חמץ שעבר עליו הפסח

דין חמץ שעבר עליו הפסח

נאמר במשנה מסכת פסחים דף כח עמוד א':

חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה. ושל ישראל אסור בהנאה שנאמר (שמות יג, ז) לא יראה לך שאור:

וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה:

בא בקבלה שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. וכיון שבחמץ של גוי אינו עובר על ציווי ה' לא יראה לך חמץ, הרי הוא מותר ואפילו באכילה, ואמר בהנאה בגלל אמרו בבבא השניה ושל ישראל אסור בהנאה. ובירושלמי אמרו שזה שאמר מותר בהנאה שמשמע שהוא אסור באכילה הוא במקום שאוסרין שם אכילת פת גוים, ומשום כך נאסרה אכילתו לא משום חמץ, ואמרו אבל באתרא דנהיגי לאכל פת גוים מותר באכילה. משמע מכאן שדין פת גוים תלוי במנהג, והמנהג אצלינו באיי ספרד לאכלה. והואיל ועבר ישראל על ציווי ה' לא יראה אם היה החמץ שלו, קנסינן ליה ואסרנוהו בהנאה אפילו לאחר הפסח.

נאמר בגמרא על המשנה:

מני מתניתין? לא רבי יהודה ולא רבי שמעון ולא רבי יוסי הגלילי. מאי היא? דתניא: חמץ בין לפני זמנו (רש"י: משש שעות עד שתחשך) בין לאחר זמנו (רש"י: משעבר הפסח עובר עליו בלאו ואם אכלו אינו ענוש כרת ולקמן מפרש ללאו) עובר עליו בלאו. תוך זמנו (רש"י: במועד) עובר עליו בלאו וכרת דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: חמץ לפני זמנו או לאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום תוך זמנו עובר עליו בכרת ובלאו ומשעה שאסור באכילה (רש"י: היינו משש שעות ולמעלה דאמרן לפני זמנו בלאו והא מילתא רבי יהודה קאמר לה כדמפרש בגמרא אתאן לתנא קמא) אסור בהנאה אתאן לתנא קמא, ר' יוסי הגלילי אומר תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה (כלומר לדעת רבי יוסי אין החמץ אסור בהנאה אפילו בשבעת ימי החג). ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא עובר בלא תעשה? שנאמר (דברים טז, ג) "לא תאכל עליו חמץ" (רש"י: משעת שחיטה דהיינו משש שעות ולמעלה שחמה נוטה להעריב), דברי רבי יהודה, אמר לו ר' שמעון וכי אפשר לומר כן והלא כבר נאמר לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות (והרי זמנו של קרבן פסח הוא רק בליל הסדר), אם כן מה ת"ל לא תאכל עליו חמץ? בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ ובשעה שאינו בקום אכול מצה אינו בבל תאכל חמץ (ולכן לאחר הפסח אין איסור חמץ). מ"ט דר' יהודה? תלתא קראי כתיבי (שמות יג, ג) "לא יאכל חמץ" (שמות יב, כ) "וכל מחמצת לא תאכלו" (דברים טז, ג) "לא תאכל עליו חמץ" חד לפני זמנו, וחד לאחר זמנו, וחד לתוך זמנו. ורבי שמעון? חד לתוך זמנו, "וכל מחמצת" מבעי ליה לכדתניא: אין לי אלא שנתחמץ מאליו, מחמת דבר אחר מנין? תלמוד לומר: "כל מחמצת לא תאכלו". "לא יאכל חמץ" מיבעי ליה לכדתניא: רבי יוסי הגלילי אומר מנין לפסח מצרים (שהיה רק יום אחד) שאין חימוצו נוהג אלא יום אחד? תלמוד לומר: "לא יאכל חמץ" וסמיך ליה (שמות יג, ד) היום אתם יוצאים. ור' יהודה מחמת דבר אחר מנא לי'? מדאפקיה רחמנא בלשון מחמצת. דר' יוסי הגלילי מנא ליה? אי בעית אימא מדסמיך ליה "היום", אי בעית אימא סמוכין לא דריש. אמר מר: ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא עובר בלא תעשה? שנאמר: "לא תאכל עליו חמץ" דברי רבי יהודה. אמר לו ר' שמעון: וכי אפשר לומר כן? והלא כבר נאמר "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות" ורבי יהודה שפיר קאמר ליה רבי שמעון? ורבי יהודה אמר לך ההוא לקובעו חובה אפילו בזמן הזה הוא דאתא (רש"י: האי שבעת ימים תאכלו מצות לאו לאקושי איסור חמץ למצות אכילת מצה אתא אלא לאקושי אכילת מצה לאזהרת חמץ לקבוע אכיל' מצה חובה לדורות כל זמן שהוא מוזהר על החמץ ואפילו בזמן שאין פסח דלא תימא על מצות ומרורים יאכלוהו כתיב אי איכא פסח מיחייב באכילת מצה ואי לא לא), ור' שמעון לקובעו חובה מנא ליה? נפקא ליה (שמות יב, יח) "מבערב תאכלו" ור' יהודה? מיבעי לי' לטמא ושהיה בדרך רחוקה (רש"י: שאף על פי שאינו עושה פסח חייב באכילת מצה) - סלקא דעתך אמינא הואיל ובפסח לא יאכל מצה ומרור נמי לא ניכול? קמ"ל. ור' שמעון טמא ושהיה בדרך רחוקה לא איצטריך קרא דלא גרע מערל ובן נכר דכתיב (שמות יב, מח) וכל ערל לא יאכל בו, בו הוא אינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ובמרור. ורבי יהודה כתיב בהאי וכתיב בהאי (כלומר, גם בטמא וגם בערל ובן נכר נכתב הם מותרים במצה ומרור). מני מתניתין? אי רבי יהודה חמץ סתמא קאמר אפילו דנכרי (שהוא נאסר) ואי רבי שמעון - דישראל נמי מישרא קא שרי? ואי ר' יוסי הגלילי - אפי' תוך זמנו נמי מישרא קא שרי בהנאה?

אמר רב אחא בר יעקב: לעולם ר' יהודה היא ויליף שאור דאכילה משאור דראייה מה שאור דראייה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, אף שאור דאכילה שלך אי אתה אוכל אבל אתה אוכל של אחרים ושל גבוה. ובדין הוא דאיבעי ליה למיתנא דאפי' באכילה נמי שרי ואיידי דתנא דישראל אסור בהנאה תנא נמי דנכרי מותר בהנאה ובדין הוא דאיבעי ליה למיתנא דאפילו בתוך זמנו מותר בהנאה ואיידי דתנא דישראל לאחר זמנו תנא נמי דנכרי לאחר זמנו.

רבא אמר לעולם רבי שמעון היא, ורבי שמעון - קנסא קניס הואיל ועבר עליה בבל יראה ובל ימצא. בשלמא לרבא: היינו דקתני של ישראל אסור משום שנאמר לא יראה (ורק בחמץ של ישראל עובר על בל ייראה), אלא לרב אחא בר יעקב משום לא יאכל חמץ מיבעי ליה? מי סברת אסיפא קאי ארישא קאי והכי קאמר, חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה משום שנאמר לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, ויליף שאור דאכילה משאור דראייה. ואזדו לטעמייהו, דאיתמר": האוכל שאור של נכרי שעבר עליו הפסח לדברי ר' יהודה רבא אמר לוקה ורב אחא בר יעקב אמר אינו לוקה. רבא אמר לוקה לא יליף רבי יהודה שאור דאכילה משאור דראייה, ורב אחא בר יעקב אמר אינו לוקה יליף שאור דאכילה משאור דראייה. והדר ביה רב אחא בר יעקב מההיא (כלומר רב אחא חזר לפרש כמו רבא).

ואם כן, התלמוד הכריע כרבא, וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם.

כתב הרמב"ם הרמב"ם בכרוז של הלכות חמץ ומצה:

(א) שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל חָמֵץ בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְמַעְלָה; (ב) לְהַשְׁבִּית שְׂאוֹר מֵאַרְבָּעָה עָשָׂר; (ג) שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל חָמֵץ כָּל שִׁבְעָה; (ד) שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל תַּעֲרֹבֶת חָמֵץ כָּל שִׁבְעָה; (ה) שֶׁלֹּא יֵרָאֶה חָמֵץ כָּל שִׁבְעָה; (ו) שֶׁלֹּא יִמָּצֵא חָמֵץ כָּל שִׁבְעָה;

העולה מדברי הרמב"ם שביום ארבעה עשר יש איסור לאו לאכול חמץ (ולא כרת), ויש מצוות עשה להשבית את החמץ ביום ארבעה עשר ואילו איסור של בל ייראה ובל יימצא הוא רק בשבעת ימי הפסח.

הלכות חמץ ומצה פרק א':

ד  חָמֵץ שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח, אָסוּר בַּהֲנָיָה לְעוֹלָם; וְדָבָר זֶה, קְנָס מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:  מִפְּנֵי שֶׁעָבַר עַל בַּל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא, אֲסָרוּהוּ, וְאַפִלּוּ הִנִּיחוֹ בִּשְׁגָגָה, אוֹ בְּאֹנֶס--כְּדֵי שֶׁלֹּא יַנִּיחַ אָדָם חָמֵץ בִּרְשׁוּתוֹ, עַד שֶׁיֵּהָנֶה בּוֹ אַחַר הַפֶּסַח.

ה  חָמֵץ שֶׁנִּתְעָרַב בְּדָבָר אַחֵר בַּפֶּסַח, בֵּין בְּמִינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ--הֲרֵי זֶה אוֹסֵר בְּכָל שְׁהוּא.  וְחָמֵץ שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח--אַף עַל פִּי שְׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָיָה--אִם נִתְעָרַב בֵּין בְּמִינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ, הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְאָכְלוֹ אַחַר הַפֶּסַח:  שֶׁלֹּא קָנְסוּ וְאָסְרוּ, אֵלָא בֶּחָמֵץ עַצְמוֹ; אֲבָל הַתַּעֲרֹבֶת מֻתֶּרֶת בַּאֲכִילָה, לְאַחַר הַפֶּסַח.

להלן הלכות מתוך הספר "פסח משה" (עתיד לצאת לאור, נכתב ע"י הרה"ג יוסף שבח):

  1. המוצא חמץ ברשותו לאחר הפסח, שהונח בשגגה או באונס, או שלא ידע כלל על הימצאות החמץ ברשותו, אף אם ביטלו קודם הפסח, גזרו חז"ל שייאסר, שלא יניח אדם חמצו (בפסח) כדי ליהנות בו לאחר הפסח.

גם אם האדם בטל את החמץ, עדיין יש גזרה חלוטה של חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח כי חיישינן להערמה.

  1. חמץ שעבר עליו הפסח שאסור, אינו קנס פרטי רק לאדם שהשהה את החמץ ברשותו, אלא הוא איסור כללי, אף למי שלא עבר על האיסור.

כלומר, איסור חמץ שעבר עליו הפסח אינו איסור אגוברא אלא איסור אחפצא.

  1. חמץ של גוי או של הפקר שעבר עליו הפסח מותר בהנאה.

בהלכה זו מדובר על הפקר אמיתי באופן שהחמץ לא היה ברשות האדם, בשונה מחמץ שביטלו שאף שמבחינת האדם החמץ הינו כעפר, עדיין חיישינן להערמה ולכן נאסר באכילה.

  1. חמץ שעבר עליו הפסח, אסור בהנאה אפילו לאחר מות בעליו.

כפי שנאמר לעיל מאחר וזה איסור אחפצא.

  1. ספק חמץ שעבר עליו הפסח- בין ספק אם המאכל החמיץ, בין וודאי החמיץ וספק אם עבר עליו הפסח, הרי זה מותר בהנאה ואכילה. ויש אומרים שמותר בהנאה ואסור באכילה.

מאחר ומדובר על איסור דרבנן, ספיקא דרבנן לקולא.

  1. אשה שלוותה מאת שכנתה חמץ קודם הפסח, צריכה לפרוע הלוואתה לאחר הפסח, ואין בו משום חמץ שעבר עליו הפסח, כיון שאינו אלא שיעבוד חוב כלפי שכנתה, ואם אינה פורעת הלוואתה יש בו משום גזל. ומותר לה לפרוע הלוואתה במעות אפילו בפסח, ואין זה נחשב שנהנית מן החמץ בפסח. וכן מותר לשלם בחול המועד חובות עבור חמץ שקנה בחנות קודם הפסח.

מאחר ויש לאשה הלווה חוב ממוני אין בחוב משום גדר חמץ שעליו עליו הפסח.

  1. חמץ שעבר עליו הפסח שאסור בהנאה, הוא דווקא שהחמץ בעין ואינו בתערובת. אבל אם נתערב, ואין בתערובת רוב חמץ- בין שנתערב במינו ובין שנתערב באינו מינו, בין נתערב בפסח, בין נתערב לאחר הפסח, הרי זה מותר לאוכלו לאחר הפסח, משום שכל מה שקנסו חכמים, הוא דווקא בחמץ בעין שאינו בתערובת. ודי ברוב, ואפילו יש כזית חמץ בכדי אכילת פרס, מותר לאחר הפסח.

אולם אסור לערב לכתחילא במזיד. מאחר וגדר של מבטלין איסור לכתחילא באיסור דרבנן, הוא דווקא אם נתערב בשוגג או מאליו, שאז מותר להוסיף בתערובת כדי להתירו, אך לא לערב לכתחילא, כדי לבטל איסור דרבנן.

תגיות: 
תאריך: 
28/03/19 כ"א אדר ב' התשע"ט
x

Audio Playlist