מלאכת ממרח - האם יש איסור בשימוש בקרמים סבונים ג'ל ועוד

דיני ממרח בשבת

נאמר בגמרא מסכת שבת דף עד' עמוד ב':

אמר אביי האי מאן דעבד חלתא חייב אחת עשרה חטאות ואי חייטיה לפומיה חייב שלש עשרה חטאות:

וביאר רש"י ש"חלתא" היא כוורת קנים, ואחת מעבירות שהוא עובר היא מלאכת ממחק - החליקן הרי זה ממחק.

כלומר החלקת הקנים היא איסור של ממחק.

נאמר בגמרא מסכת שבת דף עה' עמוד ב':

והממחקו והמחתכו:

אמר רבי אחא בר חנינא השף בין העמודים בשבת (מי שהחליק את העור והסיר את השערות שעל פני העור) חייב משום ממחק, אמר רבי חייא בר אבא ג' דברים סח לי רב אשי משמיה דרבי יהושע בן לוי דהמגרר ראשי כלונסות בשבת (ביאר רש"י: שיהיו ראשיהן שוין וחדין) חייב משום מחתך ההממרח רטיה בשבת (ביאר רש"י: מחליק תחבושת על המכה) חייב משום ממחק

מלשון הגמרא אנו למדים שאיסור ממחק זה להחליק פנים של משטח גס/מחוספס (כגון עור או תחבושת).

נאמר במשנה מסכת שבת פרק כ"ב:

ג  שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוון לעשותה כלי.  אין נוקבין מגופה של חבית, דברי רבי יהודה; ורבי יוסי מתיר.  לא ייקבנה מצידה.  אם הייתה נקובה--לא ייתן עליה שעווה, מפני שהוא ממרח; אמר רבי יהודה, מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב; ואמר, חושש אני לו מחטאת.

מלשון המשנה אנו למדים שהאיסור הוא החלקת הנקב (שבחבית) ולא עצם פעולת המריחה של השעווה.

וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה:

לא יקבנה מצדה, כלומר החבית. ושעוה, הדונג. ממרח, מחליק. ונטה רבן יוחנן בן זכאי לחייב חטאת לזה שנתן שעוה על פי הנקב. והלכה כר' יוסי.

כלומר, גם מדברי הרמב"ם אנו למדים שהאיסור הוא הנתינה בפי הנקב ולא עצם פעולת המריחה.

וכתב הרמב"ם בפרק י"א מהלכות שבת:

ה  הַמַּפְשִׁיט מִן הָעוֹר כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קָמִיעַ, חַיָּב.  וְכֵן הַמְּעַבֵּד מִן הָעוֹר כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קָמִיעַ, חַיָּב.  וְאֶחָד הַמְּעַבֵּד, וְאֶחָד הַמּוֹלֵחַ--שֶׁהַמְּלִיחָה, מִין עִבּוּד הִיא.  וְאֵין עִבּוּד בְּאֹכָלִין.  וְכֵן הַמּוֹחֵק מִן הָעוֹר כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קָמִיעַ, חַיָּב.  וְאֵיזֶה הוּא מוֹחֵק--זֶה הַמַּעְבִיר הַשֵּׂעָר אוֹ הַצֶּמֶר מֵעַל הָעוֹר אַחַר מִיתָה, עַד שֶׁיַּחְלִיק פְּנֵי הָעוֹר.

ו  הַמְּפָרֵק דּוּכְסוֹסְטוֹס מֵעַל הַקֶּלֶף--הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מַפְשִׁיט, וְחַיָּב.  הַדּוֹרֵס עַל הָעוֹר בְּרַגְלוֹ עַד שֶׁיִּתְקַשֶּׁה, אוֹ הַמְּרַכְּכוֹ בְּיָדוֹ וּמוֹשְׁכוֹ וּמַשְׁוֶה אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהָרַצְעָנִין עוֹשִׂין--הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מְעַבֵּד, וְחַיָּב.  הַמּוֹרֵט נוֹצָה מִן הָאֶבְרָה--הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מוֹחֵק, וְחַיָּב.  וְכֵן הַמְּמָרֵחַ רְטִיָּה כָּל שְׁהוּא, אוֹ שַׁעְוָה, אוֹ זֶפֶת, וְכַיּוֹצֶא בָּהֶן מִדְּבָרִים הַמִּתְמָרְחִין, עַד שֶׁיַּחְלִיק פָּנִים--חַיָּב מִשּׁוֹם מוֹחֵק.  וְכֵן הַשָּׁף בְּיָדוֹ עַל הָעוֹר הַמָּתוּחַ בֵּין הָעַמּוּדִים, חַיָּב מִשּׁוֹם מוֹחֵק.

וכן כתב הרמב"ם בפרק כ"ג:

יא  הַמְּמָרֵחַ רְטִיָּה, חַיָּב מִשּׁוֹם מוֹחֵק אֶת הָעוֹר; לְפִיכָּךְ אֵין סוֹתְמִין נֶקֶב בְּשַׁעְוָה וְכַיּוֹצֶא בָּהּ, שֶׁמֶּא יְמָרַח.  וְאַפִלּוּ בְּשֻׁמָּן, אֵין סוֹתְמִין אֶת הַנֶּקֶב--גְּזֵרָה, מִשּׁוֹם שַׁעְוָה.

מדברי הרמב"ם אנו למדים שהגדרת איסור ממחק/ממרח היא להחליק פנים של משטח מסויים (כגון עור או תחבושת), ולא עצם פעולת המריחה. כי בהגדרת אב מלאכה של הסרת שער מעל פני העור אין שום פעולת מריחה, וכן נקודת ההשוואה בין תלישת נוצה לבין מריחת שעווה היא לא פעולת המריחה, כי אין בתלישת נוצה שום פעולת מריחה, אלא רק החלקת פני המשטח שרוצים להחליקו.

וכתב מארי בהערה י"ג:

28698.jpg

העולה מדברי הרמב"ם ומארי:

1. הגירסא המשובשת שבדפוסים "שיחליק פניהם", היא שגרמה לפוסקים להבין שהרמב"ם אוסר למרח שעווה או זפת כי הוא מחליק של פני השעווה או הזפת. אולם הגירסא לפי כתבי היד היא "מחליק פנים" כלומר האיסור הוא להחליק את פני התחבושת.
2. לכן לשיטת הרמב"ם אין איסור בשימוש בסבון מוצק או משחת שיניים. מאחר ואין איסור של ממחק או ממרח בסבון או במשחת השיניים, כי שכפי שאמרנו לעיל האיסור הוא להחליק פני משטח מסוים, שיש צורך להחליקו. ובשימוש בסבון ומשפחת שיניים אין פעולת של החלקה.
3. יש פוסקים שאוסרים להשתמש בדאודורנט שאינו נוזלי אולם לשיטת הרמב"ם השימוש בכל סוגי הדאודורנטים מותר בשבת.
4. שימוש בג'ל בשיער – מעיקר הדין אין בכך איסור ממחק (אבל ברור שאין זה דרכנו)
5. שימוש במשחה רפואית – מצד דין של ממחק או ממרח אין איסור. מצד הדין של רפואה בשבת (גזירת שחיקת סממנים) – אם האדם בגדר של חולה (אם יש לו פצע), מותר. ואם הוא בגדר של מצטער ניתן במקרה הצורך לסמוך על הפוסקים שסוברים שבמציאות של ימינו שהתרופות והמשחות מיוצרות במפעלים המפוקחים על ידי משרד הבריאות ואין אנשים מכינים בבית הפרטי תרופות או משחות, ולכן אין איסור של שחיקת סממנים.
6. שימוש בשפתון לשפתיים יבשות – מותר.
7. שימוש בשפתון – מדין ממחק או ממרח אין איסור, אולם מצד דין של צובע יש לאסור. אולם אם השפתון הוא בהיר, ללא צבע, מותר בשימוש בשבת.
8. שימוש בפודרה על בסיס אבקה – מותר בשבת.
9. שימוש במייקאפ או איפור שמטרתו לצבוע – אסור בשבת (ייתכן ובמייקאפ יש גם איסור של ממחק מדין החלקת פני עור האדם).
10. מותר להשתמש בחומרי סיכה שאינן כשרות, כל שאינן קרובים לפה. כך שאין חשש לבליעה (ואין לומר שאסור מדין סיכה כשתייה).

שיטת השו"ע

1. מרן השו"ע הביא דין תלמודי בסימן שי"ד, סעיף יא.

אסור ליתן שעוה או שמן עם הנקב החבית לסתמו מפני שהוא ממרח, וכבר עמדנו על כך שהדין התלמודי מתייחס להחלקת מקום הסתימה בחבית.

2. בסימן שכו, סעיף י, כתב הרמ"א: ואסור לרחוץ ידיו במלח, כל שכן בבורית, או בשאר חלק שנימוח על ידו והוי נולד.

ועיין משנה ברורה, שם, ס"ק ל, שהביא בשם תפארת ישראל, ועוד, שבבורית רכה יש איסור משום ממרח.

כלומר, שלדעתם גם כשממרחים משחות וכיו"ב, כשהם בפני עצמם, ולא מחליקים בהם דברים אחרים, יש איסור ממרח.

עיין שושנת המלך, שם, בשם מהרי"ץ, שהוא חולק על הרמ"א, ושהוא מתיר, ושכך המנהג בתימן, שרחצו בסבון בשבת.

כמו כן המעיין בכלכלת השבת, קופת הרוכלים של תפארת ישראל מלאכת ממחק לא' ימצא בדוגמאות שהביא, שהחלקת משחה, או סבון כשהם לעצמם, הם בגדר ממרח.

3. כתב הרמ"א, בשו"ע, או"ח שכא, יט, "ומותר להחליק האוכל בשבת, ולא הוי בזה משום ממחק, הואיל ואפשר לאכלו בלא זה".

ועיין משנה ברורה, שם, ס"ק פ, שרק בזפת ושעווה, מדברים המתמרחים, יש בהם משום איסור ממרח, שהוא איסור ממחק.

כך יוצא אפוא, ששיטת הרמ"א שכל דבר המתמרח, אסור להחליקו. אפילו כשהוא בפני עצמו, חוץ מדברי מאכל.

ומרן לא גילה דעתו, אך פוסקי זמננו נמשכו אחרי שיטה זו, ואסרו שימוש במשחות רבות, בגלל חשש ממרח.

ואסור גם משחק בפלסטלינה, עיין על כך בשמירת שבת כהלכתה ובילקוט יוסף.

ושיטתם גרמה להם למבוכה, ולחילוקים שונים, עיין שמירת שבת כהלכתה, פרק לג, סעיף יג, הערה נח, שהחזון איש נטה להקל בשימוש במשחה בגוף האדם, אבל דבריו צ"ע.

כי הוא התיר להניח משחה על פצע, ולא למרחה.

וכן הגר"ש אוירבעך ז"ל התיר למרוח משחה על גוף האדם, בתנאי שיספג אותה בבשר.

וכאמור, כל הנ"ל לשיטת הרמב"ם מותרים.