דיני מוקצה לסוגיו שיעור ב

דיני מוקצה בשבת

נאמר במשנה במסכת שבת פרק יז' משנה א':

כל הכלים ניטלין בשבת, ודלתותיהן עימהן, אף על פי שנתפרקו בשבת; אינן דומין לדלתות הבית, לפי שאינן מן המוכן

וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה:

אמרו אף על פי שנתפרקו בשבת, תיקונו אע"פ שנתפרקו בחול ניטלין בשבת, ואינן דומין לדלתות הבית שאם נתפרקו אסור לטלטלן ואפילו נתפרקו בשבת, לפי שאין הכונה בהן לטלטלן ולהעבירן ממקום למקום ולא נעשו לכך, וזה הוא ענין אמרו לפי שאינן מן המוכן

מדברי הרמב"ם אנו למדים:

1. דלתות כלים שונות מדלתות הבית, כי דלתות הכלים דינם ככלים שמותרים בטלטול.
2. דלתות הבית שנתפרקו בין לפני שבת ובין בשבת, אסורים בטלטול, כי דלתות אלו לא נועדו לטלטלם ממקום למקום.
3. סיבוב דלת על צירה אינו נחשב טלטול, אלא הוזזת הדלת ממקום למקום. ולכן אם אדם שכח חפצים ברכבו, אם בפתיחת הדלת תדלק נורה או אזעקה, אין אישור טלטול מוקצה בפתיחת וסגירת הדלת אינה נחשבת טלטול
4. באותו אופן, גם נגיעה במוקצה מבלי לטלטלו אינו נחשב כטלטול מוקצה בשבת. לכן השענות או נגיעה ברכב מבלי להזיזו אינו נחשב טלטול מוקצה בשבת.

נאמר במשנה ב':

נוטל אדם קורנס, לפצע בו אגוזים.  קורדום, לחתוך בו את הדבלה.  מגירה, לגור בה את הגבינה.  מגרפה, לגרוף בה את הגרוגרות.  את הרחת ואת המזלג, לתת עליו לקטן.  את הכוש ואת הכדכד, לדחוף בו.  מחט של יד, ליטול בה את הקוץ; ואת של סקאים, לפתוח בה את הדלת

וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה:

קורנס, הפטיש. קרדום, הגרזן. מגרה, המשור שנושרין בו הנגרים את העצים. מגרפה, כלי שגורפין בו. רחת, לוח שבו זורין את החטים מפורסם וידוע בצורתו. ומזלג, שלשה עצים תקועים בידית אחת כדמות אצבעות היד מסירים בו התבן מן הזרעים. כוש, כלי שטוין בו. כדכד, אלכ'לאל. מחט של יד, מחט של תפירה. וממה שאמר לטול בה את הקוץ משמע שמותר בשבת להוציא קוצים וברקנים הנדקרים בגוף. וכן מותר לסחוט את המכה להוציא את הלחה אבל לא להרחיב את פיה. ומחט של סקאים, המחט הגדולה שתופרין בה אריג השער הנקרא שק.

כתב הרמב"ם בפרק כ"ה מהלכות שבת:

א  יֵשׁ כְּלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶתֵּר, וְהוּא הַכְּלִי שֶׁמֻּתָּר לַעֲשׂוֹת בּוֹ בַּשַּׁבָּת דָּבָר שֶׁנַּעֲשֶׂה לוֹ--כְּגוֹן כּוֹס לִשְׁתּוֹת בּוֹ, וּקְעָרָה לֶאֱכֹל בָּהּ, וְסַכִּין לַחְתֹּךְ בּוֹ בָּשָׂר וּפַת, וְקֻרְדֹּם לִפְצֹעַ בּוֹ אֱגוֹזִים, וְכַיּוֹצֶא בָּהֶן.

ב  וְיֵשׁ כְּלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְאִסּוּר, וְהוּא הַכְּלִי שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת בּוֹ בַּשַּׁבָּת דָּבָר שֶׁנַּעֲשֶׂה לוֹ--כְּגוֹן מַכְתֶּשֶׁת וְרֵחַיִם וְכַיּוֹצֶא בָּהֶן, שֶׁאָסוּר לִכְתֹּשׁ וְלִטְחֹן בַּשַּׁבָּת.

ג  כָּל כְּלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶתֵּר--בֵּין הָיָה שֶׁלְּעֵץ, אוֹ שֶׁלְּחֶרֶס, אוֹ שֶׁלְּאֶבֶן, אוֹ שֶׁלְּמַתֶּכֶת--מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ בַּשַּׁבָּת, בֵּין בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ שֶׁלַּכְּלִי, בֵּין לְצֹרֶךְ מְקוֹמוֹ, בֵּין לְצֹרֶךְ גּוּפוֹ.  וְכָל כְּלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְאִסּוּר--בֵּין הָיָה שֶׁלְּעֵץ, אוֹ שֶׁלְּחֶרֶס, אוֹ שֶׁלַּאֲבָנִים, אוֹ שֶׁלְּמַתֶּכֶת--מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ בַּשַּׁבָּת, בֵּין לְצֹרֶךְ גּוּפוֹ, בֵּין לְצֹרֶךְ מְקוֹמוֹ; אֲבָל בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ שֶׁלַּכְּלִי, אָסוּר.

ד  כֵּיצַד:  מְטַלְטֵל הוּא אֶת הַקְּעָרָה שֶׁלְּעֵץ לֶאֱכֹל בָּהּ, אוֹ לֵישֵׁב בִּמְקוֹמָהּ; אוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִגָּנֵב, וְזֶה הוּא בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ.  וְכֵן אִם טִלְטַל אוֹתָהּ מִן הַחַמָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִיבַשׁ וְתִשָּׁבֵר, אוֹ מִן הַגְּשָׁמִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִתְפַּח וְתִפָּסֵד--הֲרֵי זֶה טִלְטוּל בִּשְׁבִיל עַצְמָהּ; וּמֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁמְּלַאכְתָּהּ לְהֶתֵּר.

ה  וְכֵן מְטַלְטֵל הוּא הָרֵחַיִם אוֹ הַמַּכְתֶּשֶׁת לִשְׁבֹּר עָלֶיהָ אֱגוֹזִים, אוֹ לַעֲלוֹת עָלֶיהָ לַמִּטָּה--וְזֶה הוּא לְצֹרֶךְ גּוּפוֹ; אוֹ לֵישֵׁב בִּמְקוֹמָהּ.  אֲבָל אֵינוּ מְטַלְטְלָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִשָּׁבֵר, וְלֹא כְּדֵי שֶׁלֹּא תִגָּנֵב.  וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֶא בְּזֶה.

וכתב מרן שולחן ערוך בסימן ש"ח:

סעיף ג

כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו (ואם נשתמש לאיסור בבין השמשות כגון נר שהודלק עיין לעיל סימן רע"ט) בין לצורך גופו כגון קורנס של זהבים או נפחים לפצוע בו אגוזים קורדם לחתוך בו דבלה בין לצורך מקומו דהיינו שצריך להשתמש במקום שהכלי מונח שם ומותר לו ליטול משם ולהניחו באיזה מקום שירצה אבל מחמה לצל דהיינו שאינו צריך לטלטלו אלא מפני שירא שישבר או יגנב שם אסור:

הגה: כל מוקצה אינו אסור אלא בטלטולו אבל בנגיעה בעלמא שאינו מנדנדו שרי ולכן מותר ליגע במנורה שבבית הכנסת שנרות דולקות עליו או בתנור שדולק בו אש וכן מותר ליקח דבר היתר המונח על דבר מוקצה (מרדכי פרק כל הכלים וריש ביצה ורבינו ירוחם חלק י"ג והמגיד פרק כ"ה ותרומת הדשן סימן ס"ז וכל בו סוף דיני שבת) וכן מותר לטלטל דבר מוקצה על ידי נפוח דלא הוי טלטול אלא כלאחר יד ולא מיקרי טלטול (תשובת מהרי"ו):

העולה מדברי הרמב"ם:

1. כלי שמלאכתו לאיסור הוא חפץ שהוא משמש ככלי (להבדיל מדבר שאינו כלי כגון אבנים, מקלות וכדומה).
2. כלי שמלאכתו לאיסור, מותר לטלטלו בשבת לצורך שימוש מותר בשבת בכלי או מאחר והוא צריך את מקומו.
3. במידה והכלי מונח בשבת במקום שפוגע בהרגשה הטובה של בני הבית, מותר לטלטלו משם בשבת, כי זה צורך גופו.
4. כאשר אדם מטלטל כלי שמלאכתו לאיסור, מותר להניחו היכן שירצה ולאו דווקא במקום הקרוב.
5. מותר לאדם להורות לאדם אחר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו, אולם יש לעיין בדבר אם מותר למסור לאדם אחר.
6. אם כלי שמלאכתו לאיסור שמטלטלו לצורך מקומו נפל במהלך הטלטול, אם מקומו כעת לא מפריע אסור לטלטלו למקום אותו תכנן מלכתחילה.
7. כלי שמלאכתו לאיסור שנמצא בחוץ ואדם חושש שמא ייגנב או יתקלקל, אסור להערים ולשבת במקום הכלי כדי שיטלטלו לצורך מקומו, אולם מותר להיות ערמומי ולהשתמש בכלי לצורך גופו.
8. כלי שמלאכתו להיתר ולאיסור, דינו ככלי שמלאכתו להיתר, אלא אם עיקר השימוש הוא לאיסור שאז דינו ככלי שמלאכתו לאיסור.
9. כלי שמוקצה מחמת איסור כגון פמוט עם נר, דינו שונה מכלי שמלאכתו לאיסור ואסור לטלטלו בכל אופן בשבת (ואפילו ע"י כיכר, כי התירו כיכר רק עבור המת).
10. יש לציין שבפרק כא הלכה ל"א מגדיר מארי את איסור מוקצה כאיסור קל.

נאמר במשנה בפרק כ"ד שבת:

מי שהחשיך בדרך, נותן כיסו לנוכרי; אם אין עימו נוכרי, מניחו על החמור.  הגיע לחצר החיצונה, נוטל את הכלים הניטלין בשבת; ושאינן ניטלין, מתיר את החבלים, והשקין נופלין.

וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה:

התרנו לו שיתן כיסו לגוי לפי שטבוע באדם אהבת ממונו ואי אפשר שיזרקנו, ואלמלי התר זה היה מביאו בידו. ואמרו מניחו על החמור, בתנאי שיתננו על הבהמה בשעת הלוכה, ואם עמדה יקחנו מעליה כדי שלא תהא הנחה, וכשתהלך יחזירנו עליה עד שיגיע לפתח חצרו יקחנו מעליה בשעת הילוכה ויזרקנו לחצרו כלאחר יד כדי שלא יהא מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד. וחייבנוהו שיתן כיסו על הבהמה בעת הלוכה כדי שלא יהא מחמר. ומחמר, הוא הנותן משוי על הבהמה ומנהיגה או ינהיגנה כשהיא נושאת משוי ויזרזנה ללכת אע"פ שלא נתנו עליה, ואפילו היה המשוי כל שהוא. ופסק ההלכה המחמר בשבת פטור. וכבר הודעתיך שפטורי שבת פטור אבל אסור. ואם לא היה עם האדם לא בהמה ולא גוי מביאו בעצמו ומהלך בו פחות פחות מארבע אמות. ואמרו הגיע לחצר החיצונה. אינו שייך לדין הכיס.

וכן כתב הרמב"ם בפרק ו':

כב מִי שֶׁהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ, וְקָדַשׁ עָלָיו הַיּוֹם, וְהָיָה עִמּוֹ מָעוֹת--נוֹתֵן כִּיסוֹ לְנָכְרִי לְהוֹלִיכוֹ לוֹ, וּלְמוֹצָאֵי שַׁבָּת לוֹקְחוֹ מִמֶּנּוּ.  וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ שָׂכָר עַל זֶה, וְאַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנוֹ לוֹ מִשֶּׁחָשֵׁכָה--מֻתָּר:  מִפְּנֵי שֶׁאָדָם בָּהוּל עַל מְמוֹנוֹ, וְאֵי אִפְשָׁר שֶׁיַּשְׁלִיכוֹ; וְאִם לֹא תַתִּיר לוֹ דָּבָר זֶה, שְׁאֵין אִסּוּרוֹ אֵלָא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים--יָבוֹא לַהֲבִיאוֹ בְּיָדוֹ, וְעוֹבֵר עַל מְלָאכָה שֶׁלַּתּוֹרָה.

כג  בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּכִיסוֹ; אֲבָל מְצִיאָה, לֹא יִתֵּן לְנָכְרִי, אֵלָא מוֹלִיכָהּ, פָּחוּת פָּחוּת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת.

ובפרק כ':

ו  מִי שֶׁהִחְשִׁיךְ בַּדֶּרֶךְ, וְלֹא הָיָה עִמּוֹ נָכְרִי שֶׁיִּתֵּן לוֹ כִּיסוֹ, וְהָיְתָה עִמּוֹ בְּהֵמָה--מַנִּיחַ כִּיסוֹ עָלֶיהָ כִּשְׁהִיא מְהַלֶּכֶת, וּכְשֶׁתִּרְצֶה לַעֲמֹד נוֹטְלוֹ מֵעָלֶיהָ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תַעֲמֹד וְהוּא עָלֶיהָ, עַד שֶׁלֹּא תִהְיֶה שָׁם לֹא עֲקִירָה וְלֹא הַנָּחָה.  וְאָסוּר לוֹ לְהַנְהִיגָהּ, וְאַפִלּוּ בְּקוֹל, כָּל זְמָן שֶׁהַכִּיס עָלֶיהָ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה מְחַמֵּר בַּשַּׁבָּת.  וּגְזֵרַת חֲכָמִים הִיא, שֶׁלֹּא יַנִּיחַ כִּיסוֹ עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה, אֵלָא אִם אֵין עִמּוֹ נָכְרִי.

ז  הָיָה עִמּוֹ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, מַנִּיחַ כִּיסוֹ עַל הַחֲמוֹר, וְאֵינוּ נוֹתְנוֹ לְאֶחָד מֵהֶן, מִפְּנֵי שְׁהֶן אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל.  הָיָה עִמּוֹ חֵרֵשׁ וְשׁוֹטֶה, וְאֵין עִמּוֹ בְּהֵמָה--נוֹתְנוֹ לַשּׁוֹטֶה; שׁוֹטֶה וְקָטָן, נוֹתְנוֹ לַשּׁוֹטֶה; חֵרֵשׁ וְקָטָן, נוֹתְנוֹ לְאֵי זֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה.  לֹא הָיְתָה עִמּוֹ בְּהֵמָה, וְלֹא נָכְרִי, וְלֹא אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ--מְהַלֵּךְ בּוֹ פָּחוּת פָּחוּת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת.  וְאַפִלּוּ מְצִיאָה שֶׁבָּאָה לְיָדוֹ, מְהַלֵּךְ בָּהּ פָּחוּת פָּחוּת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת:  אֲבָל קֹדֶם שֶׁתָּבוֹא לְיָדוֹ--אִם יָכוֹל לְהַחְשִׁיךְ עָלֶיהָ, מַחְשִׁיךְ; וְאִם לָאו, מוֹלִיכָהּ פָּחוּת פָּחוּת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת.

מהלכות זו אנו למדים:

1. יש עדיפות לתת לגוי במקום על הבהמה כי חכמים לא גזרו איסור אמירה לגוי במקרה של אדם ששכח את כיסו.
2. במציאה לא התרו אמירה לגוי כי היהודי לא יגע בגינה וכמו כן יש חשש שמא הגי ירשה לעצמו לקחת לרשותו כי זה מציאה ולא חפץ של היהודי.
3. לגבי כיסו, המידרג הוא – גוי, בהמה, שוטה, חרש או קטן, מוליכו פחות פחות מ-4 אמות.
4. לגבי מציאה – אין מידרג אלא מוליכה פחות פחות מ-4 אמות.

וכתב מרן באורח חיים סימן רס"ו:

סעיף א - מי שהיה בא בדרך וקדש עליו היום, והיה עמו מעות, ויש לו חמורו וגם יש עמו אינו יהודי, לא יניח כיסו על חמורו, מפני שהוא מצווה על שביתתו, אלא נותן כיסו לאינו יהודי להוליכו לו, ולמוצאי שבת לוקחו ממנו. ואפילו לא נתן לו שכר על זה, ואף על פי שנתנו לו משחשיכה, מותר. אבל אם מצא מציאה, אינו יכול ליתנה לאינו יהודי, אלא אם כן באה לידו מבעוד יום דהשתא הויא ככיסו:

סעיף ב - אם אין עמו אינו יהודי, מניחו על חמורו, וכדי שלא יהא חייב משום מחמר (פירוש, מנהיג את החמור) אי איכא עקירה והנחה, מניחו לאחר שעקרה יד ורגל ללכת, דלאו עקירה היא, וכשהיא עומדת נוטל הימנה, ולאחר שתחזור ותעקר רגלה יניחנו. ויש אומרים שצריך ליזהר מלהנהיגה בקול רם כל זמן שהכיס עליה:

הגה: והוא לא ירכב על החמור, אלא ילך ברגליו. ואם הוא צריך לצאת חוץ לתחום, מפני שמתיירא מן הלסטים או שאר סכנה, ואפילו הוא תוך התחום, יכול לישב על החמור ולרכוב. (ריב"ש וב"י בשם תשב"ץ):

ובסעיף י"ג כתב מרן:

מצא ארנקי בשבת, אסור ליטלו, אף על פי שירא פן יקדמנו אחר:

ונשאלת השאלה היא האם הרמב"ם מסכים עם הדין של מרן שבמציאה של ארנק לא התירו ליטלו.

נאמר בגמרא מסכת שבת דף קנ"ג עמוד א':

מאי טעמא שרו ליה רבנן למיתב (לתת) כיסיה לנכרי? קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, (ולכן) אי לא שרית ליה אתי לאיתויי ד' אמות ברה"ר. אמר רבא ודוקא כיסו אבל מציאה לא. פשיטא, כיסו תנן? מהו דתימא הוא הדין אפילו מציאה והאי דקתני כיסו אורחא דמילתא קתני קמ"ל (שלא הקלו במציאה), ולא אמרן אלא דלא אתי לידיה אבל אתי לידיה, ככיסיה דמי (אם הגיע המציאה לידיו, דינה ככושו). איכא דאמרי בעי רבא מציאה הבאה לידו מהו? כיון דאתא לידיה ככיסיה דמי או דילמא כיון דלא טרח בה לאו ככיסיה דמי? תיקו:

אין עמו נכרי:

טעמא דאין עמו נכרי, הא יש עמו נכרי לנכרי יהיב ליה. מאי טעמא? חמור אתה מצווה על שביתתו, נכרי אי אתה מצווה על שביתתו. (היו לפניו) חמור וחרש שוטה וקטן, אחמור מנח ליה, לחרש שוטה וקטן לא יהיב ליה, מ"ט הני אדם האי לאו אדם (מסביר רבינו חננאל, שמאחר ואין בהם דעת אין הם בגדר של אדם שיש בו דעת, ולכן דינם לגבי דין זה כבהמה). (היו לפניו) חרש ושוטה? לשוטה. (היו לפניו) שוטה וקטן? שוטה. איבעיא להו (היו לפניו) לחרש וקטן מאי? אליבא דר"א לא תיבעי לך, דתניא ר' יצחק אומר משום ר' אליעזר תרומת חרש, לא תצא לחולין, מפני שהוא ספק. כי תיבעי לך אליבא דרבנן, דתנן: חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה, אלו הן חרש שוטה וקטן והתורם את שאינו שלו ונכרי שתרם את של ישראל אפילו ברשותו אין תרומתו תרומה. מאי? לחרש יהיב ליה דקטן אתי לכלל דעת (עדיף לתת לחרש כי קטן יגיע לכלל דעת) או דילמא לקטן יהיב ליה דחרש אתי לאחלופי בגדול פיקח (ייתן לקטן כי חרש עלול להתחלף בפקח)? איכא דאמרי לחרש יהיב ליה, איכא דאמרי לקטן יהיב ליה. אין שם לא נכרי ולא חמור ולא חרש ולא שוטה ולא קטן מאי? אמר רבי יצחק עוד אחרת היתה ולא רצו חכמים לגלותה. מאי עוד אחרת היתה? במוליכו פחות פחות מד' אמות. אמאי לא רצו חכמים לגלותה? משום (משלי כה, ב) כבוד אלהים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר. והכא מאי כבוד אלהים איכא? דילמא אתי לאתויי ד' אמות ברה"ר (שמא יבוא לטלטל ארבע אמות ברשות הרבים).

בפרק כ' באמצע הערה טז', כתב מארי:

28683.jpg

מדברי הרמב"ם בתשובה אנו למדים:

1. איסור מוקצה לפי הרמב"ם הוא איסור קל.
2. ולכן, מותר לטלטל מציאה בשבת אפילו שהיא מוקצה כגון מעות, בניגוד לשיטת מרן שאוסר לטלטל מציאה של ארנק.
3. טלטול בתוך ארבע אמור מותר לכתחילה ואין בו כל איסור.

השאלה היא האם בגלל שאיסור מוקצה הוא איסור קל, האם מותר לומר לגוי לטלטל מוקצה? האם מותר לטלטל בדרך הערמה?

כתב הרמב"ם בפרק כ"ה:

יג  [יד] שְׁנֵי דְּבָרִים, אֶחָד אָסוּר לְטַלְטְלוֹ וְאֶחָד מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ, וְהֶן סְמוּכִים זֶה לְזֶה אוֹ זֶה עַל זֶה אוֹ זֶה בְּזֶה, וּבִזְמָן שֶׁמְּטַלְטְלִין אֶחָד מֵהֶן יִטַּלְטַל הַשֵּׁנִי--אִם הָיָה צָרִיךְ לַדָּבָר שֶׁמֻּתָּר לְטַלְטְלוֹ, מְטַלְטְלוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁדָּבָר הָאָסוּר מִטַּלְטֵל עִמּוֹ; וְאִם הָיָה צָרִיךְ לְטַלְטַל דָּבָר הָאָסוּר, לֹא יְטַלְטְלֶנּוּ בְּאוֹתוֹ דָּבָר הַמֻּתָּר.

יד  [טו] כֵּיצַד:  פָּגָּה שֶׁהָיְתָה טְמוּנָה בְּתֶבֶן, וַהֲרָרָה שֶׁהָיְתָה עַל גַּבֵּי הַגֶּחָלִים--תּוֹחֲבָן בַּכּוּשׁ אוֹ בַּכַּדְכַּד וְנוֹטְלָן, וְאַף עַל פִּי שֶׁהַתֶּבֶן וְהַגֶּחָלִים נִנְעָרִים בְּשָׁעַת נְטִילָה; וְכֵן לֶפֶת אוֹ צְנוֹנוֹת שֶׁהָיוּ טְמוּנִים בֶּעָפָר, וּמִקְצַת הָעַלִּים מְגֻלִּים--שׁוֹמְטָן בַּשַּׁבָּת בָּעַלֶּה שֶׁלָּהֶן, וְאַף עַל פִּי שֶׁהֶעָפָר נִנְעָר.  אֲבָל אִם הָיָה כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק עַל גַּבֵּי הָאֶבֶן, אוֹ עַל גַּבֵּי הַקּוֹרָה--לֹא יְטַלְטַל הָאֶבֶן אוֹ הַקּוֹרָה, בַּכִּכָּר אוֹ בַּתִּינוֹק שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ.  וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֶא בְּזֶה.

טו  [טז] נוֹטֵל אָדָם אֶת בְּנוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ גַּעְגּוּעִין עָלָיו, וְהָאֶבֶן בְּיָדוֹ; אֲבָל לֹא דֵּינָר--שְׁאִם יִפֹּל הַדֵּינָר, יִטְּלֶנּוּ הָאָב בְּיָדוֹ.  כַּלְכָּלָה שֶׁהָיְתָה נְקוּבָה, וְסָתַם נֶקֶב שֶׁלָּהּ בָּאֶבֶן--מֻתָּר לְטַלְטְלָהּ, שֶׁהֲרֵי הָאֶבֶן נַעֲשָׂת כְּדֹפֶן.  הָיְתָה הַכַּלְכָּלָה מְלֵאָה פֵּרוֹת, וְהָאֶבֶן בְּתוֹךְ הַפֵּרוֹת--אִם הָיוּ הַפֵּרוֹת רְטֻבִּים כְּגוֹן עֲנָבִים וְתֻתִּים, נוֹטֵל אוֹתָהּ כְּמוֹת שְׁהִיא:  שְׁאִם יְנַעַר הַפֵּרוֹת, יִטָּנְפוּ בֶּעָפָר; וּבִמְקוֹם הֶפְסֵד, לֹא גָזְרוּ.

מהלכות אלו אנו למדים שחכמים לא התירו טלטול מוקצה בכל צורך אלא על אף שטלטול מוקצה הוא איסור קל, מה שהתירו חכמים שהתירו ומה שלא התירו – אין להקל.