דין משקאות חמץ בפסח - בירה ויסקי ערק וכד'
יום השישי כ"ב אדר התשע''ח 9.3.18
מקורות:
גמרא פסחים דף לה ע''א
חולין דף קכ ע''א
רמב''ם הלכות חמץ ומצה
יום שישי כ"ב אדר תשע"ח
https://net-sah.org/video/40838
דיני תערובת חמץ
נאמר במשנה במסכת פסחים דף מב' עמוד א':
ואלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי וזומן של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים ר"א אומר אף תכשיטי נשים זה הכלל כל שהוא ממין דגן הרי זה עובר בפסח טהרי אלו באזהרה ואין בהן משום כרת
ומבאר רש"י:
ואלו עוברין - עליהן בבל יראה ובבל ימצא וכולהו מפרש להו בגמרא.
וביאר התוספות:
ואלו עוברין בפסח - פ"ה לעבור עליהן בבל יראה ובבל ימצא וגם ריב"א מדקדק מלשון עוברים דמשמע עוברין מן העולם ואין נראה לר"ת דמשמע דכל הנך מרבינן מכל מחמצת לא תאכלו ואפילו באכילה לא הוה מיחייב אי לאו דרבייא קרא ומהיכי תיתי בל יראה ובל ימצא ונראה לר"ת דאלו עוברין פי' האוכלין ועוברין היינו מעל השולחן דלאו בני מיכל נינהו אבל בל יראה ליכא:
כלומר, לשיטת רש"י פירוש המילה "עוברים" הוא שעוברים על איסור, כלומר גם בתערובת חמץ יש איסור של בל ייראה ובל יימצא ואילו לשיטת הרמב"ם תם שפירוש המילה "עוברים" הוא לסלק מעל השולחן שלא ייאכלו, אבל אין בתערובת חמץ איסור של בל ייראה ובל יימצא.
וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה:
ענין עוברין, עוברין עליהן בבל יראה ובבל ימצא. כותח, "אלמרי". ושכר, כל דבר המשכר, ויש שעושין משקאות המשכרין ממשרת חטים ושעורים וכיוצא בהן. וכך היה שכר של אנשי מדי, כלומר עשוי ממשרת פת כמו "אלמזר" שעושים במצרים היום. וחומץ האדומי, היו נותנין בו גרגרי שעורים. וזיתוס, לוקחין מלח וקמח שעורים וגרגרי חריע חלקים שוים ולשין אותן במים והיו משתמשים בו לרפואה. וזימא של צבעין, משרת מורסן וסובין משתמשים בו צבעי הארגמן. ועמילן של טבחים, לוקחין חטים שעדיין לא נגמר בשולן ומיבשין אותן וטוחנין אותן ולשין אותן ועושין מהן ככרות קטנות, ומכסין באותן הככרות קדרות האוכל בעת שהאוכל קרוב להתבשל, והן קולטין זוהמת האוכל וצחנתו. וקולן של סופרים, בצק שעושין אותו כורכי הספרים מאבק בית הריחים ומדבקים בו כל מה שרוצים לדבק. וטפולי נשים, אבקה שעושות הנשים מכל דבר שמנקה ורוחצות בו פניהן ובכללן קמח שעורים. ר' אליעזר אומר אע"פ שהוא אבק ואין בו חמץ שמא תשרה אותו האבק בעת שרוחצת בו. ואין הלכה כר' אליעזר אלא כמו שאמר זה הכלל כל שהוא מין דגן, כלומר כל דבר שמעורב בו אחד מחמשת המינין עם מים עובר עליו בפסח, אבל בלי מים או במי פירות אינו עובר ומותר לאכלו, לפי שהכלל אצלינו מי פירות אין מחמיצין. ואמרו הרי אלו באזהרה, כלומר כל האוכל אחד מאלו שיש בהן תערובת דגן, לפי שהכלל אצלינו על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו. בד"א כשהיה בתערובת חמץ כזית בכדי אכילת פרס ואז יתחייב אוכל אותה התערובת מלקות, אבל אם היה שיעור הדגן שבו פחות מזה אין האוכלו חייב מלקות אבל אסור לאכלו. ואין הלכה כר' אליעזר.
הרמב"ם בסיום דבריו (מ-"ואמרו הרי אלו באזהרה") עובר לאיסור אכילה ומבאר שהלכה כחכמים שרק אם יש כזית בכדי אכילת פרס יש איסור אכילה מהתורה ופחות מכך אין איסור תורה ואילו לפי רבי אליעזר אם יש כזית בכדי אכילת פרס חייב כרת כחמץ עצמו ואם יש פחות מכזית בכדי אכילת פרס אין כרת אך אסור מהתורה מאחר וכתוב "כל מחמצת". ומסיים הרמב"ם שאין הלכה כרבי אליעזר.
וביאר מארי בפרק א' הערה כד':
מארי מבאר שעל פי הרמב"ם בפירוש המשנה אנו למדים מהסיפא שגם הרישא עוברים על בל ייראה ובל יימצא רק אם יש כזית בכדי אכילת פרס (מכך שנאמר במשנה "הרי אלו"), ואם החמץ בתערובת הוא פחות מכזית בכדי אכילת פרס, כלומר פחות מ-10% מהתערובת, אין איסור בל ייראה ובל יימצא ומותר להניח אותו בפסח.
כמו כן שכר המדי הנזכר בגמרא הוא תערובת חמץ, כפירוש ר' יונתן על הרי"ף, והוא אינו רק משרת שעורים עם מים, כי משרת שעורים עם מים היא חמץ גמור, משום שהמים עם חמץ אינו בגדר תערובת חמץ, שהרי הרמב"ם פסק כמו התוספתא, שאם המחה פת חמץ במים, ושתה את אותו חמץ שהפך להיות נוזלי חייב כרת, כדין אוכל חמץ, ופירוש הרדב"ז ובעקבותיו מארי ז"ל, שמים וחמץ אינו בגדר תערובת חמץ, אלא חמץ גמור, ולכן מארי ז"ל פסק שבירה וויסקי הם חמץ גמור, ואסור באכילה ובהנאה, גם אחרי הפסח, ולדעת מארי שמפקפק במכירת חמץ, אין לצרוך אחרי פסח בירה או ויסקי, מאלו שנמכרו, אלא להמתין כחודש, עד לייצור בירה וויסקי שלאחר הפסח.