דילוג לתוכן העיקרי

השבתת חמץ לפי הרמב״ם: מתי מבטלים ומתי מבערים?

מה משתנה מחצות היום בערב פסח?

לפי הרמב״ם, איסור אכילת חמץ מן התורה בערב פסח מתחיל מחצות היום, בתחילת השעה השביעית, בזמן הראוי לשחיטת קרבן הפסח. האיסור חל גם כשאין מקריבים בפועל. חכמים הקדימו את ההרחקה. בשעה החמישית אסור לאכול חמץ ומותר ליהנות ממנו, ובשעה השישית החמץ אסור גם בהנאה. אלו שעות זמניות. עיינו במשנה תורה, הלכות חמץ ומצה א, ח–י ובמשנה פסחים א, ד.

משנכנס החג חל האיסור המיוחד של אכילת חמץ בשבעת ימי הפסח. האוכל כזית חמץ במזיד בפסח חייב כרת. אכילת חמץ בערב פסח לאחר חצות אסורה מן התורה, ועונשה אינו כרת. לפי ביאור הרב יוסף קאפח בדעת הרמב״ם, גם איסורי בל ייראה ובל יימצא מתחילים עם החג. כבר בערב פסח יש מצוות השבתה ודינים שחלים משעת האיסור. עיינו בהלכות חמץ ומצה א, א–ג.

״אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם״

שמות יב, טו

עד מתי אפשר לבטל את החמץ?

השבתת חמץ מן התורה יכולה להיעשות לפני זמן האיסור בביטול בלב. האדם מחשיב את החמץ כעפר ומסלק את דעתו ממנו. חכמים חייבו גם בדיקה וביעור בפועל. אדם שנמצא רחוק מהבית יכול לבטל בזמן גם כשהחמץ רחוק ממנו. משנאסר החמץ בהנאה, הביטול בלב כבר אינו מועיל. מי שמצא חמץ בפסח חייב לבערו. אם מצא אותו ביום טוב, כופים עליו כלי עד שאפשר יהיה לבערו. עיינו בהלכות חמץ ומצה ב, א–ב, בהלכות חמץ ומצה ג, ז–י ובפסחים ו ע״ב.

ההבדל בין נוסחי הרמב״ם מסביר כיצד המצווה נמשכת גם כשכבר אי אפשר לבטל. הרב יוסף קאפח קורא בנוסח המתוקן שמצוות ההשבתה מתחילה מארבעה־עשר בניסן ונמשכת כל הפסח. בנוסח שלפיו ההשבתה נקבעה ביום ארבעה־עשר בלבד, אפשר להבין שמצוות העשה מוגבלת לאותו יום. הרב רצון ערוסי מקבל את ההבחנה בין שני הזמנים. קודם האיסור אפשר לקיים את מצוות ההשבתה בביטול, ובחג, אם החמץ נשאר ולא בוטל, מקיימים אותה בביעור בפועל.

עבירה על בל ייראה ומעשה המחייב מלקות

מי שהשאיר ברשותו בפסח חמץ שהיה לו מערב פסח עובר על בל ייראה ובל יימצא גם בלי שאכל ממנו. הרמב״ם מבחין בין השהיית חמץ בלי שעשה מעשה לבין מי שקנה חמץ או החמיץ עיסה בפסח. חיוב המלקות תלוי במעשה. הרב יוסף קאפח מבחין גם בין קנייה שמחילה קניין בפועל לבין עסקה שאין בה העברת בעלות תקפה. ההבחנה עוסקת בחיוב המלקות. היא אינה מתירה להשהות חמץ. עיינו בהלכות חמץ ומצה א, ג–ד.

מה נשאר אסור אחרי הפסח?

חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה משום קנס שקבעו חכמים, גם כשהחמץ נשאר בשוגג או באונס. תערובת ממש מעוררת שאלה אחרת. בפסח אפילו מעט חמץ אוסר את התערובת. לאחר הפסח הרמב״ם מבחין בין חמץ בעין לבין תערובת. פיתה שיש בה מילוי עדיין נשארת פיתה; המילוי אינו הופך את הלחם לתערובת. עיינו בהלכות חמץ ומצה א, ד–ה ובהלכות מאכלות אסורות טו, ט.

הרב יוסף קאפח מבאר בדעת הרמב״ם שתערובת שהושארה בפסח יכולה להיות מותרת אחרי החג גם כשהשהייתה הייתה אסורה. המגיד משנה מחמיר בתערובת שהושהתה באיסור. הרב רצון ערוסי מביא גם עדות שלפיה הרב קאפח נהג להחמיר בשאלה זו בהוראה למעשה. יש דעה שקנס חמץ שעבר עליו הפסח אינו מונע לערב אותו לאחר הפסח בתערובת שבה יתבטל. ההיתר לערב לכתחילה שנוי במחלוקת. עיינו בהלכות חמץ ומצה, סוף פרק ד.

מועד הגילוי קובע איזו פעולה עומדת לרשות בעל החמץ. לפני שהוא נאסר בהנאה אפשר לבטלו בלב. בפסח, כשהביטול כבר אינו מועיל, נדרש ביעור לפי דיני היום שבו נמצא.

עיינו במקורות כדי לברר מה אפשר לעשות לפני זמן איסור חמץ ומה נדרש כשמוצאים אותו בפסח.