מלאכה הנעשית על ידי גוי לצורך יהודי בשבת - דיון הלכתי בנושא חילול שבת ברכבת ישראל - שיעור ב

1. יהודי שעושה מלאכה בשבת לצורך יהודי אחר
גמרא, ב"ק, עא, א. משנה, תרומות, ב, ג רמב"ם, שבת, ו, כב
2. גדרי פיקוח נפש
גמרא, יומא, פה, א. גמרא, עירובין, מה, א. רבינו, שבת, פרק ב, הל' יח, כג
3. צרכי רבים
גמרא, שבת, מא, ב. רבינו, שבת, יב, ב
שידור ישיר: יום שישי כד אלול התשע''ז 15.09.2017

שיעור קודם - מלאכה הנעשית על ידי גוי לצורך יהודי בשבת - דיון הלכתי בנושא חילול שבת ברכבת ישראל - שיעור א

הנאה מחילול שבת על ידי גוי

נאמר במשנה במסכת תרומות פרק ב' משנה ג':

המטביל כלים בשבת--שוגג, ישתמש בהן; מזיד, לא ישתמש בהן.  המעשר והמבשל בשבת--שוגג, יאכל; ומזיד, לא יאכל.  הנוטע בשבת--שוגג, יקיים; ומזיד, יעקור.  ובשביעית--בין שוגג ובין מזיד, יעקור.

וכתב רבינו בפירוש המשנה:

אלו הכלים הם כלים טמאין, לפיכך אסור לטהרן בשבת לפי שהוא מתקנן. ויתבאר לך שאסור להפריש תרומה ומעשרות בשבת מפני שהוא מתקן. ואמרו המבשל בשבת שוגג יאכל, ר"ל למוצאי שבת הוא שמותר לו לאכול אותו התבשיל, ואסור לאכלו בשבת כלל. במזיד לא יאכל, ר"ל אותו האדם שעבר ובישל אסור לו לאכול מה שבישל לעולם, אבל אחרים מותר להם לאכול אותו התבשיל למוצאי שבת, לפי שה' אמר בשבת קדש היא, ואמרו, היא קדש ואין מעשיה קדש. ומה שהכריחנו להחמיר בשביעית יותר מבשבת, לפי הכלל שאצלינו לא נחשדו ישראל על השבת ונחשדו על השביעית.

מפירוש המשנה אנו למדים שאיסור הנאה ממלאכה שנעשתה בשבת הוא דרבנן.

בגמרא במסכת בבא קמא נאמר בדף עא' עמוד א':

דתנן: המבשל בשבת - בשוגג יאכל במזיד לא יאכל דברי ר"מ. רבי יהודה אומר: בשוגג יאכל במוצאי שבת, במזיד לא יאכל עולמית. רבי יוחנן הסנדלר אומר: בשוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים. מ"ט דר' יוחנן הסנדלר? כדדריש רבי חייא אפיתחא דבי נשיאה: (שמות לא, יד) "ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם", מה קדש אסור באכילה אף מעשה שבת אסורין באכילה. אי מה קדש אסור בהנאה אף מעשה שבת אסור בהנאה? ת"ל לכם שלכם יהא. יכול אפילו בשוגג? ת"ל (שמות לא, יד) "מחלליה מות יומת" במזיד אמרתי לך ולא בשוגג. פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר: מעשה שבת דאורייתא, וחד אמר מעשה שבת דרבנן. מ"ד דאורייתא כדאמרן, ומ"ד דרבנן, אמר קרא "קדש הוא" הוא קדש ואין מעשיו קדש.

 

אנו מוצאים בגמרא שלוש דעות:

  1. רבי מאיר – בשוגג מותר בשבת (הוא ואחרים) במזיד מותר רק במוצאי שבת לו ולאחרים
  2. רבי יהודה – בשוגג מותר לו ולאחרים במוצאי שבת ובמזיד מותר לאחרים במוצאי שבת ולו אסור עולמית
  3. רבי יוחנן הסנדלר – בשוגג מותר לאחרים ולו אסור עולמית ובמזיד הוא ואחרים אסורים לעולם.

כמו כן בגמרא נחלקו רב אחא ורבינא האם איסור הנאה ממעשה שבת הוא דאורייתא או דרבנן.

במלאכה דאורייתא שאסורה בשבת,  רבינו פסק כמו רבי יהודה בהלכות שבת פרק ו' הלכה כג':

יִשְׂרָאֵל שֶׁעָשָׂה מְלָאכָה בַּשַּׁבָּת--אִם עָבַר וְעָשָׂה בְּזָדוֹן, אָסוּר לוֹ לֵהָנוֹת בְּאוֹתָהּ מְלָאכָה לְעוֹלָם; וּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל, מֻתָּר לָהֶם לֵהָנוֹת בָּהּ לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִיָּד:  שֶׁנֶּאֱמָר "וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הַשַּׁבָּת, כִּי קֹדֶשׁ הִיא" (שמות לא,יד)--הִיא קֹדֶשׁ, וְאֵין מַעֲשֶׂיהָ קֹדֶשׁ.  כֵּיצַד:  יִשְׂרָאֵל שֶׁבִּשַּׁל בַּשַּׁבָּת בְּמֵזִיד, לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת יֵאָכֵל לַאֲחֵרִים; אֲבָל לוֹ, לֹא יֵאָכֵל עוֹלָמִית.  וְאִם בִּשַּׁל בִּשְׁגָגָה--לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת יֹאכַל, בֵּין הוּא בֵּין אֲחֵרִים, מִיָּד.  וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֶא בְּזֶה.

 

ובנוגע לאיסור דרבנן, פסק רבינו בפרק כג' הלכות שבת:

טו  הַמַּגְבִּיהַּ תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת בַּשַּׁבָּת אוֹ בְּיוֹם טוֹב--בְּשׁוֹגֵג, יֹאכַל מִמַּה שֶׁתִּקַּן; בְּמֵזִיד, לֹא יֹאכַל עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת.  וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, תִּקַּן אֶת הַפֵּרוֹת.  וְכֵן הַמַּקְדִּישׁ אוֹ הִעְרִיךְ אוֹ הִחְרִים בַּשַּׁבָּת, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד--מַה שֶׁעָשָׂה עָשׂוּי; וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר, בְּיוֹם טוֹב.  וְכֵן הַמַּקְנֶה לַחֲבֵרוֹ בַּשַּׁבָּת, קָנָה.

באיסור תורה, רבינו פסק כמו רבי יהודה שבמזיד הוא אסור עולמית ואחרים מותרים במוצאי שבת,  ובשוגג הוא ואחרים מותרים במוצאי שבת.

וכתב הטור בסימן שי"ח:

ולענין המתבשל פליגי, רבי מאיר סבר אם נעשה בשוגג מותר אפילו בו ביום בין לו בין לאחרים, ואם נעשה במזיד אסור בו ביום אפילו לאחרים ולמוצאי שבת מותר אפילו לו, ורבי יהודה סבר בשוגג מותר למוצאי שבת אפילו לו ובו ביום אסור אפילו לאחרים, ובמזיד אסור לו עולמית ולאחרים מותר למוצאי שבת, ור' יוחנן הסנדלר סבר בשוגג אסור לו עולמית ולאחרים מותר למוצאי שבת, ובמזיד אסור לעולם בין לו ובין לאחרים.

ופסקו הגאונים כר"י דבמזיד אסור לו לעולם ולאחרים מותר למ"ש מיד וא"צ להמתין בכדי שיעשו ובשוגג אסור בו ביום גם לאחרים ולערב מותר גם לו. ור"י פסק כר"מ שבשוגג מותר אפילו לו בו ביום, ובמזיד אסור בו ביום אף לאחרים ולערב מותר גם לו.

ויראה שאין חילוק בכל מעשה שבת, אבל בעל התרומה כתב דוקא במבשל בשבת בשוגג מותר אפילו לו, דמעיקרא חזי לכוס, אבל השוחט או שאר מלאכות דמעיקרא לא חזי כלל, כגון שהדליק נר, אפילו בשוגג אסור לו באותו שבת.

וכתב הבית יוסף:

ולענין המתבשל ר"מ סובר אם נעשה בשוגג מותר אפילו בו ביום וכו' ור"י סבר בשוגג מותר למ"ש וכו' ור' יוחנן הסנדלר סבר בשוגג אסור לו עולמית וכו' בפ"ק דחולין (טו.) ובפ' הניזקין (נג.) ובפ' אלו נערות (לד.) ובפ' מרובה (עא.) והב או הרי"ף בפ' כירה ואמרינן בפ"ק דחולין (שם) דכי מורו להו רב לתלמידיו מורי כר"מ וכי דריש בפירקא דריש כר"י משום דנפישי עמי הארצות ופסק הרי"ף כר"י וכן פסק הרמב"ם בפ"ו וכתב הר"ן דטעמא משום דע"כ לא מורי להו רב לתלמידיו כר"מ אלא משום דס"ל דלא איתמר בדר"מ ור"י הלכה כר"י אלא מטין איתמר אבל אנן דקי"ל דהלכה איתמר נקטינן כר"י ועוד דרב גופיה כי דריש בפירקא דריש כר"י משום עמי הארץ הא שכיחי עמי הארץ גבן וכתב ה"ה בפכ"ו שכ"כ הגאונים ושכן הכריע הרמב"ן ז"ל ולזה נוטין דברי הרא"ש בפ"ק דחולין אבל התוס' כתבו בפ"ק דחולין (שם) מורי להו כר"מ משמע שכן הלכה וכן דרש רבא בפ' כירה כר"מ וכ"פ סמ"ג וספר התרומה אלא שסמ"ג כתב דכיון דכי דריש בפירקיה דריש כר"י משום עמי הארץ הילכך כר"י נדרוש אנן ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש מסכימים לדעת אחת וגם הגאונים והרמב"ן סוברים כן הכי נקטינן:

 

מרן השולחן ערוך פסק כרבינו:

המבשל בשבת (או שעשה אחת משאר מלאכות) במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד, ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר לו מיד.

 

וכתב המשנה ברורה (שיח סעיף א הערה ה')

מותר למו"ש מיד - ואפילו למי שנתבשל בשבילו דלא בעינן להמתין בכדי שיעשו אלא במלאכה הנעשית ע"י א"י בשביל ישראל משום דקל בעיניו איסור דאמירה לעו"ג ויבוא לעשות כן פעם אחרת כדי שיהיה מוכן לו במו"ש מיד אבל דבר שנעשה ע"י ישראל בידים ודאי ליכא למיחש דעי"ז שנתיר למו"ש מיד יבא פעם אחרת לומר לישראל לבשל לו בשבת בשביל זה ועוד שהישראל לא ישמע לו דאין אדם חוטא ולא לו. אם היה במו"ש יו"ט אפילו בישל בהיתר כגון שבישל בשבת לחולה מ"מ אסור לבריא גם ביו"ט ראשון דאין שבת מכין ליו"ט. אם נתערב בשבת אותו דבר שנתבשל במזיד באחרים דעת המ"א דאינו מתבטל ואסור לו בשבת ליהנות מזה דכיון דלמו"ש יהיה מותר לאחרים מקרי דבר שיש לו מתירין דאינו בטל אפילו באלף ומה שכתב ביו"ד סוף סימן קי"ב היפוך זה נדחק המ"א לישבו ועיין בחות דעת שם שחולק עליו וכ"ז להמבשל בעצמו אבל לענין אחרים לכו"ע מקרי דבר שיש לו מתירין:

כלומר, דעת המגן אברהם שאיסור זה הינו דבר שיש לו מתירין כי לאחרים מותר ולכן אם נתערב אפילו באלף לא בטיל.

השאלה היא האם יהודי שעושה בשבת במזיד מלאכה שאסורה מהתורה, בשביל יהודי אחר, מה דינו של יהודי אחר, האם כמו היהודי שעשה את המלאכה שאסור עולמית או שמותר.

דעת הבית יוסף (יורה דעה סימן צט) שבמקרה זה מותר לאחרים במוצאי שבת ואילו דעת המגן אברהם (אורח חיים סימן שי"ח, סעיף א' אות ב') שגם לאחרים אסור עולמית:

נ"ל דלמי שנתבשל בשבילו הוי ג"כ דינו כמו הוא עצמו כמ"ש ביורה דעה סי' צ"ט ס"ה דה"נ טעמא משום קנסא

אולם, האור לציון פוסק שעל אף שלפי הבית יוסף מותר, הרי שבימינו יש להחמיר כדי שלא נחזק ידי עוברי עבירה.

כתב רבינו בפרק ט"ו הלכות מאכלות אסורות:

אָסוּר לְבַטַּל אִסּוּרִין שֶׁלַּתּוֹרָה, לְכַתְּחִלָּה.  וְאִם בִּטַּל, הֲרֵי זֶה מֻתָּר; וְאַף עַל פִּי כֵן קָנְסוּ אוֹתוֹ חֲכָמִים, וְאָסְרוּ הַכֹּל.  וְיֵרָאֶה לִי שֶׁכֵּיוָן שְׁהוּא קְנָס, אֵין אוֹסְרִין תַּעֲרֹבֶת זוֹ אֵלָא עַל זֶה הָעוֹבֵר שֶׁבִּטַּל הָאִסּוּר; אֲבָל לַאֲחֵרִים, הַכֹּל מֻתָּר.

וכתב הכסף משנה:

והטור כתב בשם רבינו כלשון הזה דוקא למבטל עצמו אם הוא שלו קנסינן לאוסרו עליו או למי שכיון לבטלו בשבילו (אבל לאחריני שרי) ויש לתמוה עליו שהרי רבינו לא כתב שאסור למי שנתבטל בשבילו והרא"ש בפרק גיד הנשה כתב דברי רבינו ולא הזכיר כן ונראה לי שלא כתב כן אלא לפי שמצא להרשב"א שכתב וז"ל וכי אסרינן ליה למבטלו לכתחלה דוקא למי שעבר וביטל וכן למי שנתבטל בעבורו כדי שלא יהנו לו מעשיו הרעים אבל לשאר כל אדם מותר כיון דקנסא בלחוד הוא דקנסינן וכ"כ הרמב"ם וכ"כ הראב"ד עכ"ל. ואע"פ שרבינו לא כתב שאסור למי שנתבטל בשבילו סובר הרשב"א דממילא משמע דכיון דטעמא דקנסא כדי שלא יהנו לו מעשיו הרעים ויבא לעשות כן פעם אחרת ואע"ג דקי"ל אין אדם חוטא ולא לו וא"כ לא הוה לן למיחש להכי איכא למימר דשאני הכא דלא משמע להו לאינשי דאיכא איסורא במילתא הילכך חיישינן א"נ דאי שרית למי שנתבטל בשבילו חיישינן דילמא אתי למימר לעכו"ם או לעבד שיבטלנו הילכך קנסינן ליה:

כלומר, דעת הטור שאם ביטל לאחרים, גם לאחרים אסור.

וכן פסק בשולחן ערוך:

אין מבטלין איסור לכתחילה ואפילו נפל לתוך היתר שאין בו שיעור לבטלו אין מוסיפין עליו היתר כדי לבטלו. עבר וביטלו או שריבה עליו אם בשוגג מותר ואם במזיד אסור למבטל עצמו אם הוא שלו וכן למי שנתבטל בשבילו (ואסורים למכרו גם כן לישראל אחר שלא יהנו ממה שבטלו) (איסור והיתר הארוך כלל כ"ד) ולשאר כל אדם מותר:

וכתב הבית יוסף

ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם דדוקא למבטל עצמו קנסינן לאסרו וכו' או למי שכיון לבטלו בשבילו אין זה מלשון הרמב"ם עצמו שהרי בפרק ט"ו מהמ"א כתב כלשון הזה יראה לי שכיון שהוא קנסא אין אוסרין תערובות זו אלא על זה העובר שבטל האיסור אבל לאחרים הכל מותר ע"כ ולא הזכיר שאסור למי שנתבטל בשבילו וגם הרא"ש בפג"ה כתב דברי הרמב"ם ולא הזכיר כן ונ"ל שלא כתב רבינו כן בשמו אלא לפי שמצא להרשב"א שכתב וז"ל וכי אסרינן ליה במבטלו לכתחילה דוקא למי שעבר וביטל וכן למי שנתבטל בעבורו כדי שלא יהנו לו מעשיו הרעים אבל לשאר כל אדם מותר דקנסא בלחוד הוא דקנסינן וכ"כ הרמב"ם וכ"כ הראב"ד ז"ל עכ"ל ואעפ"י שהרמב"ם בפט"ו מהמ"א לא כתב דאסור למי שנתבטל בשבילו מ"מ משמע ליה להרשב"א דממילא משמע דכיון דטעמא דקנסא כדי שלא יהנו לו מעשיו הרעים ויבא לעשות כן פעם אחרת אם אתה מתירו למי שנתבטל בשבילו איכא למיחש שמא יעשה כן פעם אחרת ואע"ג דקי"ל (ב"מ ה:) אין אדם חוטא ולא לו וא"כ לא הוה ליה למיחש להכי איכא למימר דשאני הכא דלא משמע להו לאינשי דאיכא איסורא במילתא הילכך חיישינן א"נ דאי שרית למי שנתבטל בשבילו חיישינן דילמא אתי למימר לנכרי או לעבד שיבטלנו הילכך קנסינן ליה ומדברי רבינו משמע דלא אסרינן למבטל עצמו אא"כ הוא שלו או שנתכוון לבטלו בשביל עצמו אבל אם לא היה שלו וגם לא נתכוון בשביל עצמו שרי לדידיה דכיון דלא שרינן למי שנתכוון בשבילו וגם לא היה שלו לא אהנו מעשיו הרעים קרינן ביה (ג'): כתב הרמב"ם בפט"ו מהמ"א אסור לבטל איסורים של תורה לכתחילה ואם בטל הרי זה מותר ואעפ"כ קנסו אותו חכמים ואסרו הכל אבל באיסור של דבריהם מבטלין האיסור לכתחילה כיצד חלב שנפל לקדירה שיש בה בשר עוף ונתן טעם בקדירה מרבה עליו בשר עוף אחר עד שיבטל הטעם וכן כל כיוצא בזה עכ"ל וטעמו מדאמרי' בריש ביצה (ד:) גבי עצים שנשרו מן הדקל ביום טוב מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן והא קא מבטל איסור ותנן אין מבטלין איסור לכתחילה ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין וכתב בהגמיי' וכן הורה רבינו שמחה על מי חלב שנפלו לתבשיל של בשר וצוה להוסיף מים עד שיתבטלו מי חלב דמי חלב דרבנן מיהו בפרק כל שעה (ל.) פי' ר"י גבי קדירות בפסח דהא דמבטלין לכתחילה איסור דרבנן ה"מ בדבר שאין לו שורש מן התורה כגון מוקצה וכן פי' ראבי"ה ע"כ וכתב בהגמ"ר פכ"ה דמל' הרמב"ם יש לדקדק דס"ל כדברי התוספות מדנקט בשר עוף בחלב ולא נקט חצי שיעור דבשניהם איכא פלוגתא ואין דומה לחלק בין פלוגתא דאמוראי לפלוגתא דתנאי ואי משום הלכתא נקט הכי מ"מ הו"ל הא רבותא טפי דנשמע מינה דאפי' באיסור דרבנן שיש לו שורש דאורייתא מבטלין לכתחילה עכ"ל. ול"נ דאפילו אם נפרש כן בדברי הרמב"ם מ"מ אינו כדעת התוספות ממש דהא בשר עוף בחלב לדברי התוספות חשיב יש לו שורש מן התורה כיון דאיכא בשר דאסור בחלב מדאורייתא ולא דמי למוקצה שאין לו עיקר בדאורייתא כלל וכ"כ בהדיא בפ"ק דביצה (שם) דתרומה כיון דאיכא שום דבר דאורייתא כגון דגן תירוש ויצהר אפי' במקום שאינו אלא דרבנן כגון בשאר פירות אין מבטלין וכתבו הגהות מיימון בפי"ו מהמ"א דיין נסך שלא נאסר אלא ע"י כח הנכרי אינו אוסר אלא בס' ואין מבטלין אותו לכתחילה דהוי כאילו יש לו עיקר מן התורה כיון דכתיב (דברים לב) ישתו יין נסיכם:

כלומר, לדעת הבית יוסף, גם אם יהודי חילל שבת לאחרים מותר לאחרים להנות מחילול השבת במוצאי שבת.

ומכאן לגבי הנאה מחילול שבת של יהודים בעבודות הרכבת.

לפי מרן הבית יוסף מותר במוצאי שבת לאחרים ולפי המגן אברהם אסור לאחרים עולמית. ולגבי סברת האור ציון נראה שמאחר ואין כאן מטרה להרוויח אלא שירות לאזרחים לא חלה כאן הסברא של לחזק ידי עוברי עבירה.

תגיות: 
תאריך: 
29/12/17 י' טבת התשע"ח
x

Audio Playlist