מלאכה הנעשית על ידי גוי לצורך יהודי בשבת - דיון הלכתי בנושא חילול שבת ברכבת ישראל - שיעור א

עבודת גוי עבור יהודי בשבת

נאמר במסכת שבת דף י"ט עמוד א':

ת"ר: לא ישכיר אדם כליו לנכרי בע"ש, (אולם) בד' ובה' מותר. כיוצא בו אין משלחין איגרות ביד נכרי בע"ש, (אולם) בד' ובה' מותר. אמרו עליו על ר' יוסי הכהן ואמרי לה על ר' יוסי החסיד שלא נמצא כתב ידו ביד נכרי מעולם. ת"ר אין משלחין איגרת ביד נכרי ע"ש, אא"כ קוצץ לו דמים (שכיוון שקצץ לו דמים, יש לגוי מעמד של קבלן), ב"ש אומרים כדי שיגיע לביתו (של הנמען עד כניסת השבת) וב"ה אומרים כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה (עד כניסת השבת). והלא קצץ? (והגוי במעמד של קבלן ולא של שכיר, ולכן מדוע צריך הגבלה שיגיע לבית הנמען או לבית הסמוך לחומה עד כניסת השבת?) אמר רב ששת: ה"ק ואם לא קצץ (כלומר אין מדובר כאן על גוי קבלן, ולכן) בית שמאי אומרים עד שיגיע לביתו (של הנמען) ובית הלל אומרים דעד שיגיע לבית הסמוך לחומה (כלומר לכניסה לעיר). והאמרת רישא אין משלחין (כלומר, הברייתא אמרה ברישא שאם לא קצץ אין משלחין כלל?) לא קשיא, ההא דקביע בי דואר במתא והא דלא קביע בי דואר במתא (ומבאר רש"י: משלחין בלא קוצץ בכדי שיגיע השליח למר לבית הדואר ולמר לבית הסמוך לחומה ורישא דאין משלחין בלא קוצץ כלל דלא קביע במתא ואם לא ימצאנו יהא צריך לילך אחריו בשבת):

רש"י מבאר את טעם איסור השכרת כלים לגוי:

לא ישכיר אדם כליו - לעשות בהן מלאכה בע"ש דנראה שמשכירו לו לצורך השבת:

ולכאורה נראה מדברי רש"י שיסוד האיסור הוא שביתת כלים בשבת, אולם הרי הלכה כבית הלל שאין אדם מצווה על שביתת כליו בשבת.

לכן התוספות מבארים:

לא ישכיר. אין לפרש משום שביתת כלים וכב"ש דא"כ אפי' ברביעי ובחמישי נמי אלא כב"ה היא דלית להו שביתת כלים או בחלוק וטלית וכיוצא בהן איירי דלא שייך שביתת כלים, ואסור לפי שנראה כנוטל שכר שבת אף על פי שמשכירו יחד חדש או שבוע דאם משכירו ליום אפילו ברביעי ובחמישי אסור כדמשמע בסוף הזהב (ב"מ דף נח.) גבי שוכר פועלים לשמור פרה או תינוק ודוקא לשוכרו דמיחזי כנוטל שכר שבת אבל שאלה שריא:

כלומר לדעת התוספות אין האיסור נובע מדין שביתת כלים או שמדובר בבגד וכדומה שלא שייך בו שביתת כלים, אלא האיסור נובע מכך שהיהודי נראה כנהנה משכר שבת.

וכתב רבינו בהלכות שבת פרק ו':

כ  הַנּוֹתֵן אִגֶּרֶת לַגּוֹי לְהוֹלִיכָהּ לְעִיר אַחֶרֶת--אִם קָצַץ עִמּוֹ שְׂכַר הוֹלָכָה--מֻתָּר, וְאַפִלּוּ נְתָנָהּ לוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חָשֵׁכָה:  וְהוּא שֶׁיֵּצֵא בָּהּ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ, קֹדֶם הַשַּׁבָּת.  וְאִם לֹא קָצַץ--אִם יֵשׁ בַּמְּדִינָה אָדָם קָבוּעַ שְׁהוּא מְקַבֵּץ הָאִגְּרוֹת וְשׁוֹלֵחַ אוֹתָם לְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה עִם שְׁלוּחָיו, מֻתָּר לִתֵּן לַגּוֹי הָאִגֶּרֶת:  וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה שָׁהוּת בַּיּוֹם כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לְבַיִת הַסָּמוּךְ לַחוֹמָה, קֹדֶם הַשַּׁבָּת--שֶׁמֶּא זֶה שֶׁמְּקַבֵּץ הָאִגְּרוֹת וְשׁוֹלְחָן, בֵּיתוֹ סָמוּךְ לַחוֹמָה הוּא.  וְאִם אֵין שָׁם אָדָם קָבוּעַ לְכָּךְ, אֵלָא הַגּוֹי שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ הָאִגֶּרֶת, הוּא שֶׁמּוֹלִיכָהּ לְעִיר אַחֶרֶת--אָסוּר לִשְׁלֹחַ בְּיַד גּוֹי הָאִגֶּרֶת לְעוֹלָם, אֵלָא אִם כֵּן קָצַץ לוֹ דָּמִים.

העולה מדברי רבינו:

1. אם קצץ לו דמים, כלומר מעמדו כקבלן, מותר בכל מקרה, ובלבד שהגוי ייצא מבית היהודי לפני כניסת שבת.
2. אם לא קצץ לו דמים, מותר בתנאי שיש בית דואר בעיר, ושהגוי יגיע לבית הסמוך לחומה של העיר של המשלח (תחת ההנחה שבית הדואר מצוי שם), לפני כניסת השבת, בשונה מפירוש רש"י שביאר הבית הסמוך לחומה בעיר של הנמען (וכן כתבגם כסף משנה על הלכה זו ובית יוסף סימן רמ"ז).
3. ואם אין בית דואר בעיר, אסור לעולם אפילו אם שלח בתחילת שבוע. זאת בשונה מהברייתא לעיל שהתירה אם שלח ברביעי ואפילו בחמישי.

וכתב הטור בסימן רמ"ז:

אין משלחין אגרות ביד אינו יהודי בערב שבת, ובד' ובה' מותר.

ואסיקנא אם פסק עמו בדמים בסכום ידוע, אפילו ע"ש סמוך לחשיכה מותר. ואם לא פסק עמו, אם יש בעיר שהוא שלח אותו שם איש ידוע שכל כתב שמביאים לעיר נותנים אותו לידו והוא מגיעו ליד מי שנשתלח לו, מותר אפילו בע"ש אם יש שהות ביום כדי שיוכל להגיע לבית הסמוך לחומה בעיר שהוא שלוח שם, ואם אין אדם ידוע בעיר לקבל הכתבים, אין משלחין אותו בע"ש אא"כ קצץ, ובד' ובה' מותר. והרמב"ם ז"ל כתב: לא קצץ אסור לשלח לעולם.

ופסק השולחן ערוך:

שולח אדם אגרת ביד אינו יהודי ואפילו בערב שבת עם חשיכה והוא שקצץ לו דמים בלבד שלא יאמר לו שילך בשבת ואם לא קצץ אי לא קביע בי דואר (פירוש איש ידוע שכל כתב אליו יובל והוא משלחן למי ששלוח אליו) במתא אסור לשלוח אפילו מיום ראשון ואי קביע בי דואר במתא משלחן אפילו בערב שבת והוא שיהא שהות ביום כדי שיכול להגיע לבית הסמוך לחומה:

הגה: ויש מתירין אפילו לא קצץ ואפילו לא קביע בי דואר במתא אם משלחו ביום ה' או קודם לכן (טור) ויש לסמוך עלייהו אם צריכים לכך:

כלומר, מרן פסק כמו רבינו ואילו הרמ"א פסק כמו הטור (בעת הצורך).