דילוג לתוכן העיקרי

נישואין בין עדות: האם דיני תרומה קובעים את מנהגי הבית?

הטענה של התשב״ץ: מנהג אחד לבית

בני זוג משתי קהילות מקימים בית אחד. התשב״ץ קובע שהאישה נכללת בחיובי בעלה, ומנמק שבני הזוג יושבים לשולחן אחד. לאחר גירושין או אלמנות, אם יש לה ילדים ממנו, לפי תשובתו היא נשארת עם ילדיה בחיובי אותה קהילה. כשאין לה ממנו ילדים, היא שבה למנהגי בית אביה.

״אשתו כגופו בכל הדברים״

שו״ת התשב״ץ, חלק ג, סימן קעט

מדוע הראיה מתרומה מוגבלת?

בת כהן שנישאה לישראל נאסרת באכילת תרומה. לאחר שהנישואין פקעו, התורה מתירה לה לשוב לאכול מתרומת בית אביה אם אין לה זרע ממנו. מכאן מציע התשב״ץ ללמוד שזיקת האישה לבית בעלה נמשכת מכוח ילדיה. עיינו בויקרא כב, יב–יג.

בדיני תרומה הזכאות יכולה להשתנות מכוח הילד גם כשלא היו נישואין כלל. לכן, לפי הרב רצון ערוסי, הדין בתרומה לבדו אינו מוכיח שהנישואין מעבירים את האישה ממנהג אחד לאחר. גם הדין בארוסה מחדד את ההבדל. בת ישראל שנתקדשה לכהן עדיין נמצאת בבית אביה, וחכמים אסרו עליה לאכול תרומה קודם שנכנסה לחופה מחשש שתאכיל לבני בית אביה. לפי ההשוואה הגורפת, היה מקום להעביר אותה למנהגי בעלה כבר משעת הקידושין. עיינו במשנה תורה, הלכות תרומות ח, ז.

חשבו על אישה שנישאה לכהן, התאלמנה כשיש לה ילד ממנו, ואחר כך נישאה לישראל. כשמשתנה מעמדו של כל אחד מהילדים לעניין תרומה, ההשוואה הייתה מחייבת לשנות שוב את מנהגיה. תוצאה זו מבליטה שהכללים הקובעים מי אוכלת בתרומה אינם מספיקים לקביעת חיי המנהג של משפחה.

מה מוכיחים דיני קבורה?

התשב״ץ נעזר גם בדין האישה שביקשה להיקבר אצל בניה. אפשר לכפות על הבנים לכבד את רצונה, כפי שאפשר לכפות על הבעל לשאת בחובת הקבורה. הרב רצון ערוסי מבחין בין החובה של הבנים כלפי אמם לבין השאלה אם היא חייבת במנהגיהם. כאשר לא ביקשה להיקבר אצל ילדיה, מסכת שמחות מעדיפה במקרה הנידון קבורה אצל אביה. גם מכאן קשה להסיק שמנהגי הבעל גוברים בכל מצב. עיינו במסכת שמחות יד, ו ובשו״ת התשב״ץ ג, קעט.

כשהקהילות מטילות חרם זו על זו

הרב רצון ערוסי מציע לקרוא את לשון התשב״ץ על רקע קהילות יריבות. הוותיקים באלג׳יר והבאים ממיורקה נחלקו בתשלום מס. החרם הגיע גם לשחיטה, ליין ולסדרי התפילה. כשבני זוג באו משתי קהילות מסוכסכות כאלה, עצם הישיבה לשולחן אחד עמדה בסכנה. הפסיקה נתנה לבית מסגרת אחת ושמרה על זיקת האישה לילדיה גם לאחר פקיעת הנישואין. לשון התשובה על תקנות וחיובים, והאזכור המפורש של קהילות המורדות זו בזו, תומכים בקריאה זו.

כשקהילות מכבדות זו את זו, הבדלי מנהג יכולים להתקיים לצד חיים משותפים. המשנה מספרת שבית שמאי ובית הלל המשיכו להינשא אלו באלו גם כשהיו ביניהם מחלוקות מעשיות. ההבחנה מזכירה גם את הדין של מי שעובר ממקום למקום, שבו שימור מנהגי אבות מתקיים לצד החובה להימנע ממחלוקת. עיינו במשנה יבמות א, ד, ביבמות יד ע״א ובמשנה פסחים ד, א.

לפי הצעת הרב רצון ערוסי, תשובת התשב״ץ פתרה בעיה של נישואין בין קהילות יריבות. כדי להכריע במנהגי בית שקם בנסיבות אחרות, יש לברר את דיני המנהג ואת החיים המשותפים של בני הזוג.

עיינו בתשובת התשב״ץ ובדיני התרומה כדי לעמוד על גבולות ההשוואה בין שני התחומים.