כתובות פה ע״א–פז ע״א: ראיות, מחילת חוב ושבועת הכתובה
שטרות שנשארו בידי שומרת
בכתובות פה ע״א באים היורשים לקבל שטרות שהפקיד אביהם בידי אישה. היא טוענת שכבר בחייו עיכבה אותם כמשכון על חובו. רב נחמן מבקש ראיה שהמפקיד ביקש את השטרות בחייו והיא סירבה להשיבם. בהיעדר ראיה, היא מחזירה אותם ליורשים. כוחו של השטר הוא בראיה הכתובה בו. אחיזה בנייר אינה מקנה את הראיה כשם שתפיסת חפץ מקנה שליטה בגופו. לכן בדין שתיאר הרמב״ם בהלכות מלוה ולוה, פרק יא, המבקש להחזיק בשטרות כמשכון צריך להוכיח שתפסם בחיי החייב. בתפיסת מיטלטלין, נטל הראיה עשוי להיות אחר.
מתי ידיעת הדיין משפיעה על ההכרעה?
בת רב חסדא יודעת שאישה שחייבו אותה שבועה חשודה להישבע לשקר. רבא סומך על היכרותו עם אשתו והופך את השבועה על הצד שכנגד. לעומת זאת, כשהעיד רב פפא ששטר כבר נפרע, רבא לא נתן לדבריו לבדם אותו משקל. היכרות אישית עם דיוקו ומהימנותו של אדם יכולה לשנות כיצד ינהג הדיין בשבועה או בשטר. בהלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק כד, הרמב״ם מתאר כמה אפשרויות, ובהן התניית הגבייה בשבועה או הימנעות מגבייה על סמך שטר שנחלש.
בכתובות פה ע״ב בא אדם לדרוש מרגליות שהפקיד אצל רבי מיישא, שנפטר בלי לצוות עליהן. שלושה שיקולים מצטרפים לטובתו: הוא נותן סימנים מובהקים, אינו רגיל להיכנס לבית הנפטר, ולדיין יש יסוד להעריך שהמרגליות לא היו משל הנפטר. גם במתנה שנאמר בה ״נכסיי לטוביה״, כשיש טוענים שווים, הרמב״ם מורה לדיינים לאמוד למי התכוון הנותן. הלכות זכייה ומתנה, פרק יא.
מה נשאר מן החוב לאחר מכירת השטר?
הרמב״ם בהלכות מכירה, פרק ו מבחין בין מסירת הנייר לבין העברת זכות הגבייה בכתיבה ובמסירה. שמואל קובע בכתובות פו ע״א שמחילת המוכר פוטרת את החייב גם לאחר שהשטר נמכר. לפי הרמב״ם בהלכות חובל ומזיק, פרק ז, המוחל חב לקונה על אובדן זכות הגבייה. זוהי דוגמה לדין גרמי, שבו מעשה גרם להפסד ממון מוגדר. שטר של הלוואה שנפרעה גם אינו חוזר לשמש להלוואה נוספת, מפני ששעבודו כבר פקע. הלכות מלוה ולוה, פרק יד.
אל תעש עצמך כעורכי הדיינין.
רב נחמן נזכר בכלל הזה לאחר שביקש לסייע לקרובתו בענייני כתובת אימה. בתחילה עמדה לנגד עיניו החובה לסייע לקרוב. בהמשך הבין שמעמדו כדיין מחייב אותו להתרחק ממראית עין של הדרכת צד אחד.
חוב, כתובה ושבועת מי שניהלה את הנכסים
כשיש גם מעות וגם קרקע המספיקות לשניהם, המלווה גובה במעות והאישה גובה את הכתובה מן הקרקע. כשיש רק קרקע שאינה מספיקה לשניהם ואין דין קדימה אחר, הרמב״ם מקדים את המלווה, שהוציא ממון בפועל. הלכות אישות, פרק יז. באותה סוגיה נידון גם גט שניתן לפני מועד חלותו. אם הונח בצדי רשות הרבים ונשאר שם בזמן החלות, מיקומו אינו נידון כרשות הרבים עצמה. כתובות פו ע״ב והלכות גירושין, פרק ט.
חכמים תיקנו שבועה בטענת ספק במקרים של ניהול רכוש, כגון אישה שמונתה לנהל חנות או לשמש אפוטרופוסית. החשש הוא שמי שטרח וניהל את הממון יתיר לעצמו לקחת ממנו. ענייני הבית הרגילים כשלעצמם אינם מקימים עילה עצמאית לאותה שבועה. הלכות שלוחין ושותפין, פרק ט. אם הבעל פטר את אשתו מן השבועה, תוקף הפטור תלוי במי שנכלל בו. פטור שניתן כלפיו בלבד אינו פוטר כשגובים מן היורשים. גם פטור כלפי היורשים אינו מאפשר לגבות מנכסים משועבדים לאחרים בלי שבועה. הלכות אישות, פרק טז.
כתובות פז ע״א מוסיף הבחנה באלמנה שטיפלה בהוצאות שבין הפטירה לקבורה. אין משביעים אותה על הטיפול הזה בטענת ספק, כדי שתוכל לדאוג לקבורה בלי חשש מן השבועה. ניהול נכסים לאחר הקבורה הוא מצב אחר. ראו הלכות שלוחין ושותפין, פרק ט.
מסקנת הדברים
אותו מסמך עשוי לשמש ראיה, לייצג זכות לגבות או לחייב שבועה. בלימודו של הרב רצון ערוסי ההכרעה בכל מקרה נובעת מזיהוי השאלה המדויקת: מה הוחזק, מה הועבר, מי קיבל עליו תנאי ומה הדיין יודע על המקרה.
בכל מקרה בסוגיה שאלו מה עומד לדיון: גוף הנכס, הזכות לגבות, הראיה לחוב או השבועה. כך אפשר לעקוב אחר השינוי בהכרעה כשהנתון הזה משתנה.
מי צריך להוכיח תפיסה בחיי החייב כשמלווה מחזיק בשטרות כמשכון?
לפי הרמב״ם, מלווה שטוען ששטרותיו של הנפטר היו בידו כמשכון עוד בחיי החייב צריך להביא ראיה לכך. אם אין לו ראיה, הוא משיב את השטרות ליורשים. השטרות מוחזקים בשל הראיה שבהם. הלכות מלוה ולוה, פרק יא.
מה יכול דיין לעשות כשאדם שהוא סומך עליו אומר ששטר חוב כבר נפרע?
לפי הרמב״ם, אם הדיין סומך באמת על הודעת האדם ששטר נפרע, הוא יכול להורות שהמלווה יישבע לפני שיגבה או להימנע מלדון על סמך השטר, לפי הנסיבות. הערעור על כוח השטר אינו מצדיק את קריעתו. הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק כד.
מתי סימנים שמוסר טוען לפיקדון עשויים להספיק להוציא את הפיקדון מן היורשים?
לפי הרמב״ם, סימנים מובהקים עשויים להצטרף להערכת הדיין ולהצדיק את החזרת הפיקדון, אם הטוען לא היה רגיל להיכנס לבית הנפטר והדיין סבור שהחפץ לא היה של הנפטר. כתובות פה ע״ב והלכות סנהדרין, פרק כד.
אם מוכר שטר חוב מחל ללווה אחרי המכירה, מי נושא בהפסד?
לפי הרמב״ם, לאחר שהמוכר מחל ללווה, הלווה פטור מן החוב והמוחל חב לקונה על ההפסד שגרם. הלכות מכירה, פרק ו והלכות חובל ומזיק, פרק ז.
לפי הרמב״ם, מי גובה ראשון כשקרקע אחת אינה מספיקה לחוב ולכתובה?
לפי הרמב״ם, כשאין אלא קרקע שאינה מספיקה לחוב ולכתובה ואין דין קדימה אחר, בעל החוב גובה תחילה, מפני שהוציא ממון מכיסו. האישה גובה ממה שנותר, אם נותר. הלכות אישות, פרק יז.
האם לפי הרמב״ם פטור משבועת הכתובה שהבעל נתן חל גם על גבייה מיורשיו?
לפי הרמב״ם, פטור משבועת הכתובה שניתן כלפי הבעל חל גם בגבייה מן היורשים רק אם הפטור כלל אותם. גבייה מנכסים משועבדים לאחרים עדיין טעונה שבועה. הלכות אישות, פרק טז.
האם יורשים משביעים אלמנה בטענת ספק על הוצאות שטיפלה בהן לפני הקבורה?
לפי הרמב״ם, אין משביעים את האלמנה בטענת ספק על ניהול ההוצאות שבין הפטירה לקבורה. הדין מאפשר לה לדאוג לצורכי הקבורה בלי להירתע מן השבועה. ניהול רכוש לאחר הקבורה נבחן לפי דיני אפוטרופסות. הלכות שלוחין ושותפין, פרק ט וכתובות פז ע״א.