התיתכן מצוות עשה להאמין?

המבוכה הוא מזכיר את המבוכה הזאת בפרק השני של שמונה פרקים, שם הוא מתייחס למה שקרוי חמישה חלקי הנפש, כוחות הנפש, הנפש הוא עניין שכולו מגיע ממורשת יוון הרמב"ם לא הסתיר את זה, הצד המדעי הזה הוא בא משם, והוא מנסה לברר בתוך חמישה חלקי הנפש באיזה מהם שייך ציווי או אזהרה מן התורה, ואין כל דבר שהוא ניתן לציווי מהתורה. למשל עיכול זה דבר לא רצוני אי אפשר להגיד למישהו שלא יעכל מזון ביום הכיפורים כי ברגע שאנחנו בולעים את זה, זה לא קשור להוראה שלנו או לא. אז באיזה חלקים, והוא מגיע למסקנה שרק לשני חלקים שייך ציווי ואזהרה, אבל יש אחד מן החלקים ששם יש מבוכה, וזה נמצא במקור הראשון אני אקרא אותו כאן '[מדע והק] והמשמעת התורניים אינם נמצאים אלא בשני חלקים מחלקי הנפש, החלק המרגיש והחלק המתעורר בלבד, אבל החלק ההוגה שנקרא בערבית [אוורמטיקה] לפעמים כדאי להסתכל על המקור, יש לו מבוכה, מבוכה כמו מורה נבוכים [**] אבל אני אומר, הרמב"ם אומר, שאפשר שימצא בו הכוח המשמעת [והמרי] בהעמדת מחשבה נפסלת או בהמעדת מחשבה אמתית, הלא אין בו מעשה, זה משפט המפתח כאן, אין בו מעשה שאפשר להניח עליו בסתם שאין מצווה או עבירה, ולפיכך למדתי לעיל כי באותם שני החלקים ימצאו העבירות או המצוות, משפט המפתח בערבית [***]  מצוות המפתח הוא [**] בגלל שבהעמדת מחשבה אם אני רוכש אמונה אמתית וזה דבר שאמור לעשות או שאני רוכש, סופג דעה או אמונה שקרית שזה דבר שאסור לי לעשות, שאלות אלו לא נחשבות כמעשה, ולכן לא שייך בהם הציווי של התורה. והמבוכה היא שייתכן שימצאו המשמעת המרי, בכוח בכל מקרה אי אפשר להחיל את המושגים מצווה ועבירה, כלומר אני יכול לשפוט את זה, שכל אדם שרכש לעצמו דעה אמתית רכש לעצמו בצורה מייגעת ומסביר שיש אלוהים והוא אחד, לשפוט שהוא עשה מפשט שהוא נשבע לה' ויכול לשפוט אדם רכש לעצמו דעה שקרית שהוא מורד בה', אני לא יכול לשפוט, אבל אין [***] זה מבוכה איך אתה יכול להגיד שעשית דבר נכון כאשר אני חייב לומר שאין מצווה לעשות אותו, איך אני יכול לשפוט אותך שעשית דבר לא נכון כאשר אין איסור לעשות אותו. ולמה אין מצווה ולמה אין אזהרה כי חסרות בעבירות האלה עמל, מה זה עמל, ומה המקום שלו בעולם הדתי.

אז מסתבר או מתברר שכל העולם הדובר ערבית, שזה כולל גם ערבים וגם יהודים ואולי גם נוצרים אני לא יודע, כשכתבו על ענייני דת, וגם לאו דווקא ענייני דת אלא עניינים שקשורים לנפשו של אדם, חלקו את מה שמוטל על אדם לעשות לשני חלקים גדולים שמצטלצלים יפה בערבית 'אין בו עמל', השורשים הם אותם עיצורים ע ל מ, רק הסדר שונה עלמ – זה ידע, עמל – זה מעשה, הרמב"ם גם מתייחס לזה וגם מגדיר אותם מסביר אותם. זה נמצא במקור השני בהקדמה שלו לסדר זרעים שזה הקדמת המשנה, הרמב"ם כותב הנה התברר מכל ההרחבות האלה כל מה שהוא הראה, אנחנו מדלגים על זה כן, שהתכלית בעולמנו זה בכל אשר בו, הוא איש מלומד בעל מידות טובות. כל המטרה שהעולם קיים היא בשביל אותם בודדים שמצריכים לרכוש גם את הלימוד הנכון וגם את המידות הטובות, אני חושב שגם מזכיר את זה על אותו אדם שאמר ש[**] והוא אמר הכול בשבילי? זה נכון, אם המטרה לשאלה לשם מה קיים העולם, זה לשם אותם בודדים. וכאשר [**] למין האנושי, המדע והמעשה [**] ועכשיו הוא מגדיר אותם, ועכשיו מדע פועל השגת האמתיות על בורים והשגת מה שאפשר לאדם להשיג, יש דברים שהם מעבר ליכולות של האדם להשיג, אבל הוא מה שביכולת של אדם, מה שבן אדם מצויד בכוחות שהקב"ה בירך אותו בהם. הוא יכול להשים אותם הוא [עשיי?] האיסור במינים הטבעיים, לא ישקע בהם ולא [] אלא בקיום הגוף, וכן [**] על המידות, אדם שהוא מזלזל במטרה, אז [**] זה רכישת דעות נכונות רכישת לימוד נכון, ועמל זה למעשה המשמעת של הגוף שלעלות, אדם מעלה את עצמו על דרך האמצע על אותו שביל הזהב המפורסם של הרמב"ם גם לא נזקק לתאוות וייקח מהעולם הזה רק את מה שנצרך מינימום לקיום, זה העמל, ורק שם כנראה שייך הציווי והאזהרה של התורה. במקום אחר בפירוש למשנה, על המשנה במסכת אבות הרמב"ם מגדיר אותם בצורה יותר תמציתית, ואם ידעת המעלות ההגיוניות על אופניה וחלקיה והמעלות המידותיות על אופניה וחלקיה ידעת כבר עסוק מהם, ואם תרצה [**] למעשה, זה לא עמל, זה אמיתיות ההגיוניות [**] זה נקרא כהשג החיובי של אדם, אם הוא רוכש דעות נכונות, שאלות בסיסיות ליקום שלנו, והרמב"ם זאת עוד שוב בהתנגדויות במעשה לא לשקוע בהבלי העולם. וזה, העמל שייך לדברים האלו. וכנראה יש איזה שהוא מסורת שהרמב"ם מכיר, כאן בשלב די קדום בחייו בוודאי בשנות העשרים הוא לא מוכן לכך הוא עדיין מחויב למסורת של אלה שקדמו לו המצוות שייכות רק לעמל. אנחנו נבדוק תכף מה נמצא, או היכן נמצא המסורת הזאת, אבל לפני זה אני רוצה לבדוק דבר אחר שהוא קשור וזה העניין של הדיבור, ואנחנו יודעים בהלכה בעיקרון שדיבור נחשב כדבר שאין בו מעשה. למשל אם אומרים שאדם מקבל מלקות רק על לאו שיש בו מעשה, אז צריך איזה הוראה מיוחדת או יוצא מן הכלל בהלכה לתת מלקות על דברים שהם רק דיבור לפי הכלל הם נחשבים כלאו שאין בו מעשה, לכן צריך הוראה מיוחדת לתת עליהם גם מלקות.

והעניין הזה, הוא חשוב להבנת העניין ביסודו כי זה כבר משהו שהוא מושרש חזק במסורת היהודית עוד הרבה לפני הרמב"ם, אם אמרתי שבמבוכה כפי שהרמב"ם הציג אותה בחלקי הנפש זה על בסיס מה שהוא קרא בספרות הפילוסופית והמדעית על הנפש ואיך היא מחלוקת ואז הוא הגיע למבוכה שהוא מתעקש עליה על אותו כוח ההוגה, אז עניין של דיבור שנחשב כלאו שאין בו מעשה הוא דבר שקדם לזה בהרבה, הרמב"ם לא מתייחס לזה שם באותו מקום בפירוש המשניות, אבל הוא כן מתייחס לזה באגרת השמד. אגרת השמד הוא גם חיבור שהרמב"ם כתב בצעירותו זה חיבור שאנחנו פוגשים את הרמב"ם אדם כועס כמו שלא רואים בשום מקום אחר, ממש זועם שמישהו שלא חוה בכלל את השמד, הרמב"ם חווה את זה והולך בכל דבר במרוקו, מישהו שלא חווה את זה כשבא האויב ושוחט את כל בני הקהילה לעיניך והוא אומר אם לא תגיד את השאדה אז גם אתה, והוא אומר שהוא היה צריך להיהרג ואל לעבור, הרמב"ם אומר זה לא נכון אתה לא יודע מה זה אז כדאי לך לשתוק בכול מקרה, אבל לגופו של ענין האמירה הזאת של השאדה כן כמו שהוא מתאר שם גם אותם מוסלמים הכריחו את היהודים להגיד את זה ידעו שזה הצגה, הרמב"ם אומר – לכל זה היה הצגה, הם אמרו תגיד את זה, הם ידעו שאני אגיד את זה ולא אאמין בזה, אבל זה פותר אותי מהמוות אז הרמב"ם אומר זה דיבור ולכן אפשר להקל. המקור הרביעי, הרמב"ם אומר מי שבא לשאול אותך אם להיהרג או יודה כלומר להגיד את השאדה אומרים לו שיודה ולא יהרג שאין כופים והורגים על הדיבור בלבד ולא יראה מדברי רבותינו זכרונם לברכה שאמרו ייהרג ואל יעבור ולא יאמר דבר אחד שאין בו מעשה, כאן זה כבר מסורת חז"ל אומרים דיבור כזה אין בו מעשה, לא יגידו לו שלא יאמר את זה, אלא יהרג עד שיאמרו לו יעשה, כלומר האיסור חל על מעשה כאן אין מעשה, זה דבר מוזר, דיבור בערבית [**] הדיבור גם בימי קדם הזיהוי הלשוני בין דיבור ומחשבה שבערבית [**] זה דיבור ו[אמרטיקה] זה כוח ההוגה גם דבר שחוזר ליוונים, אבל זה לא עניין של יוונים זה משהו אנושי שעד היום הזה אחד הנושאים שחוקרים אותו שמדברים עליו זה הקשר בין לשון בשפה ובין מחשבה. שהשפה הוא נותן ביטוי למחשבות שלנו, אבל זה ביטוי קיצוני, זה ביטוי שנותן לחלקים של הגוף אבל המעשה צריכים אותו כמנגון, לכן אנחנו אומרים שהדבר המבחין בין בני אדם לבין חיות זה הדיבור, עד היום הזה, רק לפני כמה ימים חוקר יהודי לא דתי, אבל יהודי שרואה הרבה מהיוארה טעויות בחלק מהכפירה שהולך היום, והוא גם אמר שאם, שזה לא ייתכן איך להסביר את זה שכל עולם החיי יש רק לבן אדם את הכוח לבטא במילים, אם לפי נגיד שיטת דרווין מה שנותן לבעל חיים עליונות או ייתרון על אחר זה נותן לו את הכוח לשרוד ולכן זה התפתח בזמן, אז למה רק על בן אדם, למה זה לא יעזור לקופים, למה זה לא קרה, זה נחשב, הדיבור והמחשבה הם שניהם שייכים לאותו תחום מבחינת המבנה של הבן אדם ושניהם נחשבים בעיני ההלכה כדברים שאינם מה שהם עושים, אינם נחשבים מעשה, ולכן השאלה שנשארת לנו היא רק – אז מה, אז מי אומר שמצוות שייכות רק למעשה, וזה אנחנו רואים במקור הבא.

הרמב"ם שכתב ספר מצוות וכמו שכולכם יודעים זה לא רק עניין של למנות הגעתי לשש מאות ושלוש עשרה  זהו גמרתי הולך הביתה, לא, צריך שיטה, זה מאוד לא פשוט מה כן להכניס מה לא להכניס, ואני חושב שיש הסכמה רחבה שהחלק המבריק של ספר המצוות זה ההקדמה, ארבעה עשרה הכללים של הרמב"ם, טרח לנסח בצורה מדויקת כללים מה כן לכלול מה לא לכלול.

וכשהוא דן שם על קודמיו, הרי הרמב"ם, מראש בגיל צעיר הוא חש שיש לו כוחות גדולים והוא חש היכן אני יכול ליישם אותם בדברים שלא נעשו עד עכשיו, למשל הוא ניסה, הוא אמר הרי"ף כתב הלכות הבבלי אני אכתוב הלכות ירושלמי, הוא עשה את זה, זה לא כל כך הצליח בשוק, אני חושב שגם ספר המצוות הוא גם ראה שאלו שעסקו בזה לפניו עשו את זה בצורה לא שיטתית. ומהם, זה למעשה שני מקומות שעסקו במניין המצוות, מצד הגאונים בעל ספר הלכות גדולות – בה"ג, ואחר כך בפיוט, כתבו הרבה פיוטים הזהרות לחג השבועות שבו מנו את המצוות. ובהשגה של הרמב"ן שכתב השגות מאוד מאוד קולעות לאותם ספר מצוות ובעיקר בארבעה עשרה הכללים שהרמב"ם ניסח, אומר את זה בפרוש. זה המקור החמישי. הרמב"ן אומר – והנראה מדעתו של בעל הלכות שאין מניין תרי"ג מצוות אלא גזרותיו יתעלה, נגזר עלינו לעשות, שוב אומר לנו שלא נעשה, אבל האמונה במציאותו התעלה שהודיענו באותות ובמופתים גילוי שכינה לעינינו הוא העיקר והשורש שממנו נולדו המצוות. לא יימנה בחשבונות.

כלומר לפי הבה"ג, לא יודע אם זה כתוב במפורש בבה"ג, אני חושב שכן, שבה"ג זה גם סיפור מאוד מסובך עם גרסאות והדפסות ודברים כאלו שכל משפט שם זה מחקר שלם. אבל אני חושב שזה בעיקר הרמב"ן שהבין שהבה"ג היה בדעה שהאמונה היא לא מצווה אלא היא תנאי הכרחי לקבל את המצוות. זה לא, רק מי שמאמין לקבל מצוות, אז זה לא מצווה בעצמה, אז הוא מביא כאן מדרש שאומר את זה על כן, והוא מאמר חכמים אמרו לו גזור עליהם אמר להם לאו כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזרותיי. עשו קבלת המצוות עניין בפני עצמו, מצוות נגזרות באותו עניין ויש לי [**] אחר ברמב"ם בהיותו התעלה עניין אחר, כלומר המדרש אומר כשבא מלך לעיר, אומרים תתן לנו חוקים גזרות, המלך אומר לא! קודם אתם תקבלו אותי בתור מלך ורק אחר כך אני אגזור גזרות. כך הקב"ה אם ישראל והתורה, אנחנו, הוא לא, הקב"ה ייתן מצוות בתנאי שאנחנו קודם כל מקבלים אותו בתור מלך. ולכן כל העניין של האמונות זה לא שייך למצוות, זה תנאי לקבלת המצוות, מקבלים את הקב"ה עלינו כאלוקים אז הוא ייתן לנו מצוות, זה המסורת של הגאונים שהרמב"ם בלי לומר את זה בפה מלא, זה פשוט לא היה משהו אחר בזמנו, מה שעמד אצלו בראש הוא אמר שחסר עמל, לעניינו זה קצת יותר מורכב, כמו שאמרתי בשמונה פרקים הוא מבוסס מכל העניין של ניתוח חוקי נפש על מדע יווני שהגיע לרמב"ם דרך [**] שהוא לא מסתיר את האהדה שלו [**לאבו מאסר] ולכן המעטים, שכמה שאני יודע שניים שכתבו לפני יותר ממאה שנה שהתייחסו למבוכה הזו, חשבו שחיפשו בכתבי אריסטו שאומר משהו שאולי יכול להשתייך לעניין הזה של חסר עמל, והם מצאו דברים שהם נגיד כאילו המחשבה הטהורה אינה יכולה להניע שום דבר, אבל בסדר אריסטו בשום מקום לא דיבר על מבוכה זה פשוט עובדה בשבילו, המבוכה היא מי שמסתכל על זה מבחינת התורה, הציווי והאזהרה זה המבוכה כי כמו שאמרנו אנחנו שופטים זו משמעת, זו מרי, אבל איך אני יכול, אדם לא מוזהר, לא חייב, איך אני יכול לשפוט אותו אם הוא לא מוזהר, המבוכה היא כולה בצד של המסורת היהודית, אנחנו רואים כאן שאצל בה"ג זה מסורת גאונים ואני לא יודע עד כמה רחוק זה הולך המצוות הם שייכות רק לתחום המעשה, האמונות זה לא תנאי של המצוות.

 שאלה (נשמע הרב רצון) – נדמה לי אחרי בקשת המחילה, שאצל הבה"ג כמו שהוא אומר שלהאמין בה' אינה מצווה אלא תנאי לכל קיום המצוות זה לא בגלל שחסר את העמל אלא אם אין קבלת עול מלכות שם שמיים אין ציווים, זה תנאי זה לא בגלל העדר המעשה. זה א'. וביחס לאריסטו, לא שייך לדבר בכלל על מצווה אלא על ידיעה שיש אלוהים, ולא על מצווה.

אני לא חושב שאנחנו חולקים, קודם כל, כבודו יראה את תחילת הדברים של הרמב"ן, הוא אומר שהבה"ג אומר שמניין המצוות 'אלא גזרותיו לעשות' יעני העמל, כלומר ייתכן שזה מסקנה, אני לא בטוח שזה מפורש בבה"ג לכן יכול להיות שזה הרמב"ן שככה הוא מבין את הבה"ג. אבל המסקנה המתבקשת מאמירתו או מעמדתו של הבה"ג שהאמונה זה תנאי למצוות, המסקנה המתבקשת היא שמצוות משתייכות רק לדברים שיש בהם מעשה והנה זה מסביר למה הרמב"ם אומר שיש מבוכה בעניין הזה.

האם אצל הבה"ג יש מצווה לאהוב את ה'?

אני לא זוכר.

אז זה לא עמל. הלאה, ניקח דוגמא נוספת, ובשמו תשבע – בוודאי שזה מצווה שאין בה מעשה.

על עניין של דיבור ומעשה זה.. 

אני מבין מה שכבודך אומר שהעניין הזה של גזרותיו המעשה זה בכללות. אבל יש מצוות של חובות הלבבות כמו שכותב

חובות הלבבות אני לא [**]..

אבל הכוונה המוסרית ..

חובות הלבבות זה חובות רוב החובות שרבנו בחיי מזכיר אינם מצוות הם חובה לנו לעצמנו כדי להיות בני אדם טובים. כמו שהרמב"ן אומר שאני נבל ברשות התורה אני יכול לשבת כל היום ולשתות יין בד"ץ, זה התנהגות הפך התורה. בעניין הזה של להישבע – זה אני אגיע לזה בסוף. הרמב"ם לדעתי בגלל הבקיאות שלו בפילוספיה הבין שהדיבור הוא שייך לאותו תחום של מחשבה ולכן אם יש מבוכה בקשר לציווי והזהרה באמונות ודעות אז מבוכה זו אמורה גם להשליך לדיבור. לגבי בה"ג או רס"ג ואחרים אני לא בטוח שהם היו באותו ראש, בשבילם בשמו תישבע, או תפילה בשבילם זה יכול להיחשב כעמל, הם לא חייבים באותו ראש הפילוסופי. אני חושב הרי ברור שיש מבוכה כי אין עמל אז תשאל אז מה? מי אומר שמצוות צריכות עמל, מי אמר שצריך לחפש פה, מי אמר, אני מבין שככה הוא מבין במסורת שקדם לו.

שואל אחר - בקשר למבוכה, לא מובן מהרמב"ם התלבט באמונה עדיין לא מבין, המבוכה של הרמב"ם.

המבוכה היא שיש דברים מסוימים שאני יכול לשפוט שאתה בסדר אתה לא בסדר, אבל לא יכול להגיד שזה מצווה לעשות או שאסור לך לעשות. זה המבוכה, הוא אומר שמה שנקרא המשמעת והמרי שייכים לאמונות ודעות מי שמאמין שיש אלוהים הוא ממושמע, הוא מקשיב, ומי שמאמין בדעות נפסדות שיש שתי רשויות הוא מורד. אבל יש כלל גדול שאם אדם לא מוזהר אז איך אתה יכול לשפוט אותו. אז זה המבוכה, איך יכול להיות שאני שופט אדם על משהו שאני לא יכול, הוא יגיד לי איפה המצווה שאני חייב להאמין? אין מצווה. אין מקום לצוות על זה, זה בפירוש המשניות, כשהוא בא לכתוב ספר מצוות שלו, כמובן שהוא הורה שהוא צריך לתקן את זה, הוא פשוט פורץ דרך, אני לא מקבל את מסורת הגאונים, אני לא מקבל את כל זה, חייב להיות מצוות גם בדיני אמונות. אבל שם בצעירותו הוא במבוכה, בדרך כלל ככה זה עובד, כל מי שעוסק בעניינים מחשבתיים יודע שזה מתחיל בזה שיש לך בעיה שמנקרת לך בראש ואז אתה פשוט אומר אני צריך לפתור את זה, והרמב"ם ידע לפתור, את זה הוא פתר.

עכשיו, המקור השני של מניין המצוות. הוא ההזהרות, וידוע לכם שיש הזהרה של רבנו [**] אני לא  עברתי על כולם אבל אמרתי לפחות על הזהרה של רס"ג, שאפשר להניח שהרמב"ם קרא את מה שהוא כתב והתייחס לרס"ג. והבאתי כאן במקור השישי את תחילת ההזהרה של רס"ג את ה' אלוקיך תראה – זה פשוט ציטוט, ואותו תעבוד בתפילה, ערב ובוקר יחדהו באות ובטטופות ובתהילה. הנה כאן, המצוות היחידה כאן שאולי של מחשבה, וגם זה אני לא בטוח, כי אנחנו נראה שבסוף שהרמב"ם טורח בעוד לא רק לומר שזה רק עניין של מחשבה, אלא להגיד לנו בצורה מלאה מה היא העמדה בזה, וזה די מפחיד, אבל אנשים יכולים להגיד, שיראה זה תגובה אמונציונאלית אם מישהו עומד עליי עם חרב אני יראה ומפחד זה לא מחשבה, זה תגובה כמעט של כל בעל חיים, אז אני לא יודע, רס"ג לא נכנס לזה, אחר כך בדברים אחרים – אותו תעבוד בתפילה ערב ובוקר יחדהו בתפילה, זה דיבור אבל כמו שהסברתי לפני כמה דקות אני לא בטוח שרס"ג היה באותו ראייה של הרמב"ם שברגע שהוא שומע דיבור הוא  שומע דיבור – דיבור – מחשבה, זה אותו דבר ואנחנו מחליטים שהרמב"ם אולי בגלל זה, גם בגלל זה מאוד אימץ את הפסוק 'לך דומיה תהילה', אז אין חוץ מהאולי של היראת ה'  אין בהזהרה הזו שום דבר שאני יכול להגיד שהוא מחשבה, לכן אני חושב שזה המקור של אותו הווה אמינא מה שנקרא של הרמב"ם שהמצוות חייבות להיות להיקרות רק לתחום העשייה, העמל, ודברים שהם במחשבה לרכוש דעה אני פשוט מנפה בראש שלי כמו שהרמב"ם מתאר, אני מתבונן לעמל, אני חוזר על זה שוב ושוב ולכן לראות אם העמדה הזו שאני אימצתי באמת נכונה זה באמת במקום שטעיתי זה סבך של סבך של גשמיות שאני מייחס וכו' זה לא נחשב כפעולה זה לא נחשב כפעולה זה לא נחשב כעמל ולכן זה לא שייך למצוות ולכן יש מבוכה. מקווה שה[**מבין] של מבוכה. שאין מקום על אדם לצוות את זה כי יש מסורת שאומרת שהמצוות הם רק מה שקשור לעשייה.

הרמב"ם פשוט שובר את המסורת הוא פורץ לעצמו דרך חדשה במניין המצוות והוא כותב בכלל התשיעי, במה שהבאתי כאן במקור השביעי, דע שכל ציווי התורה והזהרותיה הם בארבע דברים בהשקפות, הרע, במעשים – אפעל, מי שישאל אותי למה אפעל ולא מעמל אני לא יודע אם יש לזה משמעות, במידות.. והוא דיבור [**הקביל] והוא שיהיה מצווה אותנו להיות בדעה ההשקפה. הערת שוליים צדדית, במקור הראשון, במקור הזה הערבית זה בדיוק אותו דבר [אטיקטת אופרייד] במקור הראשון מורי תרגם אותו ההמרת מחשבה, במקור השני הוא תירגם אותו, להיות בני ההשקפה, גם מורי עבר חשב פעם ועוד פעם ועוד פעם על מה שהוא עשה, אם קוראים. עכשיו סוף סוף יצא מאמר ארוך באנגלית על תרגום של מורי במורה נבוכים, ואם קוראים את המבוא שלו, איך הוא תרגם את זה, איך שהוא עשה תירגום שלם בלי להסתכל על תרגום אחר. ואיך הוא קרא את התרגום מההתחלה ועד הסוף בלי להסתכל על התרגום בערבית בלי להסתכל איך זה יראה למישהו שלא מסתכל בערבית כי מי שמסתכל כל הזמן בערבית הוא חושב בערבית אז ארבע פנים אני חושב שהוא עבר על כל התרגום. הוא ניסה את זה, הוא גם שינה את התרגום כי הוא רצה, אתם, מי שנכח בשיעורים שלו יודע כמה שיותר להוציא מהשיח הזה את המילה את המילה אמונה ואמנה כי זה שייך לאלו שחושבים ששיא השיאים זה אמונה תמימה שאני לא יודע ולא כלום ואני אמן כן, וזה אין לזה שום משמעות. בכל אופן הרמב"ם. אחד הדוגמאות של להיות בהשקפה זה ייחוד, עכשיו הרמב"ם כשהוא פרץ דרך הוא הוסיף לא רק על העמל אלא גם על ה[עלל**] הוא עשה ארבע קבוצות, ברור שזה מעניין, שהוא שם שתי קבוצות שהם שייכים ל[**קומטיקיה] – שזה הדיבור  והדעות, ושתי קבוצות ששייכות לגבולות שיש גם היגיון לזה, כי בפירוש המשניות כשהוא תיאר את העמל הוא תיאר את הדברים שבונים את האישיות של הבן אדם, כשהם מנחים ומחנכים אותנו לרסן את התאוות וכו', כאן כשהוא מחלק את זה, חלק זה עדיין שם במידות וחלק אפעל, פעולות, ומה הם הפעולות שהוא מביא? הפולחן במקדש. אנחנו יודעים שלרמב"ם היה גישה מאוד מסוימת מיוחדת לטעם המצוות האלו שהיום קשה מאוד אפילו למצוא מישהו שמוכן להקשיב לזה, מוכן לקבל את זה.

יכול להיות שהוא אהב את המספר ארבע שיש לו, זה מאוד חביב עליו, יכול להיות שהוא עשה סימטריה, אני לא יודע אבל הפתרון שלו הוא לפרוץ דרך, פשוט להתנער, זה לא הלכה למשה מסיני, זה לא משהו שצריכים להיות קבועים אליו, אם המסורת הזו של הבה"ג ובוודאי של כותבי פיוטים שהרמב"ם לא היה מחוייב להם בדיני המחשבה, אם אומר שאני לא יכול למנות במצוות דברים שקשורים לאמונות ודעות אנחנו פשוט נמחק את זה ורמב"ם מתחיל מחדש וכולל את הדברים האלו במניין שלו.

רק דבר אחרון בעניין של היראה, שמעתי שאם יש משהו שאולי שייך אצל עניין אמונות ודעות אצל רס"ג אולי זה הראשון ואת ה' אלוקיך תיראה. תראו איך הרמב"ם מגדיר, קיצרתי פה, הרמב"ם טורח בספר המצוות שלו, במקום האחרון, המצווה הרביעית שנצטווינו לקבעו בדעתנו ייראתו יתעלה ולערוץ מפניו, בוודאי שזה בתחום הדעות. ואני קיצרתי פה, הוא ממשיך לומר שחלק מיראת ה' זה הציפיה שלנו או המורה שלנו או הפחד שלנו שמכל שנייה נתונה יבוא עונש, שלא נהיה שאננים, זה לא רק יום הדין יבוא ויש לנו עוד זמן עד יום עדיין. לא – כל אדם חייב לחיות בכזה מצב כמו שאתם מכירים שכל הזמן כל שנייה זה משהו – העולם ייפול עליי. הרמב"ם כאילו מכניס את זה בתוך המצווה של יראת אלוקים, זה דבר אחר שאני מקשר את זה, זה לגמרי שיחה אחרת, שיש בסוף מסכת מכות, שמביאים את הפסוק "עת לעשות לה' הפרו תורתך", והגמרא אומרת שהדרך היחידה להבין את הפסוק הזה זה להפוך אותו – הפרו תורתך עת לעשות לה', והרמב"ם שם יש לו פירוש ארוך הוא אומר, כן, כך חז"ל פירושו אבל אתם יודעים הרמב"ם אומר תמיד – אין מקרא יוצא מידי פשוטו נבדוק מה לעשות עם הפסוק אם לא הופכים אותו, עת לעשות לה' הפרו תורתך, והוא מגיע לשם משהו דוגמאת זה, עת לעשות לה' הפרו תורתך, כלומר כל עת יכול להיות שיבוא עונש שאנחנו מפחדים ממנו, זה משהו אחר זה קשור לתפיסת ההיסטוריה שלו.

טוב, אז בכל אופן, זה דבר מבוכה שהרמב"ם פתר אותו די מוקדם בחייו, שכתב ספר מצוות כבר אין מבוכה והוא קובע וכל הבאים אחריו פשוט שמשווים כל מיני אמונות ודעות במניין המצוות, אבל אני חושב שזה לפעמים מעניין לראות את הרמב"ם הצעיר בתחילת דרכו, איך הוא נפגש בבעיות איך הוא מתלבט ואיך הוא פתר אותם. תודה רבה.

שאלה: האם אנחנו יודעים שהרמב"ם עבר על פירוש המשנה כמה פעמים, הוא בעצמו מעיד על זה, אז איך הוא משאיר דעה כזו שהיא לגמרי נוגדת את עמדת העולם שלו הוא משאיר אותה ולא כותב בצד, הרי הרמב"ם עשה תיקונים.

זה לא נוגד את ההשקפה שלו כי הוא אומר שלא, הוא אומר שיש מבוכה,מה  שכן הוא זה הוא לא עשה, מה שכן הוא עשה וזה מעורר, חוקר אחד אומר – הרב קאפח טוען, אז בדקתי את כתב היד, הוא כן שינה כל מיני הלכה, הוא כותב בשוליים ראיתי בעצמי את הכתב שבספר המצוות הוא מתחיל את הפרק, יש רישומים כאלה שבפרק שתוך כדי זה הוא מתחיל לחשוב על זה ולכתוב את זה, אבל הוא לא, אני חושב שגם מורי אמר באיזה שהוא מקום שהרמב"ם אני כבר לא זוכר בדיוק, הוא אומר משהו שהרמב"ם לא תיקן כל סתירה, יש מקומות שהשאיר אותם, זה גם לא סתירה. הוא אומר יש מבוכה עכשיו אין מבוכה, הוא למשל אתה צודק מאוד אם מסתכלים על העמוד הזה מכתב יד או עמודים של אותם שלוש עשרה עקרונות העיקרים אני מאמין שכולם שרים, שם יש הרבה מאוד תיקונים בשוליים, ששם הוא באמת חשב הוא אם הוא רוצה לשנות משהו הוא חייב לשנות את זה. כאן, אז כן, היינו צעירים היינו מבוכות, ולפעמים אנחנו פותרים אותם לפעמים לא.