האם מותר לכהן לצאת מבית אבלים ע"מ להמנע מחובת נשיאת כפיים?

תקציר מסמך תדרוך: דיון בהלכות נשיאת כפיים על ידי כהן אבל וכהן שאינו נשוי

מסמך זה מסכם את הנושאים והרעיונות המרכזיים העולים מתוך הטקסט המצורף, הדן בהלכות נשיאת כפיים על ידי כהן אבל וכהן שאינו נשוי. המסמך מתחקה אחר שורשי המנהגים השונים, עמדות גדולי הפוסקים והתפתחות ההלכה בנושא זה, תוך ציטוטים רלוונטיים מהמקור.

נושא מרכזי: מעמדו של מנהג לעומת ההלכה התלמודית בפסיקת ההלכה בנושאי כהנים אבלים ופנויים.

הטקסט פותח בדיון בשאלה מעשית: כהנים שהיו בבית אבלים ונתבקשו שלא לשאת כפיהם ואף לצאת מבית הכנסת בשעת נשיאת כפיים. המחבר יוצא לבדוק את שורשי מנהג זה ועמדות הפוסקים כלפיו.

העדר מקור תלמודי למנהג:

הנקודה הראשונה והחשובה שעולה היא העדר זכר בתלמוד הבבלי והירושלמי למנהג לפיו כהן אבל או כהן המתפלל בבית אבלים לא ישא את כפיו. המחבר מדגיש כי גם הרי"ף, הרא"ש ורבנו (הרמב"ם) לא הזכירו מנהג זה, בהיותם פוסקים תלמודיים בעיקרם.

"ובכן, באמת, בתלמוד הבלי ובתלמוד הירושלמי אין שום זכר לכך שכהן אבל לא ישא את כפיו וכל שכן וכל שכן ביחס לכהן שאיננו אבל שמתפלל בבית העבלים שהוא לא ישא את כפיו ובאמת הריף לא זכר זאת הראש לא זכר זאת רבנו לא זכר זאת כיוון שכאמור כל הפוסקים האלה הם פוסקים תלמודיים"

הופעת המנהג בשולחן ערוך והגהות הרמ"א:

המנהג מתחיל לתפוס מקום בפסיקה עם הופעת השולחן ערוך. מרן (רבי יוסף קארו) פוסק בסימן קכ"ח אורח חיים, סעיף מג כי:

"אחר שבעת ימי אבלות נושא כפיו ובתוך שבעת ימי אבלות יצא מבית הכנסת בשעה שקורא כהנים"

הרמ"א (רבי משה איסרליש) בהגהותיו מרחיב זאת עוד יותר ומציין מנהג הקיים במדינות אשכנז:

"ויש אומרים בכל זמן האבילות אפילו עד 12 חודש על אביו ועל אמו אינו נושא את כפיו וכן נוהגים במדינות אלו כלומר הכהן שהוא אבל אפילו על שאר קרוביו מופקע ממצוות עשה דאורייתא בגלל המנהג הזה"

מקור המנהג בדברי המרדכי:

הבית יוסף, בחיבורו המקביל לשולחן ערוך, מצביע על דברי המרדכי (על מסכת מגילה) כמקור למנהג זה. המרדכי מזכיר מנהג לפיו כהן בתוך שנים עשר חודש לאבל על אביו ואמו אינו נושא כפיו ומחייבים אותו לצאת מבית הכנסת לפני נשיאת כפיים.

"והנה המקור לרמה, לדברי הרמא. המרדכי שהוא מביא מנהג, הוא לא אומר שיש לזה מקור תלמודי, מנהג שהכהן בתוך 12 חודש על אבי ועל אמו אינו נשה כפיו וכאמור מצליחים אותו לצאת לפני שיגיעו לנסיעת כפיים, שיצא מבית הכנסת."

הסתייגות הבית יוסף מהמנהג:

חשוב לציין כי הבית יוסף עצמו מביע הסתייגות חריפה מהמנהג, וכותב:

"ואומר מרן, מרן הבית יוסף מעיר על דברי מרדכי ואין יודע שום טעם למנהג זה ואפילו בתוך שבעת ימי אבלות נראה שנושא את כפרומר מרן שבסופו של דבר נכנע משהו למנהג הזה וכתב השולחן ערוך שבשבעת ימים לא נושא כפיו בבית יוסף עדיין הוא מסתייג בעוז ואומר ואיני יודע שום טעם למנה זה ואפילו בתוך שבעת ימי אבילות מרעש נוסע את כפיו שהרי אבל חייב בכל המצוות האמורות בתורה"

הבית יוסף מדגיש כי אבל חייב בכל מצוות התורה, ולכן אין סיבה לפוטרו ממצוות נשיאת כפיים.

טעם אפשרי למנהג משבולי הלקט:

הטקסט מביא טעם אפשרי למנהג משבולי הלקט, המצטט את רבי יצחק בר יהודה, שטען כי:

"כל מי שעומד לברך כד לברך ראוי לו שיש הרוי בשמחה"

מאחר והאבל אינו שרוי בשמחה בשל שינוי מקומו וצערו, ייתכן שזה הטעם למנהג שלא ישא כפיו. עם זאת, המחבר מציין כי טעם זה נעדר גיבוי תלמודי.

"טעם מעניין אבל בלי גיבוי תלמודי הדבר מוזר"

שבולי הלקט עצמו מציין כי בארצות איטליה לא נהגו כך.

הפשרה בשולחן ערוך והמשך הדיון:

בסופו של דבר, השולחן ערוך פוסק כפשרה לפיה בתוך שבעת ימי אבלות הכהן לא ישא כפיו, אך מעבר לכך אין לקבל את המנהג של 12 חודש. אם יש כהנים אחרים בבית הכנסת, אף כהנים שאינם אבלים מתבקשים לצאת אם מדובר במקום תפילה של אבלים.

הדיון ממשיך בהבאת דברי "דרכי משה", המרחיב את המנהג גם על אבלות על שאר קרובים, ולא רק על אב ואם, בהסתמך על מנהגי קהילות אשכנז.

דיון במעמד כהן פנוי (רווק):

הטקסט עובר לדון בשאלה האם כהן פנוי נושא כפיו. המרדכי וה"שבולי הלקט" מזכירים מנהג לפיו כהן פנוי אינו נושא כפיו מכיוון שאינו שרוי בשמחה.

"כהן פנוי כלומר רווק אין הוא עושה את כפיו למה כי השרוי בלא אישה שרווי בלא שמחה וראוי לו מברך שיש שרו בשמחה"

תגובת הרשב"א ובלבול הבית יוסף:

הרשב"א מביע תמיהה על מנהג זה וטוען שלא שמע או ראה לו מקור בדברי רבותיו או בספרים, וייתכן שמדובר במדרש אגדה בלבד.

"השיב הרשבא דבר זה לא שמעתיב לאחד מרבותינו מעולם ולא ראיתיב לאחד ממחברי הספרים ואולי מדרש אגדה הוא אבל לפי גמרתנו אינו נראה כן שלוש נזכר זה בשום מקום"

הבית יוסף מתלבט בנושא זה, מצד אחד הוא מודע לכך שאין למנהג מקור תלמודי, ומצד שני הוא נמנע מלבטל מנהג שהתפשט.

"הבית יוסף מתלבט במרדכי נאמר לא יצד כפיו הכהן הרווק הרשבה טמא על הדבר הזה והוא אומר שלא כך נהגו צם צודדים הבית יוסף נמצא כאן בין עריות כאלה בדברים לא תלמודיים רק אינ מנגים אז הוא אומר ככה ואף על פי שדבר קשה הוא חותרו מקיום עשה בכל יום בטעם שאינו בתלמוד מכל מקום כיוון שהמורחי ושיבולי הלקת כדבוה בשם רבי יצחק בר יהודה והרשבל לא נחלק ממש עליו הרוצה לסמוך על רבי יצחק ברבי יהודה אין בנו כוח למחות בידו"

בסופו של דבר, בשולחן ערוך נפסק (בסתירה לכאורה לעמדתו הראשונית בבית יוסף) כי כהן פנוי נושא את כפיו, אך הרמ"א מוסיף את המנהג שלא ישא כפיו, תוך ציון הטעם של חוסר שמחה.

מנהגים בחוץ לארץ (אשכנז):

הטקסט מתאר מנהגים קיצוניים שהתפתחו בקרב יהודי אשכנז, לפיהם כהנים אינם נושאים כפיהם בימי חול כלל, אלא רק ביום טוב בתפילת מוסף, בטענה שרק אז הם שרויים בשמחה. המחבר מביע תמיהה על צמצום מצוות עשה זו.

"ונהגו בכל המדינות אלו שאין נוסעים כפיים אלא ביום טוב למה בחוץ לארץ אתה לא שמחה אז מתי הכהנים עושים כפיהם לא ביום חול בטלים ממצוות עשה ורק ביום טוב הם נוסעים כפיהם משום שאז שירויים בשמחת יום טוב וטוב לב הוא יברך אבל מי שלא טוב לב לא יברך מה שאין כן שאר ימים אפילו תות שנה שטרודים בחרהורים על מחייתם ועל ביטול מלכתם ואפילו ביום טוב אין נוסעים כפיים אפילו ביום טוב אלא בתפילת מוסף"

עמדת ה"שירי זיתים" (מור דוד משרי):

ה"שירי זיתים", תלמידו של מרן, מביא את דברי רבו בנוגע לכהן אבל, אך מוחק את הגהת הרמ"א. הוא מנסה לצמצם את האיסור לנשיאת כפיים רק לשבעת ימי האבלות, ומדגיש כי אפילו בתוך שבעה, בשבת קודש, הכהן ישא את כפיו. הוא גם מביע תמיהה על המנהג שלא לשאת כפיים בבית האבל על ידי כהנים אחרים שאינם אבלים.

"ולעניין נסיעת כפיים בבית האבל כלומר כהנים אחרים לא דווקא אבל לא מצאתי לאחד ממחברי הספרים שאומר לא יסאו כפיהם שמתם לב כמה הוא נשאר רוצה לשמור משהו על עיקר הדין לא מצ תי לאחד ממחברי הספרים שאומר לא יסאו כפיהם ואדרבה מפקפקים אפילו על העל עצמו למה לא יש כפיו"

הוא מצטט את דברי מגידי אמת בתימן, שבעבר נהגו כולם לשאת כפיים, ורק לאחרונה החלו לבטל מנהג זה בהשפעת ספרים שהגיעו. הוא מזהיר מפני ביטול מצווה חשובה זו.

"ולכן אני אומר שהמונע בכלל מונע רבים מעשות מצווה וקורא אני עליו חפץ וכולי"

עמדת המרי"ץ (רבי יחיא צאלח):

המרי"ץ בעץ חיים מציין כי "קצת נהגו" שכהן אבל לא ישא כפיו, וגם "קצת נהגו" שלא לשאת כפיים בבית אבלים, אפילו על ידי כהנים אחרים. הוא עצמו מעיד כי בדורות הקודמים נהגו לשאת כפיים גם בבית האבל, ואף האבל עצמו נשא כפיו, ומדגיש את החובה לקיים מצוות עשה. הוא מבקר את הטעם של חוסר שמחה כסיבה לביטול מצווה.

הוא מסתמך על דברי ה"פרי חדש" שקבע כי אין טעם ושורש לפסיקה לפיה אבל לא ישא כפיו. הוא גם מביא את עדותו של ה"ענף חיים" שראה בירושלים שנוסעים כפיים בבית האבל.

מסקנות ונקודות מרכזיות:

• ההלכה התלמודית אינה מזכירה איסור נשיאת כפיים על אבלים או כהנים בבית אבלים.
• מנהג זה החל להתפשט בתקופת הפוסקים האחרונים, בעיקר בהשפעת המרדכי ומנהגי אשכנז.
• הבית יוסף עצמו הביע הסתייגות מהמנהג, אך נכנע לו חלקית בפסיקתו בשולחן ערוך.
• הרמ"א הרחיב את המנהג בהגהותיו, בהתאם למנהגי אשכנז.
• פוסקים מאוחרים יותר, כמו ה"שירי זיתים" והמרי"ץ, ניסו לצמצם את המנהגים המחמירים ולהשיב את עיקר הדין התלמודי.
• הדיון מדגיש את המתח בין מקורות ההלכה (תלמוד) לבין כוחו של המנהג בפסיקת ההלכה.
• קיימות גישות שונות בין קהילות ישראל (אשכנז מול תימן) בנוגע לקבלת מנהגים שאין להם מקור תלמודי מפורש.

המסמך מסתיים בהדגשת הצורך להכיר את שורשי הדין והמנהגים, ולא לזלזל במנהגי הזולת, אך גם לא לקבל מנהגים חדשים ללא בחינה מעמיקה של דעת הפוסקים