את פרנסי הצבור מלתור אחרי ממון ואינטרסים זרים. בצד שתי הדרכים הללו, המתמקדות בחשיפה והרתעה, המאבק בשחיתות הציבורית, זקוק גם לשנים של ענישה והוקעה.
לכן, הדרך השלישית, בלעדיה לא יתכן תיקון מלא, היא מערכת משפטית חזקה ואמיצה. עלינו לגבות, את הפרקליטות, ואת שופטי ישראל, במאבקם המשפטי נגד בכירים חשודים, ולהזכיר ליועץ המשפטי לממשלה שהוא אינו רק עורך הדין של ממשלת ישראל, אלא גם התובע הכללי של אזרחי המדינה כולם.
עלינו לשמור על הרשות השופטת כרשות עצמאית, ולהימנע מחיזוק משקלה של הפוליטיקה במנויים של שופטים. לבסוף, הדרך הרביעית, שערכה לא יסולא בפז, היא דרכה של הנהגה רוחנית, שקובעת קו בלתי מתפשר ביחסה לבכירים שסרחו. עליכם, רבותי, מוטלת החובה להוקיע את המושחתים, ללא קשר לשררתם ואף ללא קשר לגדולתם בתורה.
ידע כל רב המועל בתפקידו ובשולחיו, כי תורתו לא תעמוד לו למגן, וכי אחיו הלמדנים לא יגנו עליו. כבודה של תורה כמו כבודה של המדינה, חשוב מכבודו של תלמיד חכם שסטה מן הדרך״.
הנשיא חתם את נאומו בדבריו של ׳הנשר הגדול׳, רבי משה בן מימון הדיין, מתוך פרק כ'ג בהלכות מעילה, הלכה ח: "לעולם יראה דין עצמו כאלו חרב מונחת לו על צווארו, וגיהנום פתוחה לו מתחתיו. וידע, את מי הוא דן, ולפני מי הוא דן, ומי עתיד להיפרע ממנו אם נטה מקו האמת".
25/12/14 ג' טבת התשע"ה
