אתרוג שביעית שנלקט ביום ט"ו בשבט, האם יש להפריש עליו תרו"מ?

תמצית מקור: דיני תרומות ומעשרות באתרוג לפי זמן הלקט ביחס לשנת השמיטה וטו בשבט

מסמך זה מסכם את הנושאים העיקריים והרעיונות החשובים העולים מתוך הטקסט "הטקסט שהודבק", העוסק בעיקר בדיני תרומות ומעשרות בפירות האילן, בדגש על אתרוג, וזאת ביחס לראש השנה לאילנות (טו בשבט) ושנת השמיטה.

נושאים מרכזיים:

1. טו בשבט כראש השנה לאילנות: הטקסט פותח בהסבר מדוע טו בשבט נחשב לראש השנה לאילנות:

• רוב גשמי השנה יורדים עד מועד זה, והאילנות והפירות ניזונים מהם.
• השינויים באילן נובעים מהשקיית הקב"ה באמצעות הגשמים.
• קביעת שנת המעשרות של האילן היא מטו בשבט עד טו בשבט של השנה הבאה. "שכל אילן שנת המעשר שלו היא מתו בשבט עד טו בשבט כלומר שאם נחנתו הפירות מתו בשבט של שנה מסוימת אזי החנתה קובעת מה דין המעשר".
• הבחנה בין פירות "ישן" ל"חדש" לעניין הפרשת מעשרות נעשית עד טו בשבט. "עד תו בשבט פירות שגדלו בשנה דאש תקדישנים אפילו שמדובר בהם ראשונה או שנייה שזה שנת מעשר של מעשר שני אבל זה נקרא שנה אחת ישן ואילו עכשיו זה חדש ואין מפרישים ישן על החדש או החדש על הישן מהבחינה הזו זהו ראש השנה לאילנות".
• הכותב קורא לעם ישראל להתפלל לגשמי ברכה בשנה הנוכחית, לאור השנים השחונות שחלפו. "כמובן שבהזדמנות זו אנחנו צריכים פשוט לזעוק לאבינו שבשמיים שהשנה תר קיבלנו גשמי ברכה ולא זו בלבד שהשנה חלפה הייתה שנה שכונה חלילה חלילה שלא תהיה השנה הזו שנה שכונה כי תרם זכינו לגשמי ברכה ונזעק ולעולם עליתיאש אדם מן הרחמים כל שכן כלל ישראל אם נזעק לאביו שבשמיים וישוב בתשובה אפשר ליחוס לקדוש ברוך הוא עלינו".

1. הדין המיוחד של אתרוג לעניין מעשרות:

• בניגוד לשאר פירות אילן ששנת המעשר שלהם נקבעת לפי זמן החנטה, באתרוג הקובע הוא זמן הלקט (הקטיף). "אבל האתרוג משעה שהוא לקט לא משעה שהוא נחנת עד זו שנת המעשר שלו כי האתרוג זקוק להרבה מים לכל מים גם למי גשמים וגם להשקעה מלאכותית כמו ירק אז כמו שהירק מה שקובע אצלו זה לא החנתה זה הכתיפה הלקיתה".
• בדומה לירק, ששנתו מתחילה בא' בתשרי, האתרוג מצד אחד הוא אילן וראש השנה שלו הוא טו בשבט, אך לעניין מעשרות, זמן הלקט הוא הקובע. "הרי האתרוג בגל ל שהוא אילן מצד אחד ויש לו מאפיין של ירק שהוא זקוק לכל לכל השקעה לכל מים לכן אמרו חכמים הוא כאילן וראש השנה שלו זה טו בשבט עטו בשבט אבל לעניין ה המעשה הקובע את המעשרות הוא דינוק ירק שעל כיתה קובעת לא החנתה אלא על כיתה קובעת".

1. הדגמה מעשית של דיני מעשרות באתרוג:

• הכותב מתאר מקרה בו חברו, רבי חיאל עטרי, הביא אתרוג בטו בשבט ושאל מה דינו לעניין תרומות ומעשרות.
• מאחר שהאתרוג נלקט בטו בשבט, שהוא תחילת השנה השמינית (לאחר שנת השמיטה), הוא חייב בתרומות ומעשרות, אף על פי שגדל בשנים השישית והשביעית. "ובכן מאחר והוא כתב אותו היום היום מתחילה שנה השמינית של האתרוג מתו בשבט זה עטוב בשבט הבא זה נקרא השנה הראשונה למחזור חדש לאתרוג ואם וואו כתב אותו היום אזי חייב בתרומות ומעשרות אף על פי כפי שאתם רואים אותו הנה כי עדיין אני נושא אותו אתרוג תימני גדול והכל והאתרוג הזה גדל בשישית בשביעית ונלק כעת בשמינית אין אנו אומרים שהוא פטור מתרומות מעשרות בגלל שהוא גדל בשביעית אלא בגלל שהוא נלקט היום בשנה בתו בשבט היום שזה ראשית השנה של האילן וכאמור לאתרום מה שקובע זה על כיתה אז הוא חייב בכל התרומות וכל המעשרות. דהיינו תרומה גדולה, מעשר ראשון תרומת מעשר ראשון ומעשר שני הועיל. והזה שנה ראשונה של המחזור שנת השמיטה".
• אם האתרוג היה נקטף יום קודם (י"ד בשבט), הוא היה נחשב כנלקט בשנת השביעית (שנת השמיטה) והיה פטור מתרומות ומעשרות, כיוון שבשביעית הכל הפקר. "אילו היה כותב את האתרוג הזה אתמול, לא היום בבוקר אלא אתמול, אז היה מכניס אותנו לבעיה קשה מבחינה הלכתית. מה הפירוש? לכאורה, אם הוא היה כותב אותו אתמול, יוצא שהוא האתרוג הזה נופל בשנת השביעית. למה? כי שנת הטו בשבט. הטו בשבט זה טו בשבט של שביעית טו בשבט של היום. אז לכאורה זה השנה השביעית של האתרוג. ואז אין להפריש ממנו תומות מעשרות. כי בשנה השביעית הכל הפקר ואין תרומות. עשרות בכלל לא תרומה גדולה, לא תרומת מעשר, לא מעשר ראשון, לא מעשר שני, לא מעשר עני, כלום פטור הכל".

1. דברי הרמב"ם על דין אתרוג שנלקט בשנה השלישית או השביעית:

• הכותב מביא את דברי הרמב"ם (רבנו) מהלכות מעשר שני, הלכה חמישית, המדגישים את הדין המיוחד של האתרוג שהולכים אחר זמן הלקט הן לעניין מעשרות והן לעניין שביעית. "וכן האתרוג בלבד משאר האילם הרי הוא קיר ואוכים אחר לכיתתו בין למעשר בין לשביעי כיצד אם נלקט בשלישית אחר 15 שבט מפריש ממנו עשר עני אף על פי שנגמר בשנייה נלקט בה קודם 15 בשבט מפרישים ממנו מעשה שני וכן אם ללקת בבעית קודם 15 בשבט מפרישים ממנו 10 עני ו אף על פי שהולכים אחר לכיתתו אתרוג בת שישית, כלומר אתרוג שגדל בשישית שנכנסה לשביעית והמשך לגדול בשביעית אפילו הייתה כזית בשישי ונעשת האתרוג בשנה השביעית על העץ קקד כלומר גדול הפח בכל זאת חייבת במעשרות למרות ש שנה השביעית אין תרומות מעש".
• הרמב"ם קובע שאם אתרוג נלקט בשנה השלישית לאחר טו בשבט, מפרישים ממנו מעשר עני, אף על פי שגמר גידולו היה בשנה השנייה. אם נלקט לפני טו בשבט של השלישית, מפרישים מעשר שני. באופן דומה, אם נלקט בשביעית לפני טו בשבט, מפרישים מעשר עני, ואפילו אתרוג שגדל בשישית והמשיך לגדול בשביעית, אם נלקט בשביעית, חייב במעשרות (להחמיר, כפי שמבואר בהמשך).

1. תהיות ושאלות על דברי הרמב"ם:

• הכותב מעלה תמיהה לגבי דין אתרוג שגדל בשביעית ויצא לשמינית, כיוון שהרמב"ם לא התייחס למקרה זה בהלכות מעשר שני או בהלכות שביעית. "וכאן אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה הדין של אתרוג שגדל בשביעית ויצא על שמינית ובזה אין הסבר אין תחסות בדברי רבנו לא כאן ולא בהלכות שביעית".
• הכותב מציין שהרמב"ם כן התייחס לדין ירק שנלקט בשביעית, שאף אם היה קיים לפני ראש השנה וגדל בשביעית, הוא חייב במעשרות כפירות שישית להחמיר. וכן ירק שהיה קיים בכמות מועטה בשישית ונלקט בשביעית, מתעשר כפירות שישית להחמיר. "בהלכות שביעית בפרק רביעי הלכה יב כתב רבנו הירק בשעת לקיתתו רוג אפילו היה כפול קודם ראש השנה ונעשת קקד שביעית חייב מעשרות כפרות שישית ואפילו היה כקת בשישית הועיל ונלקט בשביעית הראו כפרות שביעית מתעשר כפרות שישית להחמיר".
• נותרת השאלה מדוע הרמב"ם לא פירט את דין אתרוג של שביעית שנלקט בשמינית, אלא רק התייחס לאתרוג של שישית שנלקט בשביעית, שם קיימת חומרה.

1. הסבר אפשרי לדברי הרמב"ם לגבי אתרוג של שישית שנלקט בשביעית:

• הכותב מנסה להבין את כוונת הרמב"ם באומרו שיש להחמיר באתרוג של שישית שנלקט בשביעית, ושואל האם הכוונה ללקט לפני או אחרי טו בשבט של השביעית.
• אם הלקט היה לפני טו בשבט של השביעית, האתרוג עדיין שייך לשנה השישית, ולכן החיוב במעשרות מובן.
• אפשר שהרמב"ם מתכוון גם ללקט אחרי טו בשבט של השביעית, שאז לכאורה דינו כשביעית, ולמרות זאת יש להחמיר עליו ולתת מעשרות כדין שישית, מכיוון שגידולו העיקרי היה בשנה השישית. "עכשיו אם לפני כתוב בשבט של שביעי עדיין הוא שייך לשישית אז מה החידוש שצריך להפריש תמות מעשרות אלא מה אפשר שאתה מתכוון גם אחרי בשבט של שביעית שאז בוודאי כבר יש לו דין של שביעית ולמרות הכל אתה אומר שצריך להחמיר עליו ולהפריש ממנו תרומות מעשרות כדין שישית רבנו סתם ולא פרש הוא משמע שהוא מתכוון לשני הדברים אם כתב אותו אחרי שביעי אחרת בשבט בשביעי באים אומרים לו אדוני למרות הכל הוא והוא גדל בטו בשבט של שישית יש להחמיר עליו ולתת עליו תרומות מעשרות למרות שכתבת אותו בטו בשבט של שביעי והרי אתרוג אחרי לכיתתו אבל יש להחמיר זה דין מיוחד וכן אם נלקט לפני טוב בשבוא גם בזה יש חידוש שצריך להפרש אתמות מעשרות".

1. מסקנה לגבי אתרוג שגדל בשביעית ונלקט בשמינית:

• הכותב מגיע למסקנה שאם אתרוג נלקט בטו בשבט של השנה השמינית, דינו פשוט שהוא חייב בתרומות ומעשרות, כיוון שזו תחילת מחזור השבע שלו. "עכשיו נבוא ונראה אם נלקת בטוב בשושבט כמו האתרוג הזה שניתן היום אז זה דבר פשוט שהוא חייב. כיוון זה טו בשבט עד טו בשבט זה כבר התחלה המחזור הראשון של השנה השביעית שלו של של מחזור השבע שהוא בד חייו".
• אך אם נקטף יום קודם (בי"ד בשבט של השמינית, שהוא עדיין בתוך שנת השביעית לעניין ראש השנה לאילנות), אין צורך לחדש או להחמיר, והוא פטור מתרומות ומעשרות, כיוון שהיה בשנת הפקר. "אלא אם היה נקטף אתמול במקרה הזה אין מה לחדש אין מה להחמיר הדבר פשוט שהוא פטור מתרומות מעשרות. למה? שהרי מה נפש? מתו בשבט של שביעית טו בשבט של שביעית הרי זה עדיין שביעית פתרו תרו מעשות אם תאמר לנו ששנת השביעית זה מא' בתשרי עד א' בתשרי וכבר נגמרה השביעית והרוא נקצף מא' בתשרי אתו בשבט ולפני תו בשבט בשנה השמינית סוף סוף הוא היה בשנה שבו היה הפקר והועיל והיה בו שם של הפקר כבר גמרנו פטור מתרומות חסרות לכן אין שום צורך לומר ולהתייחס לגבי אתרוג שגדל בשביעית ונלקט בשמינית כי דינו מבואר אם נלקט מתו בשבט חייב לפני טו בשבט פטור רבי חנגש".

רעיונות ונקודות חשובות:

• הטקסט מדגיש את חשיבותו של טו בשבט כנקודת ציון הלכתית לעניין פירות האילן ושנות המעשרות.
• הדין המיוחד של האתרוג, שהולכים בו אחר זמן הלקט ולא אחר זמן החנטה לעניין מעשרות ושביעית, הוא נושא מרכזי.
• ההדגמה המעשית ממחישה את ההבדל בדין בין לקט בטו בשבט ללקט יום קודם.
• העיון בדברי הרמב"ם מעלה שאלות ודיונים לגבי פרטי הדינים במצבים שונים של שנות המעשרות ושנת השמיטה ביחס לזמן הלקט של האתרוג.
• הכותב מנסה ליישב ולבאר את דברי הרמב"ם ולהסיק מהם מסקנות לגבי מקרים שלא נזכרו במפורש.
• המסמך משלב בין הסבר הלכתי תיאורטי לבין יישום מעשי של הדינים